קרקס

דוא הדפסה PDF

לחווה אלברשטיין יש שיר שנקרא "קרקס". בשיר מסופר על קרקס צועני שמגיע לעיר ובקרקס יש אוהל מיוחד עם סוד לא ברור. אנשים מחכים בתור הארוך וכל מי שמגיע תורו ונכנס לאוהל, פוגש בריון שסוטר על פניו. כולם בורחים מהר אבל לא מספרים לאחרים, כי הם חושבים שלא יאמינו להם -  ואם יאמינו, למה להם להזהיר אחרים, הלוא גם אותם לא דאגו להזהיר מראש.

 

בחיים, כמו באותו קרקס, אנו עוברים אירועים שאין מי שיזהיר אותנו לפני התרחשותם וכשמנסים להזהיר אותנו, לא תמיד אנחנו מקשיבים. לדוגמא, כשילדתי את בתי הגדולה, הייתי בשוק. אומנם עברתי קורס-הכנה ללידה, קראתי ספרים והקשבתי לסיפורים, אבל - "אף אחד לא סיפר לי שזה נורא כואב"! עצם העובדה שחזרתי על כך עוד ארבע פעמים רק מעיד על כך שבסופו של דבר החלטתי שהכאב שווה את התוצאה... או שסתם היה לי זיכרון קצר. תחושה די דומה הרגשתי במהלך גידול הילדים - "אף אחד לא סיפר לי שזה מאוד קשה". בחלומותיי ראיתי איך אנחנו כהורים מנענעים באושר את עריסת התינוק, נושקים לו נשיקת לילה טוב ויוצאים לשבת על הנדנדה במרפסת לשוחח על אירועי היום. במציאות, כאשר מדובר בהורה עייף ותשוש, הפחד הנורא הוא שנדנוד התינוק יהפוך לטלטולו, לא עלינו.

במקרים אלה, גם כשמודעים לכאב ולקושי, רוב האנשים מוכנים להקריב נוחות תמורת השגת משמעות והגשמה בחיים.

לעומת זאת, יש מצבים קשים שהם ללא כל ערך מוסף.  כדי שלא נצא פראיירים, בעיקר בעיני עצמנו, יתכן ונגדיר אותם כ-"חוויה מעשירה", בפסיכולוגיה מכנים זאת "רציונליזציה" - בנייה מחודשת של המציאות ע"י מציאת צידוקים הגיוניים כביכול לחוסר ההגיון. למשל, יש מי שמנסה לשכנע אותנו שאיכות חיינו תשתפר פלאים עם בוא הרכבת הקלה וביטול קווי האוטובוס לתוך פסגת זאב וממנה. אנו נצטופף יחדיו באוטובוס שיתעכב בפקק, נעבור להידחק ברכבת ואז לעוד אוטובוס כדי להגיע ליעד... ויחד עם זאת "נרגיש אירופה". או בפרפראזה על השיר: מה פתאום בריון? באוהל קיבלנו נשיקה מנער/ת הגומי!

עדכון אחרון ( ראשון, 19 פברואק 2012 00:06 )  

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים