בית הטור של יעל

הטור של יעל ענתבי



אם אשכחך ירושלים

דוא הדפסה PDF

בחתונות יש את השלב בחופה כשהחתן אומר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ושובר את הכוס. זה הסימן לכולם לצעוק מזל טוב רגשני, לדי. ג'י. לצאת מכליו ולדודות לקפוץ בנשיקות לעבר כל מה שזז מימינן ומשמאלן. אף פעם לא הבנתי את הקשר בין קריאות השמחה וההתלהבות לבין הרגע שקדם להן עם שבירת הכוס לזכר החורבן. יכול להיות שזה נובע מכך שהקהל שמח שהחופה סוף סוף הסתיימה ואפשר להתחיל לאכול? יתכן גם וכולם מאוד גאים שהחתן הצליח לשבור את הכוס בדריכה אחת ומבלי שיכנסו לו רסיסי זכוכית לרגל. כך או כך זה יפה שאנחנו, כעם, בשיא שמחתנו זוכרים את חורבן ירושלים, וזה גם יפה שאנחנו חוגגים את יום איחוד העיר.

יצאתי ביום שישי שעבר למרפסת שבחדר העבודה שלי, כדי לצפות בנוף הירוק והמרגיע המשתקף ממנה ונעשה לי שחור בעיניים. "שחור בעיניים" לא כביטוי אלא כתיאור מצב. כל הגבעות הירוקות הפכו שחורות בגלל הצתות שהתרחשו בערב שלפני. דובר מכבי אש היה נחרץ בקביעתו כי מדובר בהצתות. בכיר אחר מכוחות הביטחון אמר שמדובר באינתיפאדת הצתות. הפלשתינאים מנסים להלחם בנו ע"י הצתות.

לא נעים, אפילו צובט בלב להיתקל באדמה חרוכה. חשבתי שאם המלחמה שלנו כאן היא על אדמה והצד השני מפגין כל כך חוסר רגישות לאדמה, זה די דומה למשפט שלמה. שם שתי נשים נאבקו על ילד אחד והאמא האמיתית הייתה מוכנה לוותר על הילד ובלבד שלא יפגע. כאן, הצד שלא איכפת לו לשרוף את האדמה שעליה הוא רב, ממחיש את הנתק שלו מהאדמה. זאת כבר לא מריבה בין שני צדדים אלא שיתוף של הטבע במריבה.

הטבע מצדו, מיהר להגיש עזרה ראשונה וכבר בבוקר יום שבת ירד גשם, למרות שמדובר בחודש אייר. הבטתי בגשם, חייכתי לעבר הנוף המפוייח וחשבתי לעצמי: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", אבל לא שברתי שום  כוס ובלאו הכי אף אחד לא שמע אותי, כך שלמזלי לא קפצו עלי בקריאות מזל טוב.

חג ירושלים שמח!

 

בדיקת דם

דוא הדפסה PDF

אחת לשנה, אני הולכת לקופ"ח לעשות בדיקת דם. פעם, בדיקת דם היתה דבר פשוט. עשית את הבדיקה ואח"כ הרופא היה  מתקשר אליך רק אם מצא משהו לא תקין. היום מקבלים את התשובה באינטרנט וכולנו יודעים פחות או יותר את משמעות האותיות הלועזיות. כשאני מקבלת את תוצאות בדיקת הדם, מבחינתי זו לא סתם בדיקת דם אלא מבחן-דם, בוחן-פתע לדם, מבחן הישגים!

תוצאות הבדיקה מובאות בצורה כזו שיש ממוצע ויש חריג. אם התוצאות נמצאות בתוך הממוצע, מצויין. אבל אם באחד מהמקצועות, זאת אומרת באחד המדדים, יש סטייה מהממוצע, מיד הוא מופיע באדום, ממש כמו ה"בלתי מספיק" של המורה רותי. זה כשלעצמו, כבר מכניס ללחץ ואין ספק שישפיע על הפרמטרים של הבדיקה הבאה וכך חוזר חלילה.

כשהתוצאות בתוך הממוצע, אין גאווה גדולה מכך. האמת שבא לי מאוד להשוויץ בזה, אבל למי אני אראה את תוצאות בדיקת הדם שלי? למי אני יכולה להגיד: "תשמעו במבחן האחרון יצא לי כולסטרול פחות ממאתיים, הייתם מאמינים? לא שאני רוצה להשוויץ אבל  בכולסטרול הטוב, קיבלתי עובר, יותר מ-54, כמה לכם"? מבחינתי שיחה כזו לא יכולה להתקיים ודי חבל, כי בני אדם  הם יצורים תחרותיים מטבעם. באין לי מישהו להתחרות איתו, אני משווה עם עצמי, איך הייתי לפני שנה ולפני שנתיים? כמו תלמיד המשווה ציונים שקיבל בשני סימסטרים.

גם יום עצמאות הוא סוג של יום סיכום ובדיקה מדינית-עירונית-שכונתית.

באבחנה השכונתית שעשיתי וכך גם אמרתי מעל הבמה המרכזית בפסגת זאב, יש לנו המון סיבות שכונתיות להתגאות ובעיקר בהישגים החינוכיים שיש לבתי הספר בפסגה וחינוך כידוע הוא המשאב הכי חשוב לנו, במחשבה שנייה, נראה לי מקביל בערך לרמת ההמוגלובין בבדיקת דם...

תשמחו במדורות ל"ג בעומר, ואולי השנה נצליח לפענח את המסר שמעבירה המדורה הפרטית שלנו  למדורות האחרות.

 

ינון ואליה אני שולח

דוא הדפסה PDF

במהלך חג הפסח שהוא כידוע זמן גאולתנו, ילדה בתי בן. אושר גדול מילא אותנו ושמחה רבה המלווה בתחושה של המשכיות הדורות.

תהליך הלידה נמשך שעות רבות והחל מיום שישי בערב. וכך בין ציר לציר חשבנו איך נערך לברית שבוודאי תצא בשבת. מכיוון שהלוגיסטיקה הייתה נראית די מסובכת התחלנו בתכנון ראשוני שכלל גם מחשבות על הקמת מאהל במתחם הרכבת הקלה בפסגת זאב. תוך כדי כך שהתכנונים מתערבבים עם הצירים, יצאה השבת, ואנחנו, לא כולל בתי, נשמנו לרווחה. ואז החל תהליך הלידה וב"ה נולד התינוק במוצאי שבת. כך אומנם נמנענו מברית בשבת אבל הגענו לברית ביום ראשון שחל בו ערב יום השואה. בהתחלה זה נראה עגמומי משהו, אך אח"כ היה ברור לי שזה הדבר הכי טבעי והכי יפה, כי אין נצחון נכון יותר על אויב, מאשר להראותו את עוצם ידינו. הנה היטלר ימ"ש רצה להכחיד את העם היהודי ולא רק שבסופו של דבר אנחנו כאן בארץ משלנו, דווקא בערב יום השואה יוצא לנו להכניס בבריתו של אברהם אבינו את הילד המתוק הזה!

והיה עוד דבר נחמד בהקשר לברית, הוריו של הילד החליטו לתת לו את השם "ינון" שהוא שם נרדף למשיח בגלל שנולד במהלך הפסח, כמו שנאמר בתפילת ראש השנה: "ינון ואליה אני שולח". זה כשלעצמו יפה ונחמד, אבל תראו את הדבר הנפלא - יום לאחר שהוכנס ינון בבריתו של אברהם אבינו, כבר ראיתי את האור שהגיע לעולם. מיד למחרת הברית, הודיעו על תפיסתו והריגתו של בן-לאדן.

נשיא ארה"ב, אובמה ייחס את תפיסתו, כמובן, לתכנון האמריקאי ולגדולת הצבא המרשים של  ארה"ב ורק אני ידעתי את האמת: מישהו באמת חושב ברצינות שעשר שנים ארה"ב מנסה לתפוס את בן-לאדן ורק "במקרה" כשינון מגיע לעולם, היא תופסת אותו?

רק שתדעו שמלבד לטפל ברעים, ינון בעיקר בוכה המון בלילה, דואג למלא תדיר את החיתול שלו, ואחרי כל ארוחה, פולט תוך כדי השמעת קולות מוזרים.

רק שמחות!

 

מה נשתנה?

דוא הדפסה PDF

איזה כיף להסב לשולחן הסדר, להסתכל על אנשים שאוהבים ולשאול "מה נשתנה"? בציפיה להרבה תשובות שיפרטו וינמקו את השינוי. כאלה אנחנו, עם שאוהב שינויים וחידושים, כי אם לא מחדשים לנו אנחנו מתים משעמום. כמו בבדיחה ההיא על אחד לא חשוב מאיזו עדה שנתנו לו להשגיח בטיפול נמרץ. כשהגיע הרופא ושאל אותו מה המצב, השיב לו שכל הגרפים של פעימות הלב ממש לא בסדר כל הזמן עולים ויורדים, מלבד אחד שכל הזמן הולך ישר...

בקיצור בליל הסדר, זה כמו שאנחנו אומרים לקב"ה: "תרגש אותנו, תחדש לנו! נו, אז מה נשתנה עכשיו? ועכשיו"?

הנה, בכל יום אנחנו אוכלים חמץ ומצה ועכשיו הפתעה! רק מצה!

מסתבר שהדבקנו ברצון הזה לשינוי ותנועה גם עמים אחרים. במצרים, בסוריה, ירדן, לוב ועוד קמים האזרחים ואומרים לא רוצים את מה שהיה, רוצים שינוי, כבר לא מתאים לנו מובארק.

איכשהו, עושה רושם, שהרצון לשינוי דילג על פסגת זאב. הרכבת אותה רכבת, הכבישים אותם כבישים, הפקקים, המינהל הקהילתי, הגנים, העצים.

לפעמים מרוב שהתרגלנו, הפכנו לאפאטיים. הנה, רק בשבת האחרונה טיילתי בפסגת זאב עם ילדה בת שנתיים וחצי. ופתאום היא אומרת בקול מאנפף של ילדות שרק לפני רגע למדו לדבר, תוך כדי קינוח אפה בחצאיתי: "הנה עץ גדוע"! מכיוון שחשבתי שלא הבנתי אותה או שהיא לא הבינה, שאלתי למה היא מתכוונת, והיא בקול איטי ומסביר הראתה לי: "את רואה זה עץ גדוע, וזה" אמרה כשהיא מצביעה על עץ אחר "לא גדוע". לא עברה דקה והיא שוב: "הנה עוד עץ גדו-ע" ואחרי שתי דקות "והנה עוד עץ גדוע" בקיצור הפיצפונת הראתה לי את כל העצים הגדועים לאורך הרחוב שאף פעם לא שמתי לב אליהם.

לקראת חג האביב הקרב, אני מאחלת לנו שישתנו אצלנו דברים לטובה, שנזכה לחוות את נקודת המבט הילדותית של ראיית הדברים נכוחה ורצון לשינוי ולהתחדשות תמידים.

חג שמח!

 

לא ממחזרת

דוא הדפסה PDF

לפעמים אדם נושא עמו התנהגות מסויימת שידועה רק לו ולסביבתו הקרובה וכאשר הדבר נודע ברבים, נגרמת לאדם סוג של אי נעימות, שלא לומר, פאדיחה. על מנת שלא יוודע לפתע קלוני ברבים, החלטתי להשתמש הפעם בטור הזה לוידוי אישי. אם לאחר הוידוי, תחליטו שאתם לא מסוגלים לקרוא אותי יותר, אבין אתכם בהחלט. יחד עם זאת, אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, חשוב לי לנהוג עמכם בכנות. כדי לא ללכת סחור סחור, אגיד זאת עכשיו בצורה ישירה, ברורה וקצרה: אני לא ממחזרת! - לא נייר, לא בקבוקים ולא סוללות. הכל, כולל הכל, הולך אצלי לזבל.

זה לא דבר להתגאות בו, אבל יש לי סיבות מקלות: כדי למחזר נייר, אני צריכה לארגן את כל הנייר בשקית ואז לקחת למכונית ואז לנסוע שלוש דקות לאמצע רחוב מאיר גרשון ולהכניס למיכל המיחזור. כנ"ל לגבי הבקבוקים, רק שבשקית אחרת. כמו שאנחנו מכירים אותי, זה לא דבר שיכול להתבצע בפועל. הרבה יותר פשוט לזרוק את הכל לשקית אחת בבית ואז האחראי אצלנו על זריקת הזבל (לא אני), נושא את השקית בידיו החסונות ומשליכה לפח הקרוב. עד שלא ישימו לי מיכלי מיחזור בתחתית הבית, לא נראה לי שאשנה מהרגלי, כי גם נסיעה ברכב הפרטי 3 דקות פולטת אי אלו גזי חממה, כך שיתכן שייצא שכרנו בהפסדנו, ועם כל הכבוד לכדור הארץ ואפקט החממה, לא נראה לי לעניין שתדברו איתי על הליכה עם השקיות למיכלי המיחזור!

עכשיו כשאני מרגישה הרבה יותר קלילה לאחר ההתוודות, אפשר להתעלם שנשארתי עם שבעה קוראים, ולהמשיך כאילו כרגיל.

אחת מהקוראות הנאמנות שלי התפלאה שלא התייחסתי ליום האשה הבינלאומי. אמרתי לה שמיציתי כבר את היום הזה ועבורי כל יום הוא יום האשה, מצידי, הבינ-גלאקסי.

יש נטייה אצל רבים לראות בנשים את דמות המלאכיות. יכול להיות שיש בזה משהו, אבל הרבה גברים לא מבינים שאם הם ינסו לקצץ לנו את הכנפים, אין מצב שזה יגרום לנו להפסיק לנסוק למעלה...

אנחנו פשוט, נמשיך לעוף על מטאטא!

 
עמוד 6 מ- 13

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים