בית הטור של יעל

הטור של יעל ענתבי



מה עוד לא עשו לנו?

דוא הדפסה PDF

הגענו למרתף הסודי אי שם ליד הקריה, ל. ראש המחלקה המיוחדת, הבהיר שהמדינה במצוקה עקב החוזה האדיוטי שחתמה עם זכיין הרכבת הקלה וצריך רעיונות איך לגרום ליותר תושבים לנסוע ברכבת, כדי שהמדינה לא תפשוט את הרגל עם הקנסות שתשלם לזכיין.
י. הבכיין פתח ואמר שלא די בסבל שסבלנו בתקופת העבודות, הרי שעם הפעלת הרכבת, כבר יבוטלו האוטובוסים לפסגת זאב, יתנו לרכבת קדימות מוחלטת בצמתים, ויבטלו בצמתים פניות שמאלה כמו ברח' מאיר גרשון ולכן אי אפשר להכביד עוד על התושבים.
טוני חיכך את ידיו וגיחך לעומתו, תוך שהוא פורש נייר עמדות ומפה: "צריך להרחיב את הכבישים הפנימיים בפסגת זאב כדי שהשאטלים המובילים לתחנות הרכבת, לא יתקעו בפקקים, לכן יש להרוס מאות בתים, אפשר במסגרת פינוי פיצוי. מכיוון שמדובר ביהודים,  אובמה ומרצ לא יתנגדו. טוני המשיך: "אפשר להרים בבוקר דוקרנים על הכביש כדי שלמכוניות יהיה תקר ואז הרכבת תוכל לנסוע חופשי בנתיב התחבורה הציבורית". (נשמע קול צחקוקו של הזכיין).
- כל מי שיקנה כרטיס חופשי חודשי לכל בני משפחתו לרכבת יזכה ב 5% הנחה בארנונה.
- שוטרים, בעיקר בבוקר, יעצרו מכוניות שיסעו מעל המהירות המותרת שתהיה עם תחילת הפעלת הרכבת 20 קמ"ש.
- כל מקומות החניה בעיר גם אלו שליד הבית יסומנו באדום לבן.
- על רכב שני במשפחה יוטל כפל ביטוח.
- וכמובן, ילדי בתי הספר יתבקשו להלשין על הוריהם שעדיין נוסעים ברכב הפרטי.
א. שהוא משת"פ ידוע חסר זהות דתית הצטלב במקום ואמר "אין אלוה מבלעדי אללה והרכבת הקלה היא הנביא".
שפשפתי את עיני בקצב גלגול הכתוביות בטלוויזיה בסיום תוכנית הסופרנוס ותהיתי "ההיה, או חלמתי חלום"?

{joscommentenable}

 

מי קודם? רכבת או רכב

דוא הדפסה PDF

עכשיו כשהרכבת כמעט על פתחנו, פתאום יש עוד משהו קטן, באמת קטנטן ודי, שצריכים  שאנחנו, התושבים נקריב ואז הכל יהיה בסדר. נו, אם נתנו מזמננו, מכספנו ומעצבינו עשר שנים לטובת הרכבת  -
מה עוד תבקשי מאתנו מכורה ואין, ואין עדיין?
אז זהו, שעכשיו מבקשים מאיתנו שכאשר הרכבת תיסע ניתן לה קדימות בצמתים, הווי אומר, שבכל צומת מרומזר, קודם כל הרכבת תיסע ואח"כ כלי הרכב מהכיוונים האחרים. לכאורה דרישה צודקת. אם כבר רכבת קלה, כדאי שהיא תיסע כמה שיותר מהר וחלק כדי שיותר אנשים ירצו לעלות עליה ולהגיע ליעדם בעזרתה.
אבל וזה אבל גדול - הרכבת הקלה בירושלים אינה הפתרון התחבורתי המושלם, רחוק מזה, הרכבת הקלה בירושלים נותנת פתרון מצומצם לנוסעים בין פסגת זאב להר הרצל. הנוסעים למקומות אחרים יצטרכו להחליף בדרך כלי תחבורה. כל מי שנסע בעבר באוטובוס לא תהיה לו ברירה והוא ייסע ברכבת כי כל האוטובוסים במסלול בו תיסע הרכבת, יבוטלו. או שיעדיף לעבור לרכב פרטי בגלל הטרחה שבמעבר מאוטובוס פנימי לרכבת ועוד אוטובוס ליעד הסופי. לעומת זאת, בעלי המכוניות הפרטיות ימשיכו לנסוע ברכבם הפרטי, למעט אלו שהרכבת תוביל אותם היישר למחוז חפצם.  את רוב בעלי המכוניות והולכי הרגל מבקשת הרכבת הקלה להפלות לרעה, להקריב עוד קורבן שמשמעו להאריך את הזמן שהם ייסעו בדרכים. יש ערים באירופה שנותנות העדפה מלאה לרכבת הקלה. אולם שם הולכי הרגל והמכוניות הפרטיות מתייחסים לרמזור כהמלצה בלבד מכיוון שלחכות לירוק ברמזור  זה ממש סיוט, אבל בכך הם מגבירים את הסכנות של פגישה לא מתוכננת עם הרכבת, שזה ממש לא נעים לא למכונית ולא להולך רגל.

{joscommentenable}

עדכון אחרון ( שישי, 25 יוני 2010 12:29 )
 

אהבה בפסגה

דוא הדפסה PDF

בימים האחרונים ראיינו אותי ילדים בכיתה ד' שעושים עבודה על "השכונה שלי" ובחרו בפסגת זאב. אחת השאלות שחזרה על עצמה הייתה מה לדעתי הייחודיות של פסגת זאב ולמה אני גרה דווקא בה. כביכול, שאלה פשוטה אבל, התשובה לה היא מורכבת משהו, בדיוק כמו בניסיון לדבר על יחודיות של בן זוג: אפשר לתאר, אפשר לכמת, לא רצוי לקמט! אפשר לנסות להגדיר. אפשר לדבר על יופי, חוכמה חוש הומור (גם של השכונה)! אבל כל תיאור שכזה, הוא בסופו של דבר בעיני המתבונן וזה מבלי שנגענו במה שנקרא כימיה ומבלי שבדקנו את המושג החמקמק רגש, שלא לדבר חו"ח על חוסר ברירה.
מילא התאהבות, יכול אדם להתאהב בשכונה בגלל פסל אדום שבחזיתה כמו שניתן להתאהב במישהו בגלל גומת החן שבזווית הלחי, נשאלת השאלה מה גורם לנו להישאר יחד, בתקווה שלא מדובר בסתם הרגל וכי אין משהו טוב יותר בחוץ.
אפרופו, אין משהו טוב יותר בחוץ, השבוע חגגתי יום נישואים. די מפתיע בהתחשב בעובדה שאני אוהבת בבוקר אוויר צח ופותחת את כל החלונות בבית ולקראת ערב מתחיל להיות לי קר. בן זוגי, שיחיה, דווקא לקראת ערב אוהב את משב הבריזה ובבוקר מעדיף חמימות. לכאורה, מתכון מהיר להפרדת כוחות, אבל, לא.  כנראה יש משהו מעבר למתכון המהיר, מעבר להסבר המושכל שמוביל אותנו פעמים רבות למקום בו המילים מסוגלות רק לגעת בשובל כנפי הרעיון לפני שהוא מגביה ומשאיר אותנו רק עם התחושה הברורה שעבורנו זו הבחירה הנכונה, אם הדברים יתוקנו וגם אם לא.
לכל שכונה יש אופי משלה ורק לאחר תקופת חיים וחוויות משותפות, זולגת השפעה מהתושבים לשכונה ולהיפך, ממש כמו אצל זוגות שחיים ביחד זמן רב.
ועכשיו, לא נותר לי אלא לנסות ולהסביר את הרעיון לילדים החביבים מכיתה ד'.

{joscommentenable}

עדכון אחרון ( חמישי, 27 מאי 2010 20:50 )
 

נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו

דוא הדפסה PDF

הייתי השבוע בועדת הכלכלה של הכנסת כדי לספר לנבחרים שלנו עד כמה אבסורד הדבר שרשות מקומית בעיר ענקית כמו ירושלים צריכה לבקש אישור ממשרד התחבורה להצבת חלק מהתמרורים או על שינוי מסלולי האוטובוסים שלא לדבר על פרויקטים תחבורתיים גדולים יותר.
הבאתי לדוגמא את גשר עוזי נרקיס הפקוק בשעות הבוקר כתוצאה ממחדלים רבי שנים וסרבול של המערכות. הבאתי לדוגמא את ההשהיה באישור הפרדה המפלסית בצומת הגבעה הצרפתית.
סיפרתי לחברי הכנסת כי האבסורד הוא שהכביש הכי פקוק נקרא כידוע כביש עוזי נרקיס, על שמו של אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים, עוזי נרקיס, וזכורה התמונה המפורסמת שלו, של רבין ושל משה דיין בכניסה לשער האריות בעת כיבוש ירושלים. דווקא מי שהיה בין האחראים לשיחרור ירושלים, נקרא על שמו כביש/גשר הכי תקוע והכי זקוק לשחרור בעיר.  ועוד דואגים להגיד את זה בכל בוקר בעדכוני התנועה ברדיו: כביש עוזי נרקיס פקוק.
מבחינת שמות רחובות, נראה שבפסגת זאב הונצחו הכי הרבה שמות הקשורים לשחרור ירושלים. די ברור אם חושבים על כך שאם לא היו משחררים את ירושלים, פסגת זאב לא הייתה קמה וכל החיים של כולנו היו אחרים לגמרי.
אני, לדוגמא, בסוף עוד היה יוצא שהייתי  עורכת עיתון במעלה אדומים....
בפעם הבאה שאנחנו עוברים דרך שד' משה דיין אל רח'  הששה עשר, קופצים למשטרת הישובים, לרח' סיירת דוכיפת, גדוד חרמש, הגדוד החמישי, ובטח כשאנו נוסעים על כביש עוזי נרקיס, כדאי לפעמים לעצור רגע, (במשמעות הוירטואלית של המילה, רק זה חסר לנו שיהיו עוד פקקים), ולתת את הכבוד הראוי להם.
יום ירושלים שמח וחג שבועות ירוק!

{joscommentenable}

עדכון אחרון ( חמישי, 27 מאי 2010 20:40 )
 

הולילנד והמרפסות

דוא הדפסה PDF

בפארפרזה על שירו של יהודה עמיחי,  עצוב בתקופה הזאת להיות לא רק ראש העיר ירושלים אלא כל בן אדם שקשור לעיריית ירושלים וסופג את אווירת "מי הבא בתור" במסדרונות כיכר ספרא.
האישור של הולילנד זה לא משהו שהיה בעבר עם דמויות מהעבר שאינן קשורות להיום. פרשת השוחד של הולילנד לא נעצרת שם אלא שולחת זרועות תמנון אחורה קדימה ולצדדים לעיתים אף עם מוטיבים מרכזיים, גיבורים וגיבורי משנה זהים.
מצד אחד - כל החקירות הללו ופתיחת המורסה המוגלתית, זה דבר מבריא וחיובי מאין כמוהו הן לגוף הנחקר והן לתושבי העיר. יחד עם זאת, אני מעט מודאגת, וכל מי שניסה במהלך חייו לסגור מרפסת ברישיון, בוודאי יבין על מה אני מדברת,
בעבר, במקרים רבים סגירת מרפסת שלא לדבר על תוספת חדר או בניית בית, הייתה כרוכה בפתיחת תיק, בהמצאת אישורים שונים ובמעבר בוועדות העירייה השונות. עניין שהיה לוקח לעיתים שנה ואף יותר. לא פעם, ובעצם, במקרים רבים, היה התיק הולך לאיבוד בין המשרדים השונים והיה נדרש זמן למצוא אותו.
היום, לא רק שאת סגירת המרפסת יבדקו בשבע עיניים שמא לא ידבק בה קצה חשד של שלמונים, היום, יש חשש גדול לאיבוד תיקים ומסמכים. די אם אותו תיק של סגירת מרפסת יעבור ממדף ה"לטיפול" בטעות, לארגז שאותו דרשו חוקרי המשטרה בחקירותיהם המרובות. או אז, שוב יזדקק האזרח להמציא מחדש את האישורים והקבלות הנדרשים.
מכיוון שחוקרי המשטרה לא ימהרו להחזיר את המסמכים, יגרום העניין לאי סדר מסוים, דבר שחוששני יגביר את זמן ההמתנה לכל אישור נדרש, מה שידגיש את הצורך ב"מאעכרים" למיניהם שיזרזו את התהליך ו..."חד-גדיא, חד-גדיא".

 
עמוד 10 מ- 13

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים