בית הכר את הפסגה

הכר את הפסגה וסביבתה/ד"ר יוסי שפנייר



שבת בפסגת זאב של היום ובכפר עברי נווה יעקב בעבר

דוא הדפסה PDF

החלטתי הפעם לכתוב בענייני השבת בשכונה מנקודת ההסתכלות שלי. זאת כיוון שחיפשתי חומר במאגר המידע של העיתונות היסטורית ומצאתי תיאור מעניין של קבוצה ששהתה ב'כפר עברי' נווה יעקב ומתארת את שהרגישה ביום זה בביקור במקום. משהו מהאווירה מיוחדת של אותם ימים. זה הזכיר לי שלפני כמה שנים כתבתי לעלון של בית הכנסת האשכנזי 'משכן יעקב' על דרכי בשכונה מידי שבת לבית הכנסת ומה אני חש בהקשר זה. שילוב שני התיאורים, שביניהם מפרידים 75 שנה יכולים לתת תמונה מעניינת על אופי השבת באזור זה אז והיום. 
מי מאתנו אינו אוהב את השבת?יום אחד בשבוע ללא הטרדות היום-יומיות, הלחץ יורד, מורידים הילוך, מתנתקים מכל אמצעי התקשורת לכמה שעות ואפשר לחשוב, ללמוד, להרהר בעניינים של מעלה ומטה. כל אחד ומסגרתו שלו כל אחד עם הניחוחות והמסורת של בית אבא ואמא. שכונת פסגת זאב שכונה מעורבת מגוונת ולכן אתה יכול לנהוג בשבת בחופשיות על פי דרכך ואמונתך. מי בבתי תפילה ולימוד ומי בטיול או בנסיעה לאתר בילוי כזה או אחר. אני אישית נוהג להשכים בדרך כלל סביב שעה 5:30 בבוקר אך איני משתתף בתפילת המניין הראשון. אני אוהב את שעות השקט והרוגע ללא מחשב, ללא חדשות והטרדות אחרות וכמנהגי מנצל פרק זמן זה לעיון וקריאה ללא לחץ המתערב עם קדושת השבת.
הדרך לבית הכנסתלקראת 8:30 אני יוצא לבית הכנסת. לכאורה הליכה שגרתית אבל לא לגמרי. משום שבשבת הכל שקט גם בחוץ. האוטובוסים והרכבת הקלה שובתים. מעט מכוניות בכבישים, פה ושם נהג מונית מחפש קליינטים להסיע. בדרך לבית הכנסת אני בדרך כלל פוגש אנשים קבועים שעושים את דרכם כל אחד לכיוון שלו, איני יודע את שמותיהם של כולם אבל אנחנו כבר מכירים מהמפגש השבועי הקבוע ונעשים מאין חברים של דרך. עניין של שגרה שבתית.
חבר למניין הראשון בבית הכנסתהזוג הראשון שבהם אני פוגש בדרכי הוא הוא זוג שמתפלל במניין הראשון בבית הכנסת שלנו. הם צועדים לאט (בשבועות האחרונים לא כל כך), אני בדרכי למניין השני והם חזרה הביתה לאחר התפילה במניין הראשון. במפגש קצר על דרך אני מתעדכן כיצד עבר אצלם השבוע ושומע חדשות על ענייני הקהילה. לפעמים השיחה הקצרה גולשת גם לעניינים של השכונה או משהו אשר קרה ומעניין גם אותי. נפרדים, הם הביתה ואני לכיוון בית הכנסת.
שלישיית הצועדים ואשה עם כלבבהמשך הדרך אני פוגש בשלישיית צועדים שאינם מפוקדי בית הכנסת על פי חזותם ומלבושם אך ניכר בהם שבמהלך הליכתם הספורטיבית והקולנית משהו הם פותרים את רוב בעיות השעה שמטרידות את העולם. הם מקפידים על הצעידה הקבועה במשך חודשים ושנים וראויים להערכה רבה על ההתמדה והדיוק. אם אני מקפיד ויוצא בזמן אני פוגש אותם באותה נקודה ממש כל שבוע.במקביל לצועדים שהוזכרו, בדרך קבע, אני פוגש גם גברת עם כלב שחור גדול. היא שואלת לשלומי ומתעניינת אם משהו חדש וממשיכה במהירות לדרכה, בילוי של שבת בבוקר עם כלב. כמובן שישנם בשעה זו גברים ונשים רבים שמקדישים את שעת הבוקר הקרירה לספורט, מי בריצה מי בהליכה מהירה, עם הביגוד הספורטיבי המתאים. ויש גם כאלה שמפתחים את הכושר בנסיעה על אופניים בשעות אלה.הנוף המשתנה בדרךבצעידה הקלה לבית הכנסת (דרך רחוב סיירת דוכיפת) אני מספיק גם להתרשם מהשינויים הקלים בנוף הטבעי בין שבוע אחד למשנהו בהתאם לעונות השנה. אם אלו פרחי בר קטנים שצצים לאחר הגשם, מרבדים של נביטה ירוקה בחודשי החורף הקצרים, שדות של שעורה בשלבי הבשלה בחודשי האביב ולאחר מכן ביובש הארוך בקיץ. אני מבחין בציפורים מצויות שעפות ומקננות בשכונה. עוקב אחר הנחליאלי שמגיע בעונה, שפני סלע ועוד. מעין עדכון שבועי של הנעשה בעולם הטבע.
בסמוך לבית הכנסת כשאני מגיע לסביבות בית הכנסת אני פוגש כמו כל המאחרים האחרים, את הילדים הקטנים בגן הציבורי הסמוך לאחר שהללו כבר סיימו את מנת הריכוז היומית ויוצאים להוציא את המרץ בגן הסמוך. אני מצטרף למתפללים שנמצאים בדרך כלל כבר בקריאת שמע לאחר ששאפתי מעט אוירה של קדושה של שבת בשכונה והצטרפתי לקהל המתפללים שהתחילו בזמן, ללא טיול, את תפילת שחרית ומוסיף מהקודש על החול.
על הסביבה  בקיץ תש"א (1941)בעיתון הצופה מח' באלול תש"א (31.8.1941) התפרסמה כתבה שנכתבה על ידי יונה כהן שכותרתה: 'שבת בנווה יעקב', יונה כהן ביקר בנווה יעקב עם קבוצה של נערים ונערות מתנועת בני עקיבא מירושלים של אותם הימים ותיאר בפרוט את חווית הביקור במקום. הוא גם הוסיף תיאור של האזור כולו כפי שנראתה בשנות הארבעים של המאה שעברה.
ההתיישבות בצפון ירושליםהרבה דיו נשפך בכתיבת שבחיהם של חלוצי דורנו. מעט נכתב על החלוצים הראשונים, שבאו ארצה בטרם היות בה מוסדות תקציביים וועדות עזרה. פחות מכולם נכתב על המתיישבים הראשונים בהרי ירושלים. אלה, שעשו דרכם בצנעה ומעשיהם לא הורמו על נס ושמם לא הוכרז ברבים. אלה שאכלו הלחם והזיתים לתיאבון. ובעמלם הקשה שיעבדו את השממה ויוכלו לה. בני ווארשה, לובלין וקראקוב לימדו עצמם לחיות בהרים ולהסתגל לתנאים החדשים. משכניהם למדו מידת ההסתפקות במועט וכוח ההסתגלות – ירושת אבות היתה להם. עוד לא נכתבה מגילת חייהם הפשוטה והמגוונת של ראשוני המתיישבים במוצא מיום עלותם עד היום כשהסביבה טובלת בשפע של ירק, עצי פרי, כרמי ענבים וזיתים ותושביה מגדלים פרות חלב ועופות.מעט נכתב על קריית ענבים, שנוסדה בצלע הר קירח וחשוף ועתה היא באמת קריית ענבים. מוקפה כרמים ובה עצי פרי לרוב. דבר זה יתוקן לגבי נקודה זו בקרוב עם גמר הספר ההולך ונכתב על ה"קריה" ואנשיה. וכן על עטרות שבצפון ירושלים.ובין הנקודות האלה יזכר שמה של "נווה יעקב".אחות צעירה היא ליישובים שבהרי ירושלים. ראשית ייסודה בתרפ"ד. אולם הרעיון ליישוב כפרי בסביבות ירושלים קינן בליבות רבים שנים מספר לפני כן. חברי אגודת "הכפר העברי", מר דוב-נתן ברינקר ורב יצחק אורנשטיין, סיירו כמה פעמים, ברגל או רכובים על חמור, את הסביבה. ואחרי שיקול דעת מרובה החליטו על המקום, שבעה קילומטר מירושלים.דברי ימיה של תנועת "הפועל המזרחי" בארץ אף הם קשורים בכפר זה. כש"הפועל המזרחי" היה עדיין "המזרחי הצעיר" הספיק כבר לפרוש רשת של 8-6 קבוצות פה ושם בארץ. אחת מהן – קבוצת רמב"ן, שעברה מ"ראשון לציון" ל"נווה יעקב". כאן, בשממה ההיסטורית, בין ענתות עיר הכוהנים ובין "גבעת שאול" העתיקה, (שמואל א' ט"ז) נרקם ראשית חזונה של תנועת הפועל הדתי בארץ. עכשיו אין הדברים האלה אלא נחלת העבר. ומ"עבר" זה שאבו המתיישבים כולם גבורת גוף ונפש לעמוד בפני סכנות אימים בימי תרפ"ט ותרצ"ו.ההנהלה של "הכפר העברי" הציבה לה מטרה חשובה: הקמת שרשרת כפרים עבריים סביב ירושלים. והכפרים, הנוסדים בעזרת תנועת "המזרחי" ועסקניה, יישאו עליהם שמם של ראשוני חיבת ציון הדתיים. ומאז נקרא הכפר על שמו של רבי יצחק יעקב ריינס, ז"ל.נתחלפו התושבים. כמחציתם נשארו והחזיקו מעמד. אחרים לא יכלו לעמוד בקשי התנאים. גם צרת המים, שבירושלים עצמה עוד "צרה" היא, ובהרים שסביבותיה על אחת כמה וכמה, הקשתה מאוד. סוף סוף נבנה בור, כמעשה בני ירושלים העתיקה, המכיל כ-650 מטר מים הנקווים אליו ממי הגשמים.יום-יום והישגיו. ריטט הלב למראה כל בניין חדש שנבנה. בדמעת שמחה סיימו הקמת צריף נוסף.כל זאת סופר לנו, הצעירים, שבאנו ביום השישי לבלות כאן שבת אחת.
צעירי ירושלים בשבת בנווה יעקבשלא בכוונתנו באנו למקום זה. ההחלטה על "נווה יעקב" כמקום מחנה מקרית היתה. ומה רבה הטובה, שצמחה לנו מזה. על האוויר הזך והמלטף שב"נווה" ידענו מכבר. על שממות פרא שבצהלת גיל נטפס עליהם בטיולינו – אף על כך חשבנו. סתומים היו לפנינו דברי ימיה של הנקודה. חתומים היו בפנינו קורות ראשוני הכפר.בית גבוה, משולש הקומה, ניבט אלינו ממרכז הכפר. בבית זה מקור הביטחון. ביטחון כפול שלושה: בית כנסת, בית ספר ותחנת נוטרים.סמוך לכפר, בבית מבודד, חנינו, צעירי "בני עקיבא" מירושלים. בני "כרם אברהם" ו"שערי חסד" זקפו ראש והיישירו מבט לנוכח ההרים הנפלאים. וכב"אגדות צפת" העתיקה עלינו במעלה ההר, ביום השישי לפנות ערב, וקיבלנו פני שבת. מיעטנו בדברים, הרבינו בשירה ותפילה.וברגעים אלה לא נקפנו ליבנו על עוזבנו, כ-3 עשרות צעירים וצעירות, שולחן אבות בליל שבת. המבט הרווי בזוהר שבת היורדת וחופפת על כל העיד על כך.שבת בבוקר. אחדים השכימו קום ללמוד. שלוות הכפר, שבו מנוחה וקדושה של שבת, הוסיפה משלה על הרגשת הצעירים. בבית הכנסת לא היינו צעירים בודדים. זה כבר הושב הכבוד לבית הכנסת ובדידותו ניטלה הימנו. זה מכבר יפקדוהו זקנים וצעירים. אמנם, הצעירים ילידי חוץ הם. תושבים זמניים, לימות הקיץ וכדומה. (וכמה מבני הכפר חמדו שאון העיר וחמודותיה) והתפילה – בהברה הספרדית דווקא. וה"בעל קורא" מתאמץ להטעים את החי"ת והעי"ן. וביום השבת – דממה והוד. ממרחק מה נראים בתי עטרות. שם ודאי, כמו לפני שבועות מספר (שמא בינתיים חזרו בתשובה?) מהלכים בשדה ו"מרוויחים" עוד יום עבודה. וכאן – שקט ובטחה. ראשוני הכפר מטיילים ברחוב האחד, יורדים להרחוב השני ומשקיפים בחיבה לשורת הבתים החדשים הנבנים והולכים במורד ההר. התחלה של רחוב שלישי. ואחרי הצהריים באו, אלינו, בני "עליית הנוער" עם מדריכם. הם ואנשי הכפר שמחו לאכסן בכפרם נוער דתי, עליז ורענן. באו למסיבת "עונג שבת".שוב סקרנו מגבעתנו את הכפר. אילנות בודדים נראו פה ושם. כפר דל צל ודל אילנות. טרדות פרנסה תובעים, כנראה, מטע עצי פרי, טיפוח ענף "מכניס", שרווחיו בטוחים. וחבל.מוצאי שבת. עוד דולק זוהרה של שבת בהרים שבאופק. והיא כמתמהמהת לצאת עד בוא החול.למחר. מלאי תודה לאנשי הכפר ורעננים מאוויר המרחב קמנו והלכנו אל האבטובוס. נכנסנו באבטובוס העמוס כדים של חלב ותנובת הכפר להביא אל העיר.שלחנו מבטים אחרונים לכפר השב לתחייה, המתפתח והולך ליישוב כפרי גדול – והגענו ירושליימה. 
הנה כי כן, אזורנו כידוע עובר תהפוכות שונות אבל השבת ממשיכה להתקיים באופנים שונים על ידי קהלים שונים כל אחד והשבת שלו כל אחד ודרכו שלו.

 

מצפון תפתח הטובה מעמדה של צפון ירושלים בתודעה הציבורית

דוא הדפסה PDF

לקראת 'יום ירושלים' שבימים אלה נציין 49 שנים לאיחודה, נבקש להדגיש את התפתחות העיר בדגש על שכונותיה הצפוניות. השכונות פסגת זאב, נווה יעקב ואזור התעשייה עטרות מהווים את גוש ההתיישבות היהודי בחלק הצפון-מזרחי של ירושלים. שתי השכונות הללו כוללות למעלה מ- 70,000 תושבים שהם כ-13% מהאוכלוסייה היהודית בירושלים. אזור התעשייה בעטרות מהווה מוקד תעסוקה לרבבות עובדים יהודים וערבים. נתונים אלה חשובים כשבאים לדבר על ההתיישבות בירושלים וסביבותיה כבונים את המרקם המגוון של העיר. הצורך להאיר נושא זה עולה כיוון שהמודעות הציבורית לחשיבות צפונה של ירושלים כגורם משמעותי להתפתחותה של העיר בעבר ובהווה קטנים לאין שיעור מהחשיבות המודגשת והניתנת לדרומה של ירושלים. הדברים באים לידי ביטוי בהקשרים שונים: מאמרים עיתונאיים, ספרים, שירים, סרטים, מחקרים פופולאריים ומדעיים המעלים על נס את דרומה של העיר ואזור גוש עציון וסביבתה והמדגישים את תולדותיה וחשיבותה להתפתחות העיר, אך שוכחים את תרומת צפון העיר בהיבט ההיסטורי-ערכי. לתיקון מסוים של עיוות זה והבנה מדוע זה כך מוקדש מאמר זה. רשימה זו באה להרחיב את שכתבתי לפני כשלושה חודשים (קול הפסגה 741 ו' באדר ב תשע"ו [16.3.2016]) ועניינה המרכזי הוא התפתחותה של צפון ירושלים והאזור בו אנחנו מתגוררים  ב-49 השנים האחרונות.
חשיבותם של עטרות ונווה יעקב בצפון ירושליםראוי לציין כמה עובדות שיעידו על חשיבות צפונה של העיר ביצירת מטרופולין ירושלים כיום.רכישת קרקעות על ידי הקק"ל, הכשרת היישוב וגופים פרטיים בראשית המאה העשרים נעשו סביב לירושלים כולה והביאו להקמת מספר יישובים: מדרום חמישה קיבוצים (רמת רחל וארבעת קיבוצי גוש עציון) ומצפון עטרות (1912) ונווה יעקב (1924), רכישת הקרקעות סביב נבי סמואל שלא התגבשו ליישוב ממשי, ויישובים אחרים ממזרח וממערב לעיר שלא נפרטם כאן. מצפון ירושלים בסופו של דבר התגבשו שני ישובים שכללו עשרות משפחות דתיות וחילוניות שבסיסם היה חקלאי, מושב (עטרות) וכפר (נווה יעקב). שני היישובים הממוקמים על הציר המרכזי מירושלים לשכם. בצמוד לכביש גב ההר (ציר 60 המקורי) והיו במלחמת העצמאות עורף ביטחוני חשוב לעיר. מישובים אלה יצאו פעולות התקפיות בפיקוד ההגנה כדי לשבש את מהלכי הכנופיות והלגיון בדרכם לירושלים מצפון.היישובים עטרות ונווה יעקב היו קיימים למעלה מעשרים שנה. הם קבעו עובדה יישובית משמעותית שהחזיקה מעמד עד ליום ח' באייר (17.5.1948) תש"ח; אז התפנו לירושלים במסע רגלי לילי כ-100 חיילי ההגנה עם תושבים שנשארו לטפל במשקים החקלאיים והיישובים נהרסו עד ליסוד.שני יישובים שהיו שייכים לשני זרמים אידיאולוגיים, איגוד המושבים (עטרות) מחד, והמזרחי הצעיר (כפר עברי-נווה יעקב) מאידך. גם כאן לא נוכל במסגרת זו להיכנס לפרוט לכל מניעי ההתיישבות אך בקיצור ניתן לומר שהמתיישבים שהגיעו מפזורות שונות ראו את ההתיישבות בארץ וחזרה למחוזות קדומים כחלק מאידיאולוגיה ציונית  והמרחק והניתוק מירושלים מצפון לא מנעו מהם להיאחז במקום (להתרשמות כללית לקשר האידיאולוגי לאזור ראו: י' שפנייר וי' רוזנסון, 'חיים בצל התנ"ך בכפר העברי נווה יעקב ובעטרות שבחבל בנימין', במעבה ההר, 5 (תשע"ו), עמ' 245-231).עם שחרור האזור לאחר מלחמת ששת הימים החלו בבניית שכונת נווה יעקב שבחלקה נבנתה על אדמות הכפר העברי נווה יעקב. המתיישבים החדשים לא היו מבין חברי הכפר העברי נווה יעקב הראשוני. החזרה לאזור זה נעשתה מתוך כוונת מכוון כדי לשוב וליישב את האזור וגם על מנת שירושלים לא תהיה עוד עיר קצה בקצה מסדרון צר.בהמשך, בשנות השמונים של המאה העשרים החלה להבנות פסגת זאב על שלל רבעיה על מנת לחבר ברצף בניה את הגבעה הצרפתית עם נווה יעקב.נכון לימים אלה שכונות נווה יעקב ופסגת זאב בגוש הצפון מזרחי של העיר כוללות יחד מעל ל 70,000 תושבים שהם כ-13% מאוכלוסיית היהודית של ירושלים. עובדה זו נוצרה כהמשך ישיר של ההתיישבות באזור שהחלה כאמור בראשית המאה העשרים.השטח המוניציפאלי של ירושלים נקבע בצפון עד אזור שדה התעופה עטרות וכלל אותו בתוך שטח העיר ולמעיינים במפות נראה שטח העיר כמעין אצבע לכיוון צפון.רבים מאזרחי המדינה לא מתייחסים בהערכה הנדרשת ביודעין או שבלא יודעין למפעל ההתיישבות הצפוני של ירושלים שיש לו משקל לא פחות מזה של גוש עציון לעיבוי ההתיישבות סביב לירושלים. ראוי לזכור שההתיישבות מצפון לירושלים ועיבוי העורף הכלכלי והביטחוני של העיר מכיוון זה ראויים להיזכר לפחות באותה מידה של חשיבות כמו גוש עציון, שתי נקודות יישוב בודדות במרחב שהפכו את ירושלים לעיר מטרופולין משמעותית להתיישבות היהודית סביבה.
גוש עציון לעומת עטרות ונווה יעקבההתייחסות הרחבה להתיישבות הדרומית לעיר ואי אזכורם של היישובים מצפון לירושלים עד תש"ח וגם לאחריו אופיינית מאוד בקהלים רבים ורחבים, אך מדוע המצב כך?התשובה לשאלה מורכבת ממספר סיבות. אמנה כאן את העיקריות שלדעתי הביאו למצב זה שבגללם גוש עציון הוא משמעותי יותר בתודעה הישראלית ובשיח העכשווי.אין ספק שבבסיס הדברים עומדת העובדה הטראגית של נפילת הגוש בו נהרגו מאתיים וארבעים חללים במהלך הקרבות וארבעת היישובים נהרסו ותושבי שלושה (עין צורים, רבדים, ומשואות יצחק) הלכו בשבי. דבר שנצרב ללא ספק בתודעה ובזיכרון הקולקטיבי, בעוד בגוש הצפוני האובדן והשכול היו מצומצמים בהרבה (37 הרוגים באירועים שונים).סיבה מרכזית נוספת היא הבניית הזיכרון. בגוש עציון נבנה מנגנון של הנצחה וזיכרון לאורך 19 השנים שבהם לא ניתן היה להגיע לגוש ורק יכלו לצפות אליו ממערב לעבר 'העץ הבודד' ולקוות לחזור אליו בהקדם. כך התפתחו להם מסורות ומנהגי זיכרון בין ילדי ומשפחות שרידי הגוש שהיוו בסיס אידיאולוגי משמעותי שקישר, איחד והזכיר מאיין באנו ולהיכן אנו עתידים לחזור ויצר בהמשך בסיס ללחץ פוליטי שהביא להכרה בזכות השיבה לגוש. על הקשר שבין ילדי הגוש למקום ראו בהרחבה בספרה של עמיה ליבליך, ילדי כפר עציון (ירושלים תשס"ז). גם בגוש הצפוני היו טקסי זיכרון ומעט קשר למקום על ידי הבנים העוזבים אך אין להשוות עם הנעשה בתחום זה בגוש וסביבתו.גם העובדה שמדובר בגוש של ארבעה קיבוצים למול כפר (נווה יעקב) ומושב (עטרות) היה משמעותי. הגוש הקיבוצי נשאר מאוחד יחסית לתושבי הכפר והמושב בשנים שלאחר הפינוי.ההשתייכות הצבאית בימי המלחמה, ההגנה בגוש הצפוני והפלמ"ח (חלקית) בגוש הדרומי גם להם משקל מסוים בהתגבשות הזיכרון שהיה הרבה יותר משמעותי; מורשת הזיכרון של הפלמ"ח היתה הרבה יותר 'משומנת' ויעילה ותרמה לאזכור הפעילות באזור לעומת ההנצחה והזיכרון של ההגנה שהיתה דלה והחלה בשלבים יותר מאוחרים. כדוגמה נציין שרק בשנים האחרונות החלו לעסוק בהנצחה של חטיבת עציוני וגדוד מוריה שהיו חלק מכוחות ההגנה שחייליו שרתו בגוש הצפוני כחלק ממערך של מפקדת ההגנה באזור.בפועל, החזרה לגוש על ידי הבנים ומתיישבים אחרים היה בסיס חשוב להתפתחות היישוב בעוד ותיקי עטרות ונווה יעקב לא חזרו למקומם, למרות שהיו דיבורים והתכתבויות בנושא אך בפועל הדברים לא הגיעו לכדי חזרה והתיישבות.
הגות, ספרות ונצחההיבט אחר רב משמעות הקושר חלק מהדברים שצוינו בשורות למעלה הוא היבול ההגותי-ספרותי שיש לו משמעות רבה בהתגבשות דפוסי הזיכרון. בגוש עציון התפתחה במשך השנים ספרות ענפה על ידי דמויות בולטות שחיו ולחמו במקום. הסופר ואיש החזון, שלום קרניאל, הסופר ואיש ההגנה יעקב אבן-חן, הסופר ולימים העיתונאי חבר כפר עציון שאול רז וממשיכיהם בדור שלאחר המלחמה: חבר כפר עציון וחוקר תולדותיה דב קנוהל. בן כפר עציון, הוגה, מורה, רב ופוליטיקאי חנן פורת, בן כפר עציון וחוקר תולדותיה יוחנן בן יעקב ואחרים. לעומת אנשי הגות וספרות בגוש הצפוני: מייסד והוגה ההתיישבות בעטרות שבתי לוזינסקי, המתיישבת והמחנכת השורשית מעטרות לאה גולובצקי, מייסד נווה יעקב והוגה הרב אורנשטיין, איש תורה וחזון ומייסד 'לוח ירושלים', דב נתן ברינקר שכתבו הגות וספרות אך לא רבה ומקיפה כאחיהם בדרום. אך הדבר המשמעותי יותר בתחום זה, לחברי הגוש הצפוני לא היה דור המשך לאחר מלחמת העצמאות. כמות ספרות המחקר והזיכרון של ועל גוש עציון לאחר המלחמה הוא מרשים בכמותו ובאיכותו לעומת ספרות מחקר מצומצמת בהרבה על אזור הצפון.מפעלי ההנצחה למלחמת העצמאות בגוש עציון מרשימים בהיקפם ונתמכים על ידי גופים שונים שבמרכזם עמותת בני גוש עציון, שלהם תוכני הנצחה מגוונים (כולל סמל רב משמעות) ובית עדות. גם בית ספר שדה כפר עציון שפעילותו החינוכית חוצה גבולות מביאה לידיעת הציבור את הפרשיות הידועות והפחות ידועות במשך שנים וזו מחלחלת לאיטה ומעמיקה את המודעות הציבורית.מפעלי ההנצחה של הגוש הצפוני מצומצמים הרבה יותר. בעבר היה חדר הנצחה קטן בטרמינל של שדה התעופה עטרות מאז שהוא נסגר ולא משמש יותר עבר חדר ההנצחה לגבעת התחמושת. בנוסף לכך קיים גן הנצחה (גן הגבורה) בפסגת זאב צפון המספר את סיפור ההתיישבות באזור. כל אלו מנוהלים בצניעות ובפשטות בעיקר על ידי העמותה למורשת עטרות שמרכזת רותי דנון בת עטרות שלקחה על עצמה להנציח את ההתיישבות במקום. מבט מסכם על צפון העיר בעיניו של אורי אליצור ז"ללסיכום הדברים אציין שבימים שאני עולה עם קבוצות מטיילים לנבי סמואל לצפות על האזור הצפוני של ירושלים והתפתחותה אני לוקח עימי צילום של אחד מתיאוריו האופטימיים והחייכניים של אורי אליצור, שהיה עיתונאי ועורך מקור ראשון בעבודתו האחרונה, שנכתבו לקראת יום ירושלים ויום העצמאות ומקריא שם לשומעיי: "[...] ומעל לכל היה נבי סמואל. מכל מקום בעיר ראו אותו [...] ירושלים של היום היא יפהפייה בינלאומית. ברור שהקוטרים משמיצים אותה: היא מתחרדת, היא מלכלכת, היא מידלדלת, בורחים ממנה. שמענו אתכם. אם בורחים ממנה למה מחירי הבתים כל הזמן עולים? תסלחו לי שאני לא הולך בתלם, אבל הייתי בפריז וגם ברומא, כמו ששר יהורם גאון, וירושלים יותר יפה [...] תכתבו שנווה יעקב מכוערת ורמות איומה, תכתבו. אבל אני ראיתי את שכונות הפועלים ואת הפרוורים של לונדון וניו-יורק. לא נעים להיות נודניק, אבל שכונת רמות הרבה יותר יפה [...] (י' אליצור, בדעה צלולה, ת"א 2015, עמ' 24). 
הנה כי כן, הגוש הצפוני של ירושלים שהתפתח משני ישובים מבודדים שהיו עורף משמעותי לעיר מהווים נקודות היסטוריות חשובות שבעזרתם ובגללם ירושלים הרחיבה את גבולותיה צפונה וכבר לא היתה רק יישוב בקצה פרוזדור צר. תולדות צפון ירושלים בעת החדשה שהוצגו כאן, ראוי שיהיו בתודעה הציבורית במיוחד בשנה ה 49 לאיחוד העיר כחלק ממערך שלם שהביאה את ירושלים לעיר בירה משמעותית ומרשימה.אנחנו תושבי פסגת זאב צריכים להתגאות בשכונה שהתפתחה כאן בדור האחרון. שכונה שצמחה מלא כלום במהלך שלושים השנה האחרונות ומהווה דוגמה להתפתחות והתרחבות העיר שלו היו מציגים אותה בפני קברניטי העיר לפני 49 שנים הם ודאי לא היו מאמינים שלכאן נגיע לאחר פרק זמן זה.

 

זוכרים את חטיבת עציוני

דוא הדפסה PDF

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל שיצוין בשבוע הבא נזכיר כאן את חטיבת 'עציוני' על שלושת גדודיה ודרכי הנצחתם. 'עציוני' הייתה החטיבה שהוקמה במלחמת העצמאות ולחמה עם שלושת גדודיה בירושלים וסביבתה. משום כך ניתן להם השם חטיבת 'עציוני'. במהלך חודש מרץ 1948 ניתנו לגדודים שמות שאפיינו את אזור לחימתם עם זיקה למורשת והמקורות.הגדוד הראשון נקרא 'גדוד מוריה' שהוא אחד משמותיה של ירושלים. הגדוד השני נקרא 'גדוד מכמש' על שם נחל מכמש והקרב המפורסם שהתרחש בו נגד הפלישתים ונזכר בספר שמואל א, יג-יד. והגדוד השלישי הנקרא 'גדוד בית חורון', על שם הישוב והמעלה החשובים מימי המקרא.חיילי גדודים אלה נלחמו בירושלים על הדרכים וסביבות היישובים שהיו באזור זה בתש"ח. חלק ממחלקת ההר (הל"ה) היו גם הם מחיילי החטיבה. לימים גדודים אלה פורקו והשתלבו ביחידות אחרות בצבא. שני גדודים מכמש, מוריה מונצחים כאן בפסגת זאב ברחוב וכיכר.לפני שנים בודדות התקבלה החלטה במסגרת הצה"לית לחדש את הגדודים עם שמותיהם המקוריים שמזכירים את האזור מתקופת המקרא.
הנצחה וזיכרון לחטיבת עציוני וגדוד מוריהחטיבת עציוני נשכחה משהו בזיכרון הקולקטיבי משום שלא היה מי שיפרסם את דרכה ותולדותיה. לחטיבה הייתה קבוצת לוחמים קטנה בראשותו של ד"ר רומיק פיין שהנציחה באמצעים דלים את החטיבה החל משנות ה 80 והתבטא בעיקר בכנסים וסיורים של החברה להגנת הטבע בירושלים "בעקבות לוחמים". בשנת 1994 הוקמה "עמותת ותיקי גדוד מוריה". ואף יצא ספר המנציח את סיפור הגדוד ולחימתו באזור בשם: 'מוריה בירושלים בתש"ח', שכתב מאיר אבי זוהר שהיה מפקד בגדוד. לגדוד מכמש יצא ספר בשם 'גדוד מכמש' שכתב יצחק קופ שהיה חייל בגדוד. לפני ארבע שנים הוקמה אנדרטה חדשה בדמות שלהבת בוהקת בגן הנמצא בין משכנות שאננים לפסל האריות שבסמוך לגן הפעמון. באותו הגן החלו לערוך טקס זיכרון לחטיבה ולוחמיה שנפלו. הטקס מתקיים בסמיכות ליום ירושלים. כחלק מההנצחה קיימים שלטי הסבר לקרבות בסמוך למנזר סן סימון שבקטמון ובקסטל. בפסגת זאב כיכר  בשם גדוד מוריה ורחוב בשם גדוד מכמש.הנצחה נוספת התקיימה לפני שבועיים בכ"ז באדר ב תשע"ו (6.4.2016) בו נחנך רחוב בשם 'גדוד מוריה' במבשרת ציון, רחוב המקיף את קניון הראל.בטקס שהתקיים בשנה שעברה בסמוך לשלהבת עציוני, ביום חמישי ג' סיון (21.5.2015) נשאו דברים שלוש דמויות הקשורות בחטיבה ואת עיקרי דבריהם נביא כאן, ערב יום הזיכרון תשע"ו.
דברי תמר דגן – אחותו של אשר ליפצין מגדוד מוריהתמר דגן אחותו של אשר ליפצין אחד מהשישה עשר שנפלו באזור גבעת זאב ומונצח ברחוב השישה עשר בפסגת זאב מרכז."אני תמר ליפצין-דגן, אחותו של אשר ליפצין לוחם בגדוד מוריה רוצה לספר על פעולה בה השתתפו לוחמי הגדוד לפני 67 שנים ובה נפלו 16 לוחמים ועל הנצחתם.         זה קרה ב-כ"ג אדר א' תש"ח 4 במרס 1948 כ-10 שבועות טרם ההכרזה של בן-גוריון על הקמת המדינה 19 לוחמי גדוד מוריה  קבלו פקודה לצאת מעטרות  למארב על כביש רמלה – ללטרון כדי לפגוע  באוטובוס ערבי ולשבש את התחבורה הערבית בתגובה להתנכלויות הערבים לתחבורה היהודית.הם שכבו במארב בבוץ ובקור שעות ארוכות וכשהגיע האוטובוס ירו לעברו. היריות הזעיקו את ערביי הסביבה שהקיפו בהמוניהם את הלוחמים וחסמו את נסיגתם לעטרות והרגו 16 ו-3 הצליחו להימלט ושנים מהם נמצאים כאן אתנו: עזרא סיטון ויצחק זילברשטיין. השלישי, יצחק גולדברג נפטר, לצערנו פעולה זו נשארה עלומה. כמעט לא דיברו עליה. ההורים ביקשו להנציחם אולם לא נענו והרגישו מושפלים וכועסים. רק כעבור 37 שנים לנפילת ה-16 סייע לי ידיד שלמה הלוי ז"ל שהיה חבר בוועדת השמות של עירית ירושלים להנציח את זכרם בקריאת רחוב על שמם.לי ולבן דודי אמנון ליפצין ניתנה הזכות לבחור רחוב מתאים בשכונת פסגת זאב שהייתה אז בהקמה וקרובה למקום הקרב. בחרנו ברחוב ראשי, סואן, מלא חנויות מוסדות חינוך ושרותי קהילה.רחוב ה-16  נחנך בטקס מרשים שארגנה עיריית ירושלים ב-1985 כ"ד באדר תשמ"ח ביום השנה ה-37 לנפילתם.  השתתפו בטקס נשיא המדינה דאז מר חיים הרצוג, ראש העיר מר טדי קולק האלוף עוזי נרקיס חברי ומפקדי גדוד מוריה, נציגי צהל, משרד הביטחון, משרד השיכון בני משפחות הנופלים וקהל רב.למרבה הצער, רוב הורי הנופלים, כבר לא היו בין החיים ולא זכו להשתתף במעמד מכובד ומרגש זה. הם נפטרו בהרגשה קשה שבניהם לא הונצחו.מאז אנו מעלים את זכרם בכל דרך אפשרית, סרטים שהוצגו בטלוויזיה הקהילתית, ובתכניות רדיו שונות בהן מסופר סיפור ה-16 [...]השנה (תשע"ה – 2015) ביום הזיכרון לחללי צהל סיפרתי את סיפור ה-16  לחיילים וחיילות שעמדו ליד הקברים ושאלתי את אחד החיילים מהיכן הוא והוא השיב אני גר ברחוב ה-16  בפסגת זאב. ככל שנרבה להנציחם כן ייזכרו בלבנו  ומורשת גבורתם תעבור גם לדורות הבאים".
דברי דוד גילת – בנו של שמואל גילת (גוטליב) שהיה מפקד פלוגה בגדוד מוריה"אנו עומדים כאן היום מול שלהבת עציוני,הלהבה הגבוהה הזאת שפונה כלפי ירושלים של מעלה ונטועה לתפארת בירושלים של מטה; כאילו מבקשת לחבר בין השתיים וליצור את העיר שחוברה לה יחדיו.השלהבת הזאת המסמלת עבורנו, עמותת ותיקי  חטיבת ציוני, את הסיפור שלא סופר במשך שנים, ואשר רק בשנים האחרונות רואה  אור.  הלהבה הזאת,  כמו בשיר על נרות החנוכה, מספרת סיפורים על דמים וכישלונות / על תרועות של ניצחונות / על קרבות של דרור / על עבר של עם / סיפורים על דור של צעירים עזי רוח / שפעם בליבם חלום.חלום שהיה נצור בליבותיהם של דורות רבים של יהודים ואותו  ביטאו  בכל שנה בסדר פסח - החלום להיות בני חורין בירושלים.סיפורים על  גבורתם של  לוחמים שנלחמו בחירוף נפש, מלחמה קשה ועקובה מדם למען הרעיון, למען החלום.סיפור על אנשים שהפכו את החלום למציאות - בה אנו חיים היום.אחד הקרבות הקשים והמכריעים בהגנה על ירושלים היה הקרב על קטמון. בספרו "עם כלביא יקום מתאר חיים הרצוג כ"קרב עקשני", את הקרב בו השתתפו  הגדוד הרביעי והחמישי של חטיבת הראל והגדוד ה- 4 של חטיבת עציוני. על פי תיאורו, "הערבים [שאף הם הבינו שמדובר במערכה מכריעה בגורל עתידה של ירושלים], ערכו התקפות נגד נואשות וכולן נהדפו בהגיע תגבורת מעציוני. יעקב סלמן  תיאר בספר ההגנה את הלחימה שניהל גדוד מוריה על קטמון ועל פריצת הדרך לשכונת מקור חיים הנצורה,  תוך קרבות מבית לבית, עם עשרות רבות של פצועים והרוגים. את הלך רוחם של הלוחמים היטיב לבטא אליהו סלע, המוכר בשם 'רעננה': "אותה שעה ידענו היטב שנסיגה ממקום זה פירושה שירושלים לא תהיה עברית!" (הגנה בירושלים, עמ' 155). אבי, שמואל גילת (גוטליב) ז"ל, היה מ"פ בגדוד מוריה, והיה בין הפצועים בקרב על סן סימון (בסן סימון שימש עדיין כמפקד מחלקה).כמו הקרב על קטמון היו קרבות גבורה על כל צעד ושעל ברחובות, שאנו צועדים בהם היום מבלי דעת. לא ניתן להפריז בחשיבות תרומתם של לוחמי חטיבת עציוני לתקומתה של המדינה ושל ירושלים, ועלינו להוקירם ולספר עלילותיהם [...].אתנו עדין אחרוני הלוחמים מתש"ח יש לנצל את הרגע האחרון הזה כדי לחזק את הסיפור והמורשת של המלחמה שהשאירה את ירושלים המערבית בידנו ואותה יכולנו לאחד עם חלקי העיר שנשארו בריבונות ירדנית במלחמת ששת הימים.  ערב חג השבועות תשע"ה (2015–05–21)".
דברי אל"מ אילן דיקשטיין מח"ט עציוני כיום"משפחות יקרות, מפקדי הגדודים, קציני ונגדי החטיבה בסדיר ובמילואים וחברי עמותת עציוני, מכובדי כולם.זוהי השנה השלישית בה אנו מקיימים את טקס ההתייחדות החטיבתי במתכונת זו. מתכונת הכוללת שילוב בין העמקת ההיכרות עם מורשת החטיבה לבין הנצחת זכר הנופלים [...].במעמד זה ברצוני לקרוא בפניכם חלק מפקודת יום שנכתבה על ידי "שמריהו", מפקד פלוגה א' של גדוד מוריה לאחר הקרב בו נפלה שיירת הל"ה. "האויב בחר בירושלים כמטרה ראשונה להתקפה על היישוב העברי. האויב התעקש להכות את העם העברי בליבו. מגיני ירושלים נערכו להגנה.הדפתם התקפות מרצחים. התוקפים לא השיגו את מטרתם. ירושלים מוגנת ואיתנה. פגעתם בקיני המרצחים, הכיתם את האויב מכות אנושות. הנכם מגינים בכוח על העיר העתיקה. הנכם עומדים דום על משמר התחבורה העברית בדרכים. ביצעתם עונשים קשים לאויב – בבית צפאפא, בשייח' ג'ראח ובמרכזים האחרים. ההתקפה נכשלה ונהדפה בכוח ובגבורה ששברה את רוחם של התוקפים והרבה חלליהם. תפקידכם קשה ואחראי. העיר גדולה, מפוזרת ומעורבת. האויב שוכן בשכונות ובמארב. השלטון מפריע ועוין, עורך חיפושים ומחרים נשקנו – אלו בעיות קשות אשר גם צבא הנשען על המדינה היה מתקשה בפתרונן.עמדתם ויכולתם, כבוד לכם ולאומה.פקודה זו נישאת אליכם ביום בו תחלקו את הכבוד האחרון לחבריכם אשר חשו לעזרת גוש עציון הנתקף. הם נתקלים בדרכם הקשה במארב שהזעיקו המונים. הם עמדו בקרב בגבורה ונפלו בקרב. דמם ייפקד!אחים – האבל והכאב מהולים בחרון. נכבוש הכאב ונחשלוֹ בכוח איתנים ונגונן מפעלנו ועצמאותנו". פקודת יום זו ממחישה את הדבקות במשימה שאפיינה את לוחמי ומפקדי החטיבה בתש"ח ואת האופן שבו עמדו במשימתם על אף הקשיים והאבדות. זו השנה החמישית שאנו נושאים את שמה של חטיבת עציוני ההיסטורית, בצניעות בענווה ובכבוד רב למורשת לוחמי התקומה האמיצים אשר לחמו בעוז ובהקרבה לביסוס עצמאותנו בעיר ירושלים ובסביבתה.עבורנו, טקס זה הינו מעמד מיוחד, המאפשר לנו להעלות על נס ולהנציח את חייהם ופועלם של הנופלים, על מנת להזכיר לנו את מחויבותנו להיות ראויים לזכרם [...]. החטיבה ממשיכה לבנות את כוחה ולהתכונן ליום פקודה, תוך נאמנות למורשת עציוני.יהיה זכר הנופלים ברוך". 
הנה כי כן, חטיבה נשכחת משהו שעשתה רבות באזור בתקופת מלחמת העצמאות הולכת ומתפרסמת בפעילויות הנצחה, אנדרטאות ושלטי הסבר במקומות הקרב שיזכרו לדורות הבאים את שעשו למעננו לוחמים מסורים בימי הקמת המדינה.
תודותלד"ר רומיק פיין, לאל"מ אילן דיקשטיין, עו"ד דוד גילת ותמר דגן שהעבירו לי את הטקסטים אותם הקריאו בטקס הזיכרון לחטיבת עציוני בשנת תשע"ה.

 

בית הכנסת האשכנזי משכן יעקב בפסגת זאב מרכז

דוא הדפסה PDF

בימים אלה ציינו בבית הכנסת האשכנזי אירוע שיכול להיחשב כאירוע מעניין בהיבט היסטורי-שכונתי. בית הכנסת האשכנזי בפסגת זאב מרכז הוא מהראשונים שהחל לפעול בשכונה עם היווסדה לפני שלושים שנה. כחלק מהפעילות החברתית בבית הכנסת הנהגנו פרסום עלון צנוע המתפרסם כל שבת מברכין. בעלון דבר תורה ועדכונים שוטפים מהנעשה בקהילה. בימים אלה התפרסם גליון חגיגי מספר 150 שמציין רציפות של 12 שנים של פרסום. בשורות הבאות נספר מעט על בית הכנסת וכמה רשימות מהעלון 150.  
מתיישבים ראשונים בפסגת זאבלפני שלושים ואחת שנים בקיץ תשמ"ה (1985), הוחל באכלוס הבתים הראשונים בפסגת זאב מרכז שהייתה החלק היחיד בשכונה באותם הימים.בין התושבים הראשונים שהיו כאן בשכונה וחוו את המעבר לקצה הצפון מזרחי של ירושלים היתה גם משפחת גראניק שעלתה לכאן מניו-יורק והחליטה להשתקע בפסגת זאב. לאחר שהות במרכז קליטה הגיעו לכאן. הם זוכרים כיצד האוטובוסים הראשונים שהגיעו לשכונה המרוחקת נסעו בתדירות של אחת לשעתיים דרך שועאפט, דרכים מאובקות ועקלקלות. שמשון גראניק הוא דמות מוכרת מאוד בשכונתנו. הוא פעיל בתחומים שונים ומרכז את הפעילות בבית הכנסת האשכנזי 'משכן יעקב' בשכונת פסגת זאב מרכז מאז ועד היום. קיצור תולדות בית הכנסת האשכנזי יסופר על-פיו. 
מניין אחד בשכונה וייסוד המניין האשכנזי ראשית הדרך של בתי הכנסת בשכונה היה בבית הספר ממלכתי א' של היום. המניין היחיד שהתקיים באותם ימים היה מניין בנוסח עדות המזרח בניהולו של ישראל מזרחי. הכל התנהל שם על מי מנוחות להוציא אירועים קטנים כפי שקרה, כאשר פעם לפני התיבה עבר מישהו שהתפלל בנוסח עדות אשכנז שהיה פחות מקובל ואז פרצה מהומה קטנה.במהלך חודש אפריל 1986 נוסד המניין האשכנזי כשבראשו עמדו שלושה פעילים משה פינגרהוט, יוסי פרקש, שמשון גראניק. תפילת המניין האשכנזי התרכזה באולם הכניסה של בית הספר ממלכתי א'. בית הספר היווה באותם ימים בית הכנסת המרכזי של השכונה עם מנין אשכנזי וספרדי תחת קורת גג אחת.לאחר כחצי שנה של תפילה באולם הכניסה חל שינוי בארגון. המניין הספרדי שהיה במקלט עבר לאולם הספורט החדש המרווח יותר והאשכנזים קיבלו את המקלט של בית הספר. במהלך תקופה זו, מוסיף שמשון, היה מתח עם הנהלת בית הספר, משום שבשלב מסוים בית הספר החליט להעביר למקלט את הספרייה וזה יצר בעיה לקיים שם תפילה בין ערימות הספרים.בשלב מסוים, החלו בבניית בית הכנסת הראשון בשכונה. היה זה בית הכנסת 'בית יעקב' לעדת הספרדים הממוקם ברחוב סיירת גולני. בסוף שנות השמונים בית הכנסת היה מוכן ואז המניין הספרדי עבר אליו. משהתפנה אולם הספורט נכנסו לשם מתפללי המניין האשכנזי.
בחירת שטח לבניית בית הכנסתכאשר החלו להגות את רעיון בית הכנסת היו שני אתרים רלוונטיים. הראשון היה במקום בו בית הכנסת ממוקם כיום ברחוב חיל הקשר. האפשרות השנייה הייתה ברחוב הארבעה במקום בו נמצא כיום בית הכנסת 'הנץ'. ההחלטה נפלה בסופו של דבר על רחוב חיל הקשר. החברים שהחליטו כך בחרו דווקא ברחוב זה, משום שנראה היה שעלויות הפיתוח תהיינה זולות יותר וכן משום המיקום המרכזי יותר. אישור סופי של קבלת השטח מעיריית ירושלים (בחתימתו של סגן ראש העיר דאז אברהם כחילה) התקבל בתאריך 20.11.88.גיוס כספים ותחילת בניהלגיוס הכספים נלוו סיפורים שונים של נדבנים וגופים שונים שהציעו את עזרתם תמורת בקשות והתניות מגוונות כגון מינוי רב לקהילה בתמורה לתרומה וכו', כל אלו נדחו על ידי חברי הקהילה. מתפללי בית הכנסת באותם הימים יצאו בקריאה לקבלת תרומות, המשבחות את המקום והאווירה של פסגת זאב, כל זאת על מנת לשכנע תורמים לסייע בבניית בית הכנסת. בראשית שנות התשעים (1992) התקבל אישור סופי על קבלת השטח. עם קבלת האישור הוקצה סכום כסף ראשוני (41,000 ₪) לאגרת מים וביוב ולעבודה.בניית בית הכנסת נמשכה בין השנים 1994-1992 כשבאמצע הדרך הייתה הפסקה של שמונה חודשים. הפסקה זו נבעה מסיבות פוליטיות במעבר ראשות העירייה בין טדי קולק לאהוד אולמרט שהשפיעה על הזרמת כספים לצרכים שונים. את התרומה העיקרית לבניית בית הכנסת העבירה משפחת הבנקאים ספרא באמצעות קרן ירושלים. בית הכנסת נקרא על שם אבי המשפחה יעקב ספרא.שבת פרשת ניצבים תשנ"ד (1994), היתה השבת האחרונה בה המניין האשכנזי התפלל באולם הספורט של בית הספר הממלכתי א' והמתפללים עברו למשכנם החדש במקום בו הוא נמצא כיום.
רשימות קצרות מתוך גיליון 150 של ו'שכנתי בתוכם' מבית הכנסת האשכנזי בפסגת זאב מרכז (ניסן תשע"ו)
מי אנחנו? / לינדה ליפשטייןאנחנו עולים חדשים וותיקים. אנחנו ילידי ישראל.אנחנו רווקים ורווקות, זוגות צעירים, הורים, סבים וסבתות.אנחנו ותיקים וחדשים בפסגת זאב.אנחנו דוברי עברית, אנגלית, ספרדית, צרפתית, רוסית ויידיש.אנחנו רופאים, עורכי דין, אנשי חנוך, עובדי היי-טק, רבנים, בעלי מקצועות חופשיים, אמנים, אחיות, פנסיונרים ועוד.ומה שמאחד את כולנו - אנחנו חברי בית הכנסת משכן יעקב.
ברכת האילן / הרב ד"ר יצחק ליפשיץאני מכיר בתי כנסת עם תארים מתארים שונים – אהבת שלום, אהבת חסד, בית התורה ותורת חיים. הצד השווה של רבים מהם שתואריהם יפים ממעשיהם. בית הכנסת שלנו איננו מתיימר להיות אחד מאלה. אנשים צנועים אנחנו, ובכל זאת, רב בו השלום ואהבת הרע, אהבת תורה וגמילות חסדים. אני מברך את קהילתנו כברכת רבי יצחק את רב נחמן – "אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין - הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה - הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך - הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך (תענית ה ע"ב)". ואוסיף, ומי ייתן שפירותינו ימשיכו להסתופף בצילנו.
קהילה הם האנשים הייחודיים והערכיים / יהודית קליק ואלכסנדר אוציטלכאשר החלטנו להצטרף לקהילה לפני למעלה מעשור חששנו בתחילה כיצד נצליח "לנחות" מעולם ה"קהילה המדומיינת", הפוסט מודרנית, שהשתייכנו אליו, למה שנראה לנו כחזרה לקהילה היהודית המסורתית. עד מהרה הסתבר לנו כי קהילת בית הכנסת "משכן יעקב" מצליחה בזכות הסובלנות, הפתיחות, הרב-גוניות, רוחב האופקים ומאור הפנים של חבריה לגשר בין הקהילה היהודית המסורתית, כמקומו המרכזי של היחיד היהודי, במובן הטוב של המילה, לבין הקהילה ה"מדומיינת", שחבריה מאוחדים על ידי ערכים ודימוי עצמי משותף. מתפילת הילדים הנחמדה ועד תפילת המבוגרים הנעימה והמכבדת, משמחות משותפות ועד להרצאות המעניינות בבמת ראש חודש, הרגשנו מיד בבית. אולם, הקהילה בעבורנו היא בראש ובראשונה האנשים הייחודיים והערכיים החברים בה. שתי דמויות סמלו בעבורנו את יופיים ורוממותם המיוחדים של בית הכנסת והקהילה ואנו חשים באובדנם. האחד היה שלמה שפיגל ז"ל שאהבתו למקרא, מסירותו לדור הצעיר (בננו אפרים עלה בזכותו לתורה בבר המצווה שלו, כמו נערים רבים אחרים) ולכל ענייני הקהילה, ריגשו והדהימו אותנו. הדמות השנייה הייתה רבקה שפנייר ז"ל, שמאור הפנים שלה, השכלתה הרחבה, סקרנותה האינטלקטואלית והמחויבות המוחלטת שלה לערכי הדת והמסורת היהודית עדיין מסמלים בעינינו את הקהילה כולה.
בית הכנסת בעיני מייסד / שמשון גראניקמהו בית הכנסת האשכנזי פסגת זאב (משכן יעקב) בשבילי? זה יותר מבית תפילה זה קהילה. התחלנו בכניסה (לובי) של בית ספר ממלכתי א', עברנו למקלט של בית הספר, עברנו לאולם ספורט של בית הספר ולבסוף נכנסנו לבניין הקבע בשנת 1994. כשנכנסנו לבניין הקבוע הוא  היה בלי ארון  הקודש, בלי בימה וישבנו בכיסאות מתקפלים. קבלנו תרומות לבנות את הארון הקודש ואת והבימה. קנינו מושבים ובנינו את אולם הקידושים.אנחנו קהילה שכוללת מגוון גדול של אנשים. עולים מארצות שונות:  מארה"ב, דרום אפריקה, ברית המועצות לשעבר, צרפת, דרום אמריקה, אתיופיים וילידי הארץ, ממש קיבוץ גלויות. יש לנו צעירים ומבוגרים אשכנזים וספרדים. במשך השנים ראיתי הרבה חברים חדשים מצטרפים וגם חברים שעברו לשכונות אחרות, ולצערי גם חברים יקרים שנפטרו (סה"כ 5 בשנה אחרונה).כקהילה אנחנו משתתפים בשמחות ובצער. אני ראיתי חברים שהתחילו כחזנים ל"אנעים זמירות" והיום הם חזנים לימים הנוראים. כקהילה אנחנו עוזרים אחד לשני לפי הצורך. אני זוכר שקיימנו תפילות מיוחדות וגיוס כספים בשביל צרכים מיוחדים של חברים. לפעמים היו ויכוחים בין חברים אבל תמיד נשארנו כקהילה מגובשת. אני רואה את העלון, במת ראש חודש ומניין ילדים כסימן של האחדות של הקהילה שלנו. אני מקווה שפעילויות אלו ימשיכו להרבה שנים ושנמשיך להיות קהילה תוססת.
אין ספק שעלון בית הכנסת שיוצא ברציפות של 12 שנים הוא לא דבר של מה בכך. עלון בית הכנסת הוא אחד מהחוטים שמקשרים קהילה. קהילה נבנית מחברים, מתפילה משותפת, מפעילות תורנית וחברתית בנועם הליכות, סובלנות וידידות. כל אלה שזורים יחד ונותנים חיות לקהילה מגוונת מאוחדת. קהילה שמפרספקטיבה של זמן משנה את פניה ומהווה אבן שואבת למתפללים קבועים וזמניים מכל קהלי החברה הישראלית, כפי שניתן לראות בתפילות השבת, חגים ויום חול.בעלון של בית הכנסת 'משכן יעקב'  אין בדרך כלל חידושים מפליגים וגם לא פאר רב אבל יש לו נשמה, יש לו חיות, יש לו חוטים שמקשרים בנימים קטנים בלתי נראים קהילה של מתפללים, קהילת משכן יעקב.תקוותי שנמשיך לשמור על ייחודינו ודרכנו כבית כנסת שמהווה בית ועד נעים למתפללים מכל עדות ישראל בנועם ובדרך ארץ לתפארת עם ישראל ושכונת פסגת זאב.

 

החשיבות האסטרטגית של עטרות נווה יעקב והסביבה

דוא הדפסה PDF

פסגת זאב, נווה יעקב ואזור התעשייה עטרות מהווים את גוש ההתיישבות הצפון-מזרחי של ירושלים. שתי השכונות הללו כוללות כ 70,000 תושבים שהם כ 13% מהאוכלוסייה היהודית בירושלים. נתונים אלה הם חשובים כשבאים לדבר על ההתיישבות בירושלים וסביבותיה כבונים את המרקם המגוון של העיר. שורות אלה נכתבות לאחר קריאת מאמרו של האלוף (במיל') גרשון הכהן בעיתון 'מקור ראשון' מיום שישי כ"ד באדר א תשע"ו [4.3.2016], (עמ' 9 - 8), במאמר שכותרתו: "ירושלים מתחילה בגוש עציון", העוסק בחשיבותו של גוש עציון בהתפתחותה של ירושלים בעת החדשה. מאמר זה וגם ספרות רחבה אחרת רואה את ההתיישבות בגוש עציון כמשפיע המרכזי להתפתחות מעמדה של ירושלים מאז ימי מלחמת העצמאות והקמת המדינה, אך שוכח את תרומת צפון העיר במערכה זו. לתיקון עיוות זה מוקדשות השורות הבאות.
חשיבותו של גוש עציון בהרחבת הפרוזדור לירושליםבמאמרו סוקר הכהן את חשיבותו של גוש עציון בתקופת מלחמת העצמאות. חשיבות שנובעת מכך שהגוש מהווה עורף ביטחוני וכלכלי לירושלים. ההתיישבות הקצרה שהתקיימה במקום משנת תש"ג (1943) עד הקמת המדינה ב- ד' באייר תש"ח (13.5.1948). חשיבות ההתיישבות בגוש בצד הביטחוני הייתה במניעת הכוחות הערביים לנוע בחופשיות מחברון לירושלים, או במילים אחרות ההתיישבות שם הייתה אמורה למנוע מירושלים להפוך לעיר בקצה פרוזדור המוקפת התיישבות ערבית עוינת. התושבים שגרו שם ראו גם כן את החשיבות האידיאולוגית לחיות במקום תוך חזרה לארץ האבות ועשייה ציונית מגוונת שכללה גם גאולת קרקע והתיישבות. כמובן שלא נוכל במסגרת זו להרחיב ולציין את כל המניעים של ההתיישבות בגוש עציון אבל זו תמצית העניין. גם גאולת קרקע, גם חזרה לארץ האבות וגם עורף ביטחוני לעיר - כל אלו היו בסיס חשוב להתפתחות היישוב בגוש עציון. הכהן גם מזכיר את דבריו של מוש זילברשמידט שהיה המפקד האחרון של הגוש, שגם נפל שם בקרב האחרון. בהספד שנשא על חללי כ"ה בניסן ימים ספורים לפני נפילתו, אמר: "מה אנו ומה חיינו, אפס וכלום, העיקר הוא המפעל בו אנו חיים [...] תשובתנו נחושה, נצח ירושלים". האידיאולוגיה הנשמעת בדבריו מעידה על החשיבות שראה במקום והם שהפכו אותם לסמל לאורך שנים.וממשיך הכהן: "במאבק על הגנת גוש עציון וירושלים בתש"ח היו שותפים שכם אל שכם כל בני הארץ, חילוניים ודתיים, ודברי מוש הנזכרים מבטאים אחדות ייעוד, לא רק אחדות גורל. לכך צריך לשאוף ולגוש עציון נועד גם בימינו תפקיד מאחד".והוא מוסיף: "במציאות המרחבית ההולכת ומתהווה הרי שגוש עציון, יחד עם קריית ארבע, צור הדסה וביתר עילית ובמידה רבה גם בית שמש מעניקים לירושלים רשת זיקות העושה אותה לעיר של ממש...".חשיבותם של עטרות ונווה יעקב בהתגבשות היישוב בצפון ירושליםלצד העובדות והרציונל הנכון שמציג הכהן ראוי לציין עוד כמה עובדות שיעידו שגם צפונה של העיר היה חשוב לא פחות ליצירת מטרופולין ירושלים.רכישת קרקעות על ידי הקק"ל, הכשרת היישוב וגופים פרטיים בראשית המאה העשרים נעשו סביב לירושלים והביאו להקמת מספר יישובים: מדרום חמישה קיבוצים (רמת רחל וגוש עציון) ומצפון עטרות (1912) ונווה יעקב (1924). מצפון לירושלים התגבשו שני יישובים שכללו עשרות משפחות שבסיסם היה חקלאי, מושב (עטרות) וכפר (נווה יעקב). שני היישובים הממוקמים על הציר המרכזי, כביש גב ההר (ציר 60) היו במלחמת העצמאות עורף ביטחוני חשוב לעיר, מהם יצאו פעולות התקפיות בפיקוד ההגנה כדי לשבש את מהלכי הכנופיות והלגיון בדרכם לירושלים מצפון.היישובים עטרות ונווה יעקב היו קיימים למעלה מעשרים שנה. הם קבעו עובדה יישובית משמעותית שהחזיקה מעמד עד לח' באייר (17.5.1948) תש"ח עת התפנו לירושלים והיישובים נהרסו עד ליסוד.עם שחרור האזור לאחר מלחמת ששת הימים החלו בבניית שכונת נווה יעקב שבחלקה נבנתה על אדמות הכפר העברי נווה יעקב. החזרה לאזור זה נעשתה מתוך כוונת מכוון כדי לשוב וליישב את האזור וגם על מנת שירושלים לא תהיה עוד עיר קצה.בהמשך, בשנות השמונים של המאה העשרים החלה להיבנות פסגת זאב על שלל רבעיה על מנת לחבר ברצף בניה את הגבעה הצרפתית עם נווה יעקב.נכון לימים אלה שכונות נווה יעקב ופסגת זאב בגוש הצפון מזרחי של העיר כוללות יחד מעל ל- 70,000 תושבים שהם כ 13% מהאוכלוסייה היהודית של ירושלים. עובדה זו נוצרה כתוצאה ישירה של ההתיישבות באזור שהחלה כאמור בראשית המאה העשרים.הכהן, כמו רבים מאזרחי המדינה, לא מתייחס בהערכה הנדרשת, ביודעין או שלא ביודעין.  למפעל ההתיישבות הצפוני של ירושלים שיש לו משקל לא פחות מזה של גוש עציון לעיבוי ההתיישבות סביב לירושלים. ראוי לזכור שההתיישבות מצפון לירושלים ועיבוי העורף הכלכלי והביטחוני של העיר מכיוון זה ראויים להיזכר לפחות באותה מידה של חשיבות כמו גוש עציון, נקודות יישוב בודדות במרחב שהפכו את  ירושלים לעיר מטרופולין משמעותית להתיישבות היהודית סביבה.
מדוע סיפור ההתיישבות בגוש עציון מוכר ואילו סיפורם של עטרות ונווה יעקב הרבה פחות?התייחסותו הרחבה של הכהן להתיישבות ואי אזכורם של היישובים מצפון לירושלים עד תש"ח הם אופייניים מאוד בקהלים רבים ורחבים במדינה. התשובה לשאלה מדוע מתייחסים לגוש עציון יותר מאשר לישובים שהיו מצפון לעיר היא עצובה, מעניינת ומורכבת. אמנה כאן את הסיבות העיקריות שלדעתי הביאו לכך שגוש עציון נוכח יותר בתודעה היהודית ובשיח העכשווי.אין ספק שבבסיס ההבדל מצוי הסיום הטראגי של הגוש בו נפלו מאתיים וארבעים חללים במהלך הקרבות. ארבעת היישובים נהרסו ותושבי שלושה מהם (עין צורים, רבדים, ומשואות יצחק) הלכו בשבי. סיום זה נצרב ללא ספק בתודעה ובזיכרון הקולקטיבי. בגוש עציון גם היה קיים מנגנון של זיכרון לאורך 19 השנים שבהם לא ניתן היה לגשת לגוש ורק יכלו לצפות אליו ממערב לעבר 'העץ הבודד' ולקוות לחזור אליו בהקדם. כך התפתחו להם מסורות ומנהגי זיכרון בין ילדי ומשפחות שרידי הגוש שהיוו בסיס אידיאולוגי משמעותי שקישר, איחד והזכיר מאין באנו ולהיכן אנו עתידים לחזור ויצר בסיס ללחץ פוליטי שהביא להכרה בזכות לשוב לגוש.גם העובדה שמדובר בגוש של ארבעה קיבוצים למול כפר (נוה יעקב) ומושב (עטרות) היה משמעותי. ההשתייכות הצבאית, ההגנה בגוש הצפוני והפלמ"ח (חלקית) בגוש הדרומי גם להם משקל מסוים בזיכרון.בפועל החזרה לגוש על ידי הבנים ואחרים היה בסיס חשוב להתפתחות היישוב בעוד ותיקי עטרות ונווה יעקב לא חזרו למקומם.מפעלי ההנצחה למלחמת העצמאות בגוש עציון מרשימים בהיקפם ונתמכים על ידי גופים שונים שבמרכזם עמותת בני גוש עציון. מפעלי ההנצחה של הגוש הצפוני מצומצמים יותר ומנוהלים בעיקר על ידי העמותה למורשת עטרות. כמות ספרות המחקר והזיכרון של גוש עציון אף היא מרשימה בכמותה לעומת ספרות מחקר מצומצמת הרבה יותר של אזור הצפון.כל אלו מביאים לכך שגוש עציון מוכר בשיח הציבורי הרבה יותר מסיפור ההתיישבות בעטרות ובנווה יעקב שהיה מבחינת זמן ההתיישבות הרבה יותר משמעותי.
הקשר של פסגת זאב ונווה יעקב לפוריםבעצם ימי פורים המתקרבים ראוי לבחון פרשה מעניינת הקשורה לאזור זה ולנושא היישובים סביב לירושלים בימי המנדט הקשורים בקביעת היום בו חוגגים את פורים. בספרות ההלכתית כשדנו על מתי לקיים את חג הפורים בנווה יעקב, האם כערים פרוזות שקוראים את המגילה בי"ד באדר? או בט"ו כמו שנהוג בערים המוקפות חומה, כבירושלים?בהנחיות ההלכתיות של אותם ימים (שנות העשרים של המאה הקודמת) ניתן לראות בבירור שבנווה יעקב חגגו את חג הפורים בי"ד באדר. כמו שציין הרב טיקוצ'ינסקי ב'לוח ארץ ישראל' (קובץ בו מרוכזות הנחיות הלכתיות הקשורות בלוח השנה) משנת תרפ"ח (1928): "והרחוקות יותר, ומכל שכן כפר עברי, פשוט שקוראין בהם רק בי"ד".גם דב נתן ברינקר ממייסדי הכפר העברי נווה יעקב שערך את 'לוח ירושלים' (שנתון עם מידע על סביבות ירושלים בו מרוכזים מנהגי השנה על פי לוח השנה), שבו כתב: "מוצא, וקריית ענבים, מעלה החמישה ונווה יעקב, ועטרות... בי"ד באדר".יוצא מכאן שבירושלים של תקופת המנדט הישובים מצפון לעיר לא נחשבו כחלק מירושלים בגלל הריחוק מהעיר. ומשום כך גם לא חגגו את פורים כמו בירושלים. קביעה הלכתית זו מעצימה את הלך הרוח בקשר ליישובים אלה שרואה בהם נקודות מבודדות ורחוקות מצפון לעיר. עם השנים מצב זה השתנה תוך כדי כך שנוצר רצף יישובי, חלקו ערבי (שועאפט ובית חנינה) והוחלט לקרוא את המגילה בט"ו באדר כמו בירושלים המוקפת חומה. שינוי זה מעיד על כך שהגוש הצפוני הפך לחלק מהעיר ותרם בכך לעיבוי יישובי מצפון.הנה כי כן, הגוש הצפוני של ירושלים שהתפתח משני ישובים מבודדים שהיו עורף משמעותי לעיר והיוו נקודות חשובות שבעזרתם ירושלים הרחיבה את גבולותיה צפונה וכבר לא הייתה רק יישוב בקצה פרוזדור צר. יש חשיבות רבה  להפצת עובדות אלו ברבים כדי שיתפסו מקום משמעותי בתודעה הציבורית בתולדותיה של ירושלים.      
תודותלרב יהודה זולדן שהעביר לי את המידע  לגבי הנוהג לחוג את חג הפורים במקומות שונים מתוך מחקרו בנושא.  
להרחבהי' שפנייר, "זיכרון מלחמת העצמאות כמשתקף ביישובים שנעזבו במלחמה סביב לירושלים, תמונה מסכמת", בתוך: י' שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח, ירושלים תשס"ט, עמ' 209-203.

 
עמוד 1 מ- 15

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים