בית הכר את הפסגה זכרונות ילדות מהכפר העברי נווה יעקב – חלק ב'

זכרונות ילדות מהכפר העברי נווה יעקב – חלק ב'

דוא הדפסה PDF

ברשימה הקודמת בגיליון הקודם הבאנו מסיפורם של שלושה ילדים בכפר העברי נווה יעקב. בגיליון זה נביא מסיפוריהם של שלושה ילדים משנות הארבעים של המאה הקודמת. פנחס רוטשילד בין לאחת המשפחות הוותיקות במקום.  מוטלה אהרוני שעשה טיול שבת בתור ילד מירושלים לנווה יעקב וידידה בן ישי בתו של אברהם תימור שהיה מהוותיקים בכפר ומפקד המקום במלחמת העצמאות.

 

זיכרונות פנחס רוטשילד – נער בנווה יעקב

משפחת רוטשילד הגיע לנווה יעקב בשנת 1934. האבא נפתלי והאם לאה רחל. הם הגיעו לנווה יעקב כמעט באופן ישיר משטרסבורג שבצפון מזרח צרפת לנווה יעקב. האב עסק בחקלאות וגידל שמונה פרות לייצור חלב. האם עסקה בעזרה במשק ובגידול הילדים (פנחס, מאיר דוד). המשפחה התגוררה במבנה אבן בעל גג רעפים שלושה חדרים ומרפסת סגורה, בדומה לשאר הבתים בנווה יעקב. שכניהם של משפחת רוטשילד היו משפחת אזרחי ממערב וביגלאיזק ממזרח.

זיכרונותיו של פנחס

פנחס נולד  ב-כ"ט באדר ב' תרצ"ה (3/4/1935) בבית החולים בירושלים כשהמשפחה התגוררה בנווה יעקב. בתעודת הלידה מצוין שהמשפחה מתגוררת בכפר עברי. פנחס זוכר מספר דברים מתקופת הילדות, בין הדברים הבולטים הוא זוכר את ההרגשה של חיים בטבע. הילדים בכפר עברי עזרו באופן קבוע במשק הבית ובחליבה. דבר נוסף שפנחס זוכר היה שיעורי פסנתר שאמא ניסתה ללמד אותו. יש לציין שפסנתר היה כלי נגינה לא מצוי בבתים באותם הימים. למשפחת רוטשילד היה הפסנתר אבן שואבן לתלמידים ומורים שבאו לנגן על הכלי הנדיר, ביניהם המוזיקאי קארל סלומון שהיה גם הוא תושב המקום.

בבית הספר

מבית הספר אינו זוכר דברים מיוחדים אבל מן התמונות הבודדות הקיימות מבית הספר בהם נראים תלמידים מטיילים או בתמונות מחזור גם פנחס נראה בהם. לפנחס תעודות גמר של כיתות ב' - ה עליהם חתומים ברוריה פסטמן ופנחס גולדווסר (מנהל בית הספר).

עד כתה ו' למד בנווה יעקב ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר חורב בירושלים. בדרך כלל פנחס היה יוצא בבוקר עם האוטובוס המקומי של אברהם היימן (מספר 16), או תופס את האוטובוס של עטרות (מספר 17), או עם האוטובוס הערבי לרמאללה (מספר 18).  עם סיום הלימודים היה חוזר באותה הדרך.

בית הכנסת ובר מצווה בנווה יעקב

בית הכנסת היה ממוקם בקומת הקרקע של מבנה דו קומתי במרכז הכפר. ממבנה בית הכנסת הוא אינו זוכר הרבה היה זה בית כנסת רגיל ללא דברים מיוחדים. קומת הגג שימשה את ההגנה כעמדת תצפית ואיתות. פנחס זוכר את תפילות יום הכיפורים האחרונות בנווה יעקב. מייסד המקום דב ברינקר לא ראה טוב והתקשה בקריאה. פנחס בתור נער צעיר עזר והקריא לו חלק מן התפילות של יום הכיפורים שאותם לא ידע בעל פה. 

את בר המצווה חגג בפרשת תזריע תש"ח. כיוון שהמקום היה מבודד לא הגיע משפחה לאירוע. את קריאת התורה למד אצל ד"ר קרליבך.

בור המים

אחד מן הנקודות המרכזיות בכפר היה בור המים. פנחס זוכר את בור המים כמקום שבו נפגשו כל הנוער ובילו את זמנם החופשי.

הרפת והתבן

לפרות ברפת לא היה מזון טבעי מן הסביבה ובכפר עצמו לא גידלו מספוא. את המזון קנו מערבי (גדול ממדים, כך פנחס זוכר אותו) מחברון. כאמור ברפת היו שמונה פרות חולבות ופר זכר אחד.

 

זיכרונותיו של מוטלה אהרוני אורח בנווה יעקב

מוטלה נולד בשנת 1930 בשכונת מאה שערים למשפחה בת עשר נפשות עם ותק של 13 דורות בארץ. המשפחה הייתה מהיישוב הישן, סבו של מוטלה הגיע מטבריה והיה מהמשפחות הציוניות בירושלים.

מוטלה אהרוני היה ילד בן 12 כאשר הוא הסתובב בנווה יעקב. הוא זוכר את התקופה הזו במקום כחווית ילדות מאוד חיובית. הוא מאוד אהב את המקום וזוכר את התקופה שם כתקופה מעניינת.

טיול של שבת לנווה יעקב בשנת 1942

מוטלה מאוד אהב את המקום בזכות חבר טוב שהתגורר במקום. חבר ילדותו מנווה יעקב היה רפאל היימן.  משפחת היימן שהתגוררה בנווה יעקב הייתה המשפחה ותיקה, אברהם (ר' אברום) היימן. ר' אברום כפי שכינו אותו יושבי המקום היה נהג האוטובוס של היישוב. מוטלה זוכר למשפחתו של רפי היה משק בכפר עברי שכלל שתי פרות, שני סוסים ושלושים תרנגולות. מוטלה אהב מאוד את האווירה המשפחתית אצל משפחת היימן. כשהגיע לנווה יעקב היו נותנים לו לרכב על הסוס וזה היה עבורו כמובן חוויה בלתי רגילה.

שבת אחת החליט מוטלה לבקר את חברו רפאל ויצא עם חבר נוסף בשם שאול בר ויחד והלכו רגלית לעבר נווה יעקב. מיותר לציין שהם לא הרגישו מאוימים או פחדו. שני ילדים בני 12 עם פאות הולכים דרך שועאפאט לעבר נווה יעקב ואף אחד לא שם לב אליהם.

כשהגיעו לנווה יעקב התקבלו בחמימות רבה אצל משפחת היימן וכמובן התכבדו בחמין בארוחת הצהרים עם בני המשפחה.

רכיבה על פרד מנווה יעקב לירושלים

במוצאי שבת מוטלה ושאול חברו רצו לחזור הביתה אך לא היה להם כיצד, משפחת היימן השאילו להם פרד והם חזרו ברכיבה הביתה למאה שערים. מוטלה הגיע חזרה לביתו מאוחר בלילה אך אף אחד לא שאל מי או מה. מוטלה קשר את הפרד בסמוך לכניסה לבית והלך לישון.

בסמוך למקום שאליו קשר את הפרד היתה למוטלה גינת ירק קטנה בה גידל ירקות העונה. במהלך הלילה הפרד הרעב חיסל את כל העלים של גן הירק ולמוטלה עצמו לא נשאר אלא להשלים עם המצב.

חוסר דאגה של ההורים

אחד הדברים שמוטלה מציין הוא אורח החיים הלא נתפס אז. הוא לא מאמין כיצד ההורים שלו נתנו לו ללכת עד נווה יעקב בטיול של אחר צהרים בשבת לבד ללא מגבלות. ויותר מכך כיצד משפחת היימן בטחה בו ונתנה לו פרד בהשאלה כדי לרכב הביתה במוצאי שבת. דבר שבמציאות של היום בודאי לא היה קורה.

לנווה יעקב בימי חול

רפאל היימן היה מגיע לבית הספר גאולה בירושלים עם אביו באוטובוס עם כדי החלב אותם היה משאיר בתנובה שהייתה בסמיכות לבית הספר. את הלימודים היו מסיימים מוטלה ורפאל בשעה 13:00, מוקדם יותר מאשר האחרים כדי לתפוס את האוטובוס חזרה לנווה יעקב

 

זיכרונות ידידה בן ישי (תימור) – ילדה בנווה יעקב

ידידה היא ביתם הבכורה של אברהם ונעמי וכסלר (תימור) שהגיעו בתור זוג צעיר לנווה יעקב בשנת 1937. היא נולדה בירושלים ב- כ' אב תרצ"ז (27/7/1937), בשנה שהוריה הגיעו לנווה יעקב. ידידה עברה את כל תקופת נערותה במקום ובסופו של דבר התפנתה מהיישוב עם האוכלוסייה הבלתי לוחמת לירושלים ולאחר מכן נדדה עם הוריה לוילהלמה (כיום מושב בני עטרות) ולמושב נחלים שם היא מתגוררת עד היום.

ידידה ציינה מספר אירועים מזיכרונותיה מנווה יעקב.

משפחת סלומון

בנווה יעקב בלטה מאוד משפחת סלומון. קראל ויהודית בני זוג ללא ילדים. שני בני הזוג היו מוזיקאים. קראל היה זמר אופרה, מלחין, ועבד כמנהל קול ירושלים באגף המוזיקה, ולימים עבר להיות המנהל המוזיקלי בקול ישראל. יהודית היתה זמרת סופרן באופרה, פסנתרנית ומורה למוזיקה. היה קשר מאוד הדוק בין משפחתנו והסלומונים. אבי עזר להם בהרחבת הבית שהיה ביסודו מאוד קטן, כך שהוא הפך להיות היועץ בכל עניין טכני. ואני שהייתי מאוד קטנה הפכתי למעין בת מאומצת שלהם. הם מאוד פינקו אותי, כל יום בדרכי מהגן או מבית הספר הביתה הייתי חייבת לעבור קודם אצלם, לספר איך עבר עליי היום, לקבל משהו טעים וכמובן "נשיקה" גם מהכלבה – שהיתה בגובה שלי כמעט – ורק אחרי כן הולכת הביתה. יהודית סלומון לימדה את ילדי נווה יעקב לנגן בחליליות – לכלים יותר רציניים לא היה לאנשים כסף. היא ממש הקימה תזמורת חליליות. בהיותה ציונית מאוד אדוקה הקפידה לחגוג את כל החגים במסיבות בהן המופע המרכזי היה תזמורת החליליות, כך שידענו לנגן את השירים של כל החגים. קראל עבד בירושלים והיה חוזר כל ערב עם האוטובוס של משפחת היימן שהיה "צינור החמצן" של הכפר, אוטובוס לאנשים שעבדו או נסעו לירושלים, ומשאית עבור תוצרת החלב והביצים ששווקו בעיר ואספקת מצרכי מזון למכולת שנוהלה בידי משפחת היימן. יהודית סלומון נשארה כמעט תמיד בכפר, אם כדי ללמד ילדים ואם כדי לטפח את הגן היפה שלהם. הם גידלו עצי פרי שונים והרבה ערוגות פרחים. כך נפגשתי לראשונה עם פירות כמו משמש, דובדבנים וכו' שלא פגשתי בבית. לימים כאשר השלווה הופרה והתחילו ההתקפות של הערבים על הכפר, יהודית התנדבה לעזור לאבי בכל דבר שיידרש, היא נשארה בכפר גם אחרי שהנשים והילדים פונו לירושלים והייתה לעזר רב לאבי גם בזמן הנסיגה הלילית להר הצופים.

ריכוז התושבים במרכז הכפר

כשההתקפות על הכפר רבו, הוחלט לצמצם את הכפר ולרכז את כל המשפחות במרכז הכפר כדי לאפשר הגנה טובה יותר על האנשים. לכן עזבנו את הבית שלנו שהיה בחלק המזרחי של התיישבות. כעשרה בתי אב שנוספו לכפר והיו ממוקמים במרחק מה מהכפר הוותיק. עזבנו יחד עם כל תושבי ההתיישבות ועברנו לגור יחד עם המשפחות שגרו במרכז. אנחנו צורפנו למשפחת ילובסקי, להם היה בית יותר גדול ולא הכביד עליהם לקלוט אותנו, משפחה בת שש נפשות. באותו זמן גם נקבעה חלוקת המזון שהיתה עדיין במכולת, וכל משפחה קיבלה מזון ממעט המלאי לפי מספר הנפשות. המזון חולק והחדר שהיה המכולת נותר ריק. לקראת חג הפסח החלו לדאוג איך יהיו לנו מצות לחג; כמו דברים אחרים שנפתרו בעזרת הרבה כסף, גם בעניין הזה האנגלים קיבלו סכום נכבד כדי שיעבירו לכפר הנצור את כמות המצות הדרושה לאוכלוסייה של הכפר. המקום שבו אוכסנו המצות היה החדר הריק של המכולת.

ליל הסדר האחרון בכפר

ההכנות לחג היו מורכבות ומאוד יצירתיות, היה מעט מאוד מזון להכנת ארוחה חגיגית והיה צריך להיות מאוד יצירתי כדי להכין ארוחת חג. למזלנו היתה למשפחת ילובסקי שכנה טובה – הגברת קפלן – שגידלה מעט ירקות בגינה על יד ביתה, והיא כמובן היתה שותפה מלאה להכנות לחג והשתתפה גם בארוחה, כך שהיו לנו מעט ירקות טריים. אני זוכרת שהיתה לנו, בין המצרכים שחולקו, קופסה אחת של בשר משומר. מהקופסה הזו הכינו גם מרק וגם גולש, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות למקוריות ויצירתיות. סביב שולחן הסדר ישבו שתי המשפחות, ילובסקי ווכסלר – לימים תימור – וכן הגברת קפלן עם בנה ועוד מספר לא מבוטל של בחורים מהמגינים. הטקס התנהל כסדרו, ואז הגיע זמן הארוחה. כאשר פתחו את חבילת המצות שכל כך חיכינו כבר לטעום מהן, הרגשנו פתאום ריח מאוד מוזר שהתפזר בחדר. מהר מאוד הריח אוּתר כריח של חומר ריסוס שנקרא פְלִיט – המצות היו ספוגות בריח הזה והיה כמעט בלתי אפשרי לאכול אותן. ושוב נמצא פתרון חלקי. ישבנו סביב השולחן וכל אחד מאיתנו מחזיק בידו מצה מדיפה ריח חזק של פליט ומנפנף בה כדי לנצל את הריח עד כמה שאפשר, זאת היתה תמונה מאוד סוריאליסטית שנחקקה עמוק-עמוק בזיכרונו.

למחרת התברר שבחדר בו אוכסנו המצות עמד מיכל של מתכת עם חומר הריסוס על אדן החלון, וכדור שנורה לעבר הכפר פגע בו והחומר התנדף בחדר והמצות ספגו אותו.

הנה כי כן, סיפורי ילדות של כמה מהילדים באותם שנים בנווה יעקב שבינתיים הפכו מבוגרים אך את מקום אינם שוכחים.

תודות

לפנחס רוטשילד שעדכן בפרטים לגבי בני המשפחה במקום. למוטלה אהרוני מהיישוב אפרת שבשמחה שיתף במעשה נערותו וכך גם לידידה בן ישי (תימור).

 

 

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים