בית הכר את הפסגה אברהם תימור ז"ל

אברהם תימור ז"ל

דוא הדפסה PDF

ביום ראשון י"ב בשבט תשע"ב קיבלתי הודעה טלפונית מבני משפחתו של אברהם תימור שהוא נפטר והוא בן מעט פחות מ-97 שנים. נסעתי למושב נחלים, שם התגורר מאז עברו למקום לאחר שהתפנו מנווה יעקב במלחמת העצמאות, כדי להשתתף בהלוויה שהיתה מאוד מיוחדת. כמו בכל הלוויה גם כאן נאמרו דברי פרידה והספדים. ילדים, נכדים, חברים למשק, אנשים מהמועצה וחברה לדרך מבני עטרות (ראו בהמשך).

המשותף לכל הדוברים היתה דמותו הייחודית של אברהם בתרומה לכלל ובלכידות של 'שבט תימור'. הפרק המיוחד שאותו ציינו רוב הדוברים היה הקשר שלו לארץ ישראל, אם בלחימה עליה במלחמת העצמאות ובהגנה על נווה יעקב, ואם על ידי הנחלת המורשת ואהבת הארץ לילדיו, נכדיו וניניו בסיורים משפחתיים.

 

מפקד המקום ואיש חביב וישר

 

במהלך השנים האחרונות לחייו של אברהם תימור, זכיתי לשוחח עמו כמה פעמים על פרקי העבר שלו בנווה יעקב ולמדתי ממנו רבות על סוף דרכו של המושב לפני 64 שנים.

 

אברהם תימור נתמנה למפקד היישוב והוא, עם שניים נוספים, פיקדו על המקום במהלך מלחמת העצמאות. הוא היה בין מקבלי ההחלטה לפנות את נווה יעקב כיוון שראה שאין סיכוי להחזיק במקום והעזרה שהבטיחה ההגנה לא תגיע.

בשיחות עמו הבנתי כמה היה קשה המצב בסוף הדרך. ההגנה ביקשה ממנו לפקוד על חייליו לכבוש חלק משועאפט (לכיוון ירושלים) כדי להסיר את המצור מנווה יעקב, בשעה לא היה לכך כל סיכוי.

לימים הוא נתבקש לכתוב לספר ההגנה בירושלים את הפרק המספר על הלחימה בנווה יעקב אך הוא סירב מכיוון שלא רצה לפגוע באנשים שלקחו חלק בלחימה והייתה לו ביקורת כלפיהם. 

 

דברי פרדה של רותי דנון בת עטרות

רותי דנון, בת עטרות וכיום תושבת בני עטרות העומדת בראש העמותה למורשת עטרות, הכירה את אברהם שנים רבות, גם בעבר כשכנה מהיישוב עטרות הסמוך לנווה יעקב, וגם כיום כשכנה ביישוב הסמוך לנחלים. היא ספדה לו בהלוויה ודבריה מובאים בזה:

 

הכרות לאחר פינוי היישוב

היכרותי הראשונה עם משפחת וכסלר (לימים תימור), נעמי (אשת אברהם תימור) החובשת, אברהם והילדים היתה בשנים הראשונות לשהותנו בווילהלמה (מושב בני עטרות כיום), כולנו משפחות פליטי מלחמת העצמאות משתקמים מהאובדן של עטרות ונווה יעקב שנשארו מעבר לקווי שביתת הנשק בידי השלטון הירדני.

לימים נפגשתי עם אברהם – שהיה פעיל בהקמת המרכז לקשיש במועצה האזורית חבל מודיעין, ואני בקרן פילנתרופית שתרמה להקמת המרכז. אברהם התגלה כפעיל מרכזי בהקמת המרכז היה מתקשר, בא לקחת אותי ודואג שהתרומה תמומש כפי שרצה.

 

אברהם גאה במשפחתו הרחבה

לפני כשלוש עשרה שנים, נוצר הקשר המשמעותי כשהקמנו את עמותת מורשת עטרות שהפכה למעשה למורשת עטרות ונווה יעקב. היו לנו פגישות רבות בנושאי המורשת וסיפור הישובים, כאן הכרתי את אברהם תימור - אדם חכם, צנוע, סימפטי, נעים הליכות ואיש משפחה. אמרתי צנוע, אם היה "משוויץ", הרי זה בדיבור על משפחתו: הוא סיפר על הכנסים שנעשים בימי ההולדת המרוכזים ובפסח. אברהם היה גאה ב"שבט" שלו, הוא כינה עצמו "ראש השבט", סיפר על בתי מלון שנהג להזמין כשנה מראש בגולן, בגוש עציון ובדרום ובמקומות שעליהם רצה לחנך את צאצאיו הרבים (בנים, נכדים ונינים) והיה גאה בעובדה שאוטובוס אחד ויותר לא מספיקים לכולם...

 

אברהם המפקד של נווה יעקב

במסגרת איסוף מידע ומסמכים בעמותת מורשת עטרות שמעתי מאנשים רבים על גבורתו ותושייתו עת תיפקד כמא"ז (כמפקד אזור) של נווה יעקב בתש"ח.

עטרות ונווה יעקב חיו במרחק קילומטרים אחדים זה מזה ובבדידות שיצרה שכנות ושותפות. אנשים הכירו זה את זה, היה מפעל מים משותף שנחנך בעת המאורעות, אך הקשר העמוק נוצר בשל גורלנו המשותף שהחל ביום הכרזת המדינה כשמגני עטרות קבלו את הפקודה לסגת לנווה יעקב, למעשה במבט ממרחק-זה היה הקרב על הדרך לירושלים שמגני הישובים עמדו בו בגבורה.

היו במקום מפקדים מעליו מטעם ההגנה, אבל אברהם היה המפקד בפועל!

ביום ז' באייר תש"ח פלש הלגיון הערבי בכביש שכם-רמאללה-ירושלים כשהמכשול היחיד שעמד בדרכו היו 150 אנשי הישובים וחיילי חי"ש (חיל שדה) שעמדו בדרכם בנשק קל מול שריוניות וירי פגזים מנבי סמואל.

זמירה בקמן (אולשה, חברת עטרות), שנפטרה לפני כשלושה חודשים, אמרה לי לא פעם "אילולא תימור לא היינו יוצאים מהקרב בנווה יעקב בחיים". היא תמיד ציינה איך תיפקד בקור רוח, נתן פקודות והוראות ופשוט לקח את הפיקוד על המקום.

 

היום האחרון בנווה יעקב

ביום הקרב, (16 למאי 1948) עמדו קומץ המגנים  מול הלגיון המאורגן, צבא סדיר, אלפי כפריי הסביבה ומטחי תותחים שהפגיזו מנבי סמואל והרסו בשיטתיות את הבתים של נווה יעקב שהיו בנויים בשורה ישרה.

כשליש מהלוחמים נפגעו, רוח הלוחמים היתה ירודה, האש שלא פסקה, אנשים לא אכלו ולא שתו, התחמושת הלכה ואזלה והחלו קריאות "להניף דגל לבן, להיכנע"!

אברהם שידע את גורלם המר של מגני כפר עציון שהניפו דגל לבן, נכנעו ללגיון ונטבחו באכזריות בהם מוש זילברשטיין גיסו, אח של נעמי (אשתו של אברהם) .

במטרה להעלות את המורל ואת רוח הלחימה העביר ללוחמים את המסר כי "תגבורת בדרך"... הודעה זו הרימה את המורל ומנעה הכניעה והליכה לשבי או אף טבח המוני. 

לנוכח אזלת היד של מפקדי הישוב  אברהם הפך למפקד בפועל הוא ניהל את ההגנה על הישוב ובהמשך את הנסיגה לעבר הר הצופים.

אברהם סיפר לי על התקשורת עם מטה ההגנה בירושלים לעת ליל נמסר לו כי אין סיכוי שתגיע תגבורת והוטל על כתפיו להחליט מה הלאה ללא תחמושת וללא תגבורת של לוחמים ?!

המסר שקיבל היה "תפנו, אך אנו לא נוכל לעזור לכם"...

אברהם החליט על אופן הפינוי ועל ציר הפינוי ... מה שהיום נקרא "ראש גדול"...

פיקוד על הנסיגה להר הצופים

שני סיפורים שלו ריגשו אותי במיוחד ומראים על חכמתו ואישיותו הייחודית. מספרת רותי דנון:

במהלך הנסיגה, לאחר יום הקרב נישאו הפצועים על מיטות (שברו להן את הרגליים) כל ארבעה לוחמים נשאו מיטה. המסע היה מתיש וקשה, הלוחמים היו תשושים לאחר 14 שעות הקרב, אברהם הלך הלוך ושוב לאורך הטור ומצא שארבעה לוחמים נטשו את אחד הפצועים בשל תשישותם.

הוא קרא להם לחזור מיד ואיים עליהם בירייה!   הם חזרו לשאת את הפצוע...

בימים שאחרי הנסיגה מנווה יעקב, הוא נשאר והשתלב בהגנה על הר הצופים שם נתקל בתופעה שחלק מהאקדמאים שנשארו על ההר לא פעילים בשמירה ובביטחון וממשיכים בעבודתם האקדמית, או בשפתנו היום- משתמטים.

אברהם הודיע שמי שלא יוצא לשמירה ולתפקידים מיוחדים לא יקבל אוכל... וכך הוציא את כולם לשמירות ולפעילות.

אברהם המשיך לשרת בצה"ל עוד שנים רבות ולא חשב כי עשה מספיק למען המולדת...

 

מורשת נווה יעקב

לנווה יעקב אין עדיין ארכיון מסודר המספר את תולדות המקום ויושביו לאורך הדורות. אחת מתעודות ההערכה של מדינת ישראל ליישוב על עמידתם במקום במהלך מלחמת העצמאות שמורה אצל אברהם למשמרת. באחד מביקוריי אצלו הציג לי את התעודה וגם הסכים להצטלם עימה (ראו תמונה).

אברהם נהג להגיע לכל כנס שהיה קשור במורשת עטרות ונווה יעקב. אף לכנס האחרון שהתקיים לפני כחצי שנה בירושלים במסגרת יום עיון במכון יד בן צבי הוא הגיע. למרות שטלטולי הדרך היו קשים לו, לא ויתר והגיע עם המטפל הצמוד. עד לימיו האחרונים המשיך והתמיד במסירות בנושאים שהיו חשובים לו.

הנה כי כן, דמות ציונית שהשקיע רבות ביישוב ארץ ישראל והנחלתה לרבים. פרק מעניין בהתיישבות היהודית בארץ ישראל.

את דבריה בבית הקברות סיימה רותי דנון: "אתם, ילדיו וצאצאיו הרבים יכולים להיות גאים כי זכיתם שהיה לכם אבא גדול ומיוחד, ואפשר רק להגיד לכם: המשיכו בדרכו!"

 

תודות

לבני משפחת תימור ששיתפו אותי בסוד הדברים הקשורים באביהם בנווה יעקב לאורך השנים.

לרותי דנון שמסרה את דברי ההספד שנאמרו בהלוויה ומשובצים ברשימה זו.

 

לקריאה נוספת

י' שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח, ירושלים תשס"ט, עמ' 139-143.

 

עדכון אחרון ( שבת, 03 מרץ 2012 20:32 )  

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים