בית הכר את הפסגה סיפורו של יעקב גוטלדווסר - אירועא שהתרחש לפני 64 שנים

סיפורו של יעקב גוטלדווסר - אירועא שהתרחש לפני 64 שנים

דוא הדפסה PDF

אירוע שהתרחש מצפון ירושלים לפני 64 שנים

מאת פנחס גולדווסר

 

סיפורו של יעקב גולדווסר הוא עוד דוגמה לפרשה מיוחדת ועלומה של עולה צעיר ומוכשר, שהגיע לארץ מפולין בספטמבר 1945. בגיל עשרים ואחת, נצר אחרון למשפחתו שנרצחה בשואה. יעקב היה חדור אהבת הארץ וערכים ציוניים שרכש עוד בבית הוריו בפולין. זמן קצר לאחר עלייתו לארץ התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בחוג לארכיאולוגיה והיסטוריה של ארץ ישראל, תקופת המקרא. הוא למד מתוך עניין רב, שקד להכיר את עברה של הארץ אך לא הספיק למצות את הפוטנציאל הגלום בו.  ביום רביעי, ערב פורים, י"ג באדר ב' תש"ח , בדרכו חזרה לביתו בכפר העברי נווה יעקב, אשר מצפון לירושלים, הצטרף יעקב לשיירה המכונה 'שיירת עטרות', שהנסתר אודותיה רב על הגלוי. השיירה שכללה שתי משאיות, הובילה אספקה ותגבורת של חיילי חי"ש, והייתה אמורה להגיע לעטרות ולנווה יעקב. השיירה לא הגיעה ליעדה. היא נתקלה במוקשים ובמחסומי אבנים, והותקפה ביריות רובים של המון ערבי, שנמשכו כמה שעות. בהתקפה נהרגו  ארבעה עשר מנוסעיה וביניהם יעקב גולדווסר.

 

 

כסלו תש"ח והשמירה בלילות בנווה יעקב

בוקר-בוקר נסע יעקב מנווה יעקב. ליד הסיבוב בכביש בשייח ג'ראח היה יורד מן המכונית ועולה להר הצופים. לא ללימודים, שכן כבר לא התקיימו לימודים באוניברסיטה, אלא לספרייה שבלעדיה אינו יכול. פעמים רבות הותקפה המכונית שבה נסע ביריות.

חנוכה תש"ח. הרצח בדרך לכפר עציון בשיירה הראשונה, שבו נפל גם בחור מבני הכפר (רפאל היימן הי"ד, אשר הוביל מיכל מים לכפר עציון). נווה יעקב נמצא בתנאים גרועים הרבה יותר. תושביו בודדים, אין אנשים מאומנים, תלושים ממוסדות ההתיישבות ואינם מאורגנים בגוש חקלאי מרוכז. יתרה על זאת – כמעט שאין שום עמדה מסודרת, שאפשר להגן ממנה בביטחון. הכפר מוקף מכל עבר יישובים ערביים. הכביש [לירושלים] חוצה את היישוב הערבי שועאפט, אשר ירושלים סבלה ממנו רבות. יעקב מסיק את המסקנות ההכרחיות במלוא ההכרה. תמיד דרוך הוא בשמירה, מזדרז לצאת לשמע כל ירייה, ומאחר להיכנס אחרי גמר משמרתו. לילות ארוכים ושחורים, גשם וסערות ומטרות עוז, שרק הרי יהודה יודעים כמותם. לילה-לילה ביריות, והוא בחוץ סוחב רימוני יד ורובהו בידיו. נלחם באדישות של האנשים, וטוען שעליהם להבין את המצב.

משדר הובא לכפר והוצב באחד החדרים הרטובים והקרים. לילות שלמים ישב לידו. ידע כי המשדר אינו יכול להביא שום תועלת. קולות הקשר נשמעו בקוטר של הרבה קילומטרים בסביבה, אבל לתעודתם אינם מגיעים... "כרמל 9... כרמל 9". צריך היה, לא פעם, להפסיק כשברחוב עברו פטרולים בריטיים. המכונית מן הכפר יוצאת בהפסקות גדולות, על פי רוב בליווי משמר. גם יעקב נוסע, מביא את חדשות העיר, מזון והלבשה בשביל הפעוטות. טבעת המצור סביב לכפר מתהדקת. דנים במצב. הוא עומד להתייצב לגיוס, אך אינו רוצה לעזוב אותנו, את הבית. אחד המרצים הציע לו קצינוּת במטה, שנחשבה אותה שעה לדרגה גבוהה, שכל צעיר מוכשר שאף אליה. סיפר לי על הדבר ארוכות בשעות השמירה, ועל כך שדחה את ההצעה, כי "תועלת רבה יותר למלחמה מביא האדם הנמצא במקום המסוכן ביותר. אין אני חושב כי כפרנו – המובלע בתוך שטח אויב – אינו בין המסוכנים ביותר בארץ". בטיולים הארוכים בלילות חושך ורטיבות הרבה להיזכר בחיי המחנות אשר עבר בהם. סיפר פרטים רבים וקטנים על המשפחה שנכחדה. "לא האמנתי כי אני אוכל להסתובב ורובי על שכמי. חשבנו כי רק אותנו צריך, ואילו לנו אין אפשרות וזכות כזאת,  לשמורלשמור בעצמנו. יודע אני כי המצב כאן קשה עד למאוד, אבל יש לי אותם הסיכויים כאשר יש לאויב". כך הגה בלילות הארוכים והחשוכים. "בשעה הרעה לא אתן להם לבצע את זממם כל עוד נשקי יהיה אתי". רדוף בלהות מההתעללות בחללים הרוגי הבריטים והערבים.

ההפצצה הכבדה ברחוב בן יהודה דיכאה את רוחו. שב מהעיר ולא מצא לו מקום. רגיל היה להיכנס בקביעות למטה בירושלים, וידע את המצב העלוב של הנשק במקומותינו. לא ידע מה לעשות. למרות זאת לא עצר בעצמו מלבקר בשיעורים שהתקיימו בדירות המרצים.

 

חודש אדר בנווה יעקב – דבקות בשמירה במקום

בראש חודש אדר א' אחרי הצהריים, התלקח קרב נווה יעקב [אגב, בין הראשונים בהיקפו בארץ], מן השעות המוקדמות של אחר הצהריים עד מאוחר בלילה. אש חזקה מאוד הומטרה משך שבע שעות על הכפר בליווי משוריינים מאוישים בצוות שוטרים וחיילים בריטיים. לא היה קיים שום קשר בין העמדות, הכל נותק. האנשים המעטים לא ידעו מה המצב בגבולות הארוכים עד למאוד בכפר. יעקב, יחידי בעמדתו, לא הרפה לרגע מלהחזיק את נשקו בידו. מאוחר בערב כששבנו הביתה אחרי ההתקפה, ואיש מאנשי המקום לא נפגע (הודות לחסדי שמים) יצא מחושל מטבילת אש זו. הוא כבר מבין, אמר, מה טיבן של התקפות אלה. המקרה קובע בהן ולא החישוב האסטרטגי. ראה את האויב מתחפר במחצבה במרחק של כמה עשרות מטרים מעמדתו, וריתק אותו לבל יתקרב. העמדה היתה בתוך חצרנו, ליד צוואר הבקבוק של שני קטעי הכפר הרחבים. מה מאושר היה שהגן על הבית ממש, בו שרויות הילדות שכה קשור היה אליהן.

למחרת היום באו שתי מכוניות משוריינות מ"סולל בונה" וקצת בחורים. היתה השמחה שרויה בכפר. מאז מיאן לעזוב את הבית, ורק שתיים-שלוש פעמים יצא ממנו. לילה, עת התחילו היריות, יצא לעמדתו אשר התקין לעצמו, ואמר: "כל זמן שאני עומד כאן, לא יעבור שום אדם חי בעת התקפה לתוך ביתנו". כל עסקו – שמירת הנשק שבביתנו, שיהא מוכן בכל זמן. באותו זמן שח לי: "כמה מרוצה אני שלא נעניתי לקבלת העבודה במטה בירושלים. בזמן כזה, קשה היה לי שבעתיים להיות מנותק מן הבית". אחת היתה החלטתו, להוציא את המשפחה (אשתי וילדיי) מן המקום, כשם שעשו בכפר עציון ובהר-טוב. אנחנו נוכל לשמור על הכפר כחיילים, מבלי שהמאמץ יסכן מישהו.

 

המצור מתהדק

השרשרת מתהדקת. אין מים, אין מאור, תם האוכל, מצפים לשיירה של כמה מכוניות שתצאנה ביחד. כנראה ששני הסטנים שנמצאו בידי המתנדבים המלווים לא נתנו ביטחון. הנסיעות נדחו מיום ליום. נותקה גם הדרך בין נווה יעקב לעטרות, המרוחקת כשלושה קילומטרים. חוץ מאשר איתות לא היה שום קשר בינינו. ליד הכביש במורד הכפר רם [א-רם], מסתובבים משמרות ערבים מזוינים, השומרים על המחסומים. כפעם בפעם, כשעוברת מכונית של הלגיון הערבי, היא מריקה מחסנית כדורים לחלל הכפר, ומי יכול להבחין בין מכונית בריטית לבריטית-ערבית? להשיב אסור – אי אפשר להתגרות באנגלים.

הגיע יום י"א באדר ב', יותר משבועיים מחכים לבוא משמר ליווי [חיילי החי"ש] מן העיר. מורגש מחסור רב במצרכים חיוניים ביותר: לחם, נפט, מים ותחמושת.

יעקב ישב באותו מוצאי שבת בחדרו. לאור הנר העתיק את עבודת המחקר על "לוד" כדי למסור אותה לד"ר מייזלר [=בנימין מזר]. בחדרו היה קר. מאוחר בלילה גמר ואמר: "את זה אמסור בהזדמנות הראשונה, ונראה מה יהיה הלאה". התבוסה שעלתה באובדן שישה עשר בחורים מגינים, שיצאו לפעולה צפונית-מערבית מעטרות לפני כמה ימים, שימשה נושא לשיחה בינו לבין האחראי על המבצע הנואש הזה... ('מבצע שמואל' יצא לפועל ב 4 במרס 1948, ניסיון לפגוע באוטובוס ערבי בכביש רמאללה-לטרון, בפיקודו של נועם גרוסמן ז"ל. על המבצע ראה, עורי צפון, כרך ראשון, תשס"ט, עמ' 226-220.) ובינתיים הכין לו רשימה ארוכה של צרכי בית. כמעט מכל משפחה בכפר יצא מישהו לעיר.

 

נסיעה לירושלים לקניית מתנות לפורים

ביום שני בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים, הגיעו שתי מכוניות עם משמר, ועמדו ברחבת הכפר. מעודד ומרוצה עלה על המכונית לירושלים להשתתף בשיעורים, למסור עבודת מחקר ולהשיג כל מה שחסר בבית. גם מתנות פורים לילדים, ועוד יותר – כפי שנודע לי אחר כך – למצוא חדר בעיר לבני משפחתי. פעמים רבות הותקפה המכונית בדרכה לירושלים, על מחסומים הרבה עברה. המצור שלם. ידע כי איש לא יעז יותר לעבור את הדרך הזאת, להגיש עזרה לכפר.

יומיים התרוצץ בעיר, אסף את הכול. ילקוט גב גדול וכבד עמ(ו)ס על כתפיו, ידיו מלאות תיקים וחבילות, הגיע למקום המיועד. שתי מכוניות משוריינות, בהן עשרים וארבעה אנשי הגנה ואספקה לשני היישובים הנצורים, נווה יעקב ועטרות. איש מאנשי הכפר לא חזר יותר, שועאפט שולטת בכביש... עשרות מחסומים בדרך. מעליית שייח-ג'ראח אין מסתור.

יעקב רצה בכל מחיר להיות לידינו בשעת המצור הקשה. באהבתו בז לסכנה הממשית. את עבודת המחקר על "לוד" השאיר אצל חבר ללימודים, שם לן בלילה האחרון (אליהו יחיאלי-זיונץ הי"ד, אשר נפל אף הוא בהגנת ירושלים כחודשיים לאחר מכן). את החומר לחוברת "ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה" מסר לד"ר מייזלר שעה קלה לפני נסיעתו. כך ניצלו כתבי היד מכליה. "אני מוכרח להיות בבית" אמר יעקב לנוסעים, שאמרו לו כי אין מקום במכונית למענו. את החבילות שהיו בידיו השאיר במכונית עם ארבעה עשר אנשיה החמושים. התבדח, ושמח כי ניתן לו לחזור הביתה. כך מסר עד ראייה. יותר לא ידוע לי. רק זאת אדע, כי באותו יום רביעי אומלל, י"ג באדר ב', רבו הצליפות והיריות על הכפר. בכל רגע מוכנים היינו להתקפה מרוכזת. בצהרי היום שמעה אוזני התפוצצות חזקה, וקרב עז שמתלקח אחריה. לפי ההד, אמדתי את המרחק בכשני קילומטרים מן הכפר, בכביש. ידעתי כי קרב זה יעלה בהרבה דם אדם. את היריות שמעתי בדיוק. במתיחות עקבתי אחרי התפתחות הקרב הנואש. לצאת לעזרה לא ההינו אנשי הביטחון, על אף שאפשר היה לחשוב כי רוב אנשי הכפר חוזרים לביתם, והותקפו בדרך. ייתכן כי כל משפחה בכפר מיוצגת במכוניות המותקפות. אולי מספיק היה לירות פגזים אחדים ממרגמה שהיתה איתנו, בכדי להפנות את ריכוזי ההתקפה מן המשוריינים. הדבר לא נעשה. במוצא הכפר ליד הכביש, עמד משמר צבא אנגלי במכונית ובה תותחים. – כנראה שמרה על הדרך...

 

 

שמועות מגיעות לכפר

לא אביתי להאמין כי הגורל יתאכזר כל כך לנער רך זה, אשר כה מעט הספיק לנוח בחייו המעטים, הגדושים סבל. הרבה יכול היה הצעיר לתת לארץ אשר אהב, ואשר ראשית התערותו בה היתה כה אצילה... ואולי שם קצת גבול לבית אבותיו?...

נדמו היריות הבודדות. בתי בת החמש התעוררה משנת הצהריים בבכי מר. מיאנה להירגע, כי אמרה: "נפל יעקב בידי ערבים". כל מאמציי להרגיעה היו לשווא. בלילה הסתננה הבשורה הרעה כי שישה עשר צעירים נפלו בדרך אלינו, ועשרה נפצו קשה בקרב גבורה. הערבים העלו שתי מכוניות על מוקשים, ושרפום. התקרבו למכוניות, וחלק ניכר מנשק המגינים הופנה אליהם. אחדים הספיקו לקפוץ מן המכונית הבוערת, ולמעלה משתי שעות נלחמו ועמדו על נפשם, עד שאיש לא נשאר בחיים. מכונית הפצועים עלתה ראשונה על מוקש, ונעצרה. השנייה עברה אותה וחשבה להגיע עד ליישובים היהודיים, אבל במרחק עשרות מטרים מוּקשה גם היא. ממנה לא נמלט איש.

בלילה אותתו על האסון מירושלים. בפירוש אמרו כי רק אנשי תגבורת היו אלה, ואיש מאנשי הכפר לא היה איתם. דיכאון רב השתרר בכפר. הכל ידעו כי נחרץ גורל היישוב, וכאן הנשים והטף...

למרות ההודעה המפורשת, לבי אמר לי כי גם יעקב בנופלים. אחרי תשעה ימים נודע לי הדבר ברור. אז האסון לא הפתיעני – ידעתי, כי כך הוא. ידעתי כי הוכרת כל בית יעקב. ידעתי כי אין תמורה לאבידה זו. יעקב נקבר למחרת(ו) ביום ה' י"ד באדר ב', בבית הקברות בסנהדריה, אשר רק ימים אחדים לפני נופלו סיפר לי בהתרגשות על פתיחתו לחללי רחוב בן יהודה.

 

תודות

לעטרה קליגמן (גולדווסר) שהעבירה לי את המסמך שאביה כתב ועדכנה אותו.

 

את סיפורה של משפחת גולדווסר ובתוכו גם את קורות חייו של יעקב הבאנו בספרי עורי צפון, כרך ראשון, תשס"ט, עמ' 161-156. להשלמת התמונה הבאנו כאן זיכרונות שכתב פנחס גולדווסר, דודו של יעקב, תושב נווה יעקב, שליווה אותו לאורך כל הדרך בארץ. הדברים נכתבו בשנות החמישים ומשלימים את התיאור של נווה יעקב בחודשים האחרונים על בעיות הביטחון שהיו במקום (פ' גולדווסר, צפון ירושלים במערכה, ארכיון צה"ל, 922/263/1975). החיבור נמצא בבית גולדווסר כטיוטא שלא הושלמה.

 

עדכון אחרון ( שישי, 30 מרץ 2012 10:42 )  

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים