בית הכר את הפסגה זכרונות מפסח אחרון בנוונ יעקב שנת תש"ח

זכרונות מפסח אחרון בנוונ יעקב שנת תש"ח

דוא הדפסה PDF

בפרוס ימי הפסח של שנת תש"ח, מצפון לירושלים שכנו שני ישובים מבודדים; הכפר העברי נווה יעקב שישה קילומטרים מצפון לעיר והמושב עטרות חמישה ק"מ מצפון לנווה יעקב, שניהם בסמוך לציר הראשי המחבר את ירושלים עם רמאללה.

כל אחד מהיישובים מנה כארבעים משפחות שהתפרנסו מייצור חלב, אירוח אורחים בימי הקיץ הקרירים, גידולי מטע ועוד. נווה יעקב ועטרות סבלו רבות מהתנכלויות שבאו לידי ביטוי בהטרדת התחבורה ולעיתים מהתקפות על היישובים שנסתיימו לא פעם בנפגעים.

 

למרות הקשיים רוב התושבים נשארו במקום והמשיכו בשגרת חיים רגילה. שיגרה זו השתנתה ערב פורים תש"ח.

חודש לפני פסח - שיירת עטרות בי"ג באדר ב' תש"ח

בגיליון הקודם של "קול הפסגה" סיפרנו על יעקב גולדווסר אחד מהרוגי השיירה שיצאה ביום רביעי י"ג באדר ב' תשס"ח (24/3/48) לעבר נווה יעקב. מספר תושבים מעטרות ונווה יעקב הגיעו למקום הכינוס בירושלים שהיה ב"תנובה" (כיום מרכז מסחרי ברחוב יחזקאל, למטה מ"כיכר השבת" בגאולה), לקראת היציאה בשיירה לעבר היישובים. התור לחזור בשיירה לנווה יעקב  ועטרות היה ארוך. רבים רצו להצטרף לשיירה כדי לחזור הביתה, השיירה כללה שני כלי רכב משוריינים, בפיקודו של כרמי אייזנברג. היא יצאה לדרכה לכיוון צפון ונתקלה בשועאפט במוקש, במחסומים ובירי כבד של הפורעים הערבים. השיירה נתקעה בדרכה לא רחוק מגבעת שאול (תל-אל-פול) ערבים מן הסביבה התנפלו על השיירה, הרגו חלק מנוסעיה ושדדו מכל הבא ליד.  ארבעה-עשר תושבים וחיילים נהרגו, בדרכם הביתה לקראת חג הפורים. תיאור הטבח נמצא גם בדיווחים של ג'ון בגוט גלאב, שהיה ממפקדי הלגיון הערבי שנכח במקום, וניסה (לדבריו) לעצור את האש שכוונה לעבר השיירה.

לאחר האירוע הקשה, נותק בפועל הקשר בין היישובים דרך הכביש לירושלים.

ההתקפות מתגברות (א' בניסן תש"ח)

במהלך חודש ניסן היו מספר התקפות על היישוב אותם זוכרים גם הצעירים בחבורה באחת ההתקפות שהתרחשה בא' בניסן פרצו שמועות בין ערביי הסביבה שנווה יעקב נכבשה.

על כך מספר השופט צבי טל שהיה באותם הימים חייל במקום: "כדרכו, התפאר האויב בכיבוש הנקודה, עוד לפני הקרב. אתמול באו עיתונאים מסוכנויות שונות לראות את הדגל הערבי מונף על נווה יעקב.

הם הסתובבו בכפר וצילמו למרות שהתנינו איתם שלא יצלמו. היה גם עיתונאי מן ה-BBC. הילדים שרו וחיללו בחליל וכל זה צולם והוקלט – הכחשה חיה להתפארות האויב. מלאך רע בעל כורחו ענה אמן והכל התפעלו מעמידתנו (ראו תמונת הנערים לאחר ההתקפה על המקום).

הבריגדיר האנגלי ג'ונס מן הדיביזיה המוטסת בא גם הוא. דרש שנפנה את המקום. הוכחנו לו על ידי שיירי פגזי המרגמות שההתקפה נגדנו באה מצד כנופיות, שכן אותה שיירה של הלגיון לא היו מרגמות. זה ריכך אותו במקצת. היום לפנות ערב קברנו את ההרוג שלנו כדי להעבירו בהזדמנות לקבורה נאותה העירה".

ההכנות לפסח האחרון

למרות ואולי בגלל האירועים שהתרחשו סביב ההכנות לליל הסדר היו חשובים יותר מאשר בשנים רגילות. ידידה בן ישי (וכסלר) ביתו הבכורה של אברהם וכסלר שהיה מפקד המקום שהייתה באותם הימים בת 11 זוכרת בפרוט את ההכנות לקראת החג:

"כשההתקפות על הכפר רבו, הוחלט לצמצם את הכפר ולרכז את כל המשפחות במרכז הכפר כדי לאפשר הגנה טובה יותר על האנשים. לכן עזבנו את הבית שלנו שהיה בהתיישבות  - כעשרה בתי אב שנוספו לכפר והיו ממוקמים ממזרח במרחק מה מהכפר הוותיק. עזבנו יחד עם כל תושבי ההתיישבות ועברנו לגור יחד עם המשפחות שגרו במרכז. אנחנו צורפנו למשפחת ילובסקי, להם היה בית יותר גדול ולא הכביד עליהם לקלוט אותנו, משפחה בת שש נפשות. באותו זמן גם נקבעה חלוקת המזון שהייתה עדיין במכולת, וכל משפחה קיבלה מזון ממעט המלאי לפי מספר הנפשות. המזון חולק והחדר שהיה המכולת נותר ריק. לקראת חג הפסח החלו לדאוג איך יהיו לנו מצות לחג; כמו דברים אחרים שנפתרו בעזרת הרבה כסף, גם בעניין הזה האנגלים קיבלו סכום נכבד כדי שיעבירו לכפר הנצור את כמות המצות הדרושה לאוכלוסייה של הכפר. המקום שבו אוכסנו המצות היה החדר הריק של המכולת...ההכנות לחג היו מורכבות ומאוד יצירתיות, היה מעט מאוד מזון להכנת ארוחה חגיגית והיה הצריך להיות מאוד יצירתי כדי להכין ארוחת חג. למזלנו הייתה למשפחת ילובסקי שכנה טובה – הגברת קפלן – שגידלה מעט ירקות בגינה על יד ביתה, והיא כמובן הייתה שותפה מלאה להכנות לחג והשתתפה גם בארוחה, כך שהיו לנו מעט ירקות טריים. אני זוכרת שהייתה לנו, בין המצרכים שחולקו, קופסה אחת של בשר משומר. מהקופסה הזו הכינו גם מרק וגם גולש, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות למקוריות ויצירתיות. סביב שולחן הסדר ישבו שתי המשפחות, ילובסקי ווכסלר וכן הגברת קפלן עם בנה ועוד מספר לא מבוטל של בחורים מהמגינים".

חיה פרץ (שפנדאו) שהייתה אף היא ילדה במקום באותם הימים זוכרת את ההכנות לפסח מזווית מעט שונה: "היה ערב פסח ואמא, שהייתה קפדנית מאוד בענייני דת, לא רצתה להשאיר חמץ בבית וירדה לביתנו לנקות אותו מחמץ. פתאום התחילה הפגזה. היא נשארה למטה בבית, סגרה את התריסים והצטנפה לה בפינה. אבא באותו הזמן היה בעמדה ואני אצל משפחת גורסקי. למזלה לא נטשו את ההתיישבות בתום הקרב, כשאבא ראה שהיא עדיין בבתים המרוחקים הוא ירד עם אברהם וכסלר, מא"ז היישוב, לביתנו והביא אותה".

פסח תש"ח – מצות בטעם "פליט"

הימים, כאמור, ערב חג הפסח. מעט לפני החג שילמו המוסדות בירושלים שוחד לשני שוטרים בריטיים, על מנת שיביאו ליישוב מצות. ואמנם במשוריין של המשטרה, שעבר דרך המחסומים של כוחות הערבים בדרך לרמאללה, הגיעו הללו. הם הביאו איתם מצות, תחמושת ומכשיר אלחוט. השמחה הייתה רבה. השוטרים קיבלו כמה בקבוקי קוניאק ואילו המצות הוכנסו ברוב כבוד לחנות המכולת של משפחת היימן, המכולת הייתה ריקה לגמרי, פרט לכמה בקבוקי "פליט" לריסוס נגד זבובים ויתושים שהיו על האצטבאות.

ימים מספר לאחר קבלת המצות התחוללה אחת ההתקפות הכבדות על היישוב. הלגיון הערבי תקף במשוריינים, בתותחים ובמרגמות (מההפצצה נהרג תושב אחד וכעשרה נפצעו). אחד הפגזים פגע ישירות בבית היימן. רסיסים חדרו לחנות, ריסקו את בקבוקי הפליט והפליט נזל על החבילות של המצות.

הסדר עצמו התקיים בשלושה ריכוזים. האחד אצל משפחת רוטשילד. השני אצל משפחת ילובסקי, והשלישי - בבית תימור (וכסלר).

אברהם וכסלר שרוב זמנו הוקדש לנושאי הביטחון סיפר שהסדר כולו עמד בסימן קרב: "ישבנו כעשרים וחמישה איש כשהגברים מתחלפים בשמירה מפעם לפעם. פעם בלילה ירו הערבים מכפרי הסביבה מספר צרורות. רצנו כולנו לעמדות אך חזרנו לאחר זמן קצר כשחזר השקט.

אכלנו מרק עם כופתאות וגולש מקופסה אחת של בשר משומר כשר לפסח שבמקרה נשארה לנו, איכשהו זה הספיק לכל המסובים. אכלנו מצות עם טעם של פליט. טעם זה ליווה אותנו כל ימי אותו פסח".

ידידה בן ישי ביתו של אברהם זוכרת אף היא את המצות עם ריח הפליט:

"הטקס התנהל כסדרו, ואז הגיע זמן הארוחה. כאשר פתחו את חבילת המצות שכל כך חיכינו כבר לטעום מהן, הרגשנו פתאום ריח מאוד מוזר שהתפזר בחדר. מהר מאוד הריח אוּתר כריח של חומר ריסוס שנקרא פְלִיט – המצות היו ספוגות בריח הזה והיה כמעט בלתי אפשרי לאכול אותן. ושוב נמצא פתרון חלקי. ישבנו סביב השולחן וכל אחד מאיתנו מחזיק בידו מצה מדיפה ריח חזק של פליט ומנפנף בה כדי לנדף את הריח עד כמה שאפשר, זאת הייתה תמונה מאוד סוריאליסטית שנחקקה עמוק-עמוק בזיכרוננו".

צבי טל שכאמור שירת במקום זוכר גם הוא את כמות המזון המצומצמת שהייתה לתושבים וללוחמים: "אוכלים אורז, קטניות ועשב החובזה. קטעים בהגדה העלו דמעות בעיניים".

פסח עבר בין השמירה בעמדות לבין שולחן הסדר. ימים ספורים לאחר מכן הלחץ גבר, הקשיים רבו ומשום כך פינו מהמקום את הילדים והבלתי לוחמים.

פינוי נווה יעקב

שלושה שבועות לאחר חג הפסח, ביום ראשון בלילה ח' באייר תש"ח (17/6/48) לאחר יום קרבות קשה נתקבלה ההחלטה לפנות את המקום. לאחר התארגנות קצרה יצאו הלוחמים והאזרחים של עטרות ונווה יעקב בדרכם להר הצופים. הם הלכו בשיירה ארוכה שמנתה כ 160 איש כולל הפצועים שנלקחו על גבי אלונקות על ידי הבריאים. בראש הכוח הלך אברהם וכסלר עם שני חיילים מימין ומשמאל (מיכה ושאול לוז'ינסקי, שניהם חברי עטרות). הדרך נעשתה בחשכה והייתה קשה ביותר. נשיאת הפצועים הקשתה והאטה את הקצב, אברהם נאלץ לעיתים באיומים לדרבן את החיילים להמשיך לעבר הר הצופים.

לאחר הנסיגה הלגיון הירדני נכנס לנווה יעקב והרס את היישוב עד ליסוד. השריד היחיד שנשאר מנווה יעקב היה בור המים הציבורי במרכז הכפר וכן בית אחד בודד.

הנה כי כן, פסח לפני 64 שנים בכפר העברי נווה יעקב, היה הפסח האחרון שחגגו תושבי היישוב לאחר 24 שנים של מגורים במקום. היה זה פסח שכל מי שהיה שותף בו זוכר אותו כפסח מיוחד במקום נצור ומבודד.

להרחבה

א. י' שפנייר, נ"ר זיכרון לאברהם תימור (וכסלר), ז"ל", קול הפסגה 636 (15/2/2012), עמ' 17.

ב. י' שפנייר, "זיכרונות מפקד היישוב נווה יעקב, ממלחמת העצמאות ופסח לפני 60 שנה", קול הפסגה, 537 (9/4/2008), עמ' 17.

עדכון אחרון ( שישי, 20 אפריל 2012 11:45 )  

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים