בית הכר את הפסגה 45 שנה לאיחוד ירושלים - זכרונות אישיים

45 שנה לאיחוד ירושלים - זכרונות אישיים

דוא הדפסה PDF

אין ספק שירושלים איננה עוד עיר, היא עיר מיוחדת היסטורית חשובה ומרשימה. ביום ראשון הקרוב נחגוג את יום איחוד ירושלים, יום משמעותי מאוד בתולדות העיר בעת החדשה. ירושלים היא עיר של ראשית הדרך בתקופת המלוכה בה שאול קובע את בירתו בבנימין ולאחריו דוד בעיר דוד. ירושלים היא עיר של מלחמות ושלום לאורך הדורות; ואם רק נזכיר את האחרונות שבהן – מלחמת העצמאות וששת הימים – מאז היא משנה את אופייה ואת דרכה בצורה המשמעותית ביותר.ירושלים היא עיר של רחובות, התפתחות ובנייה, עיר רבת גוונים ואוכלוסיה מגוונת, עיר של ניגודיות בתחומים רבים: גיאוגרפיה - בין הר למדבר, אוכלוסיה - בין חרדים, חרד"לים, מסורתיים וחילונים.  ישן מול חדש, מרכז מול שוליים, בניה מול שימור. עיר של פקקים, עיר של אבן ועוד ועוד.לרגל התאריך המיוחד נקדיש את הפינה שלנו הפעם לירושלים והפעם נתמקד בזיכרונות שלי כפי שאני רואה את העיר מאז ימי נערותי בה ועד היום.
ילדות בשכונת בית וגן בשנות השישיםשכונת ילדותי הייתה בבית וגן, שכונה שנבנתה בתקופת המנדט כאחת משכונות הגנים בעיר. וכשמה כן היא, שכונה עם בתים והרבה גינות. שכונה שבה כל אחד הכיר את שכנו ולא נעלו את הבית ביום או בלילה. החלבן שהיה מחלק את החלב ומכניס אותו הביתה למקרר (למי שהיה). היינו משחקים בעיקר בחוץ (למי היה מחשב?) וגם מכוניות רבות לא היו, כך שזה לא היה מאוד מסוכן להסתובב ולשחק על הכביש. מעשי הנערות שלנו היה לסחוב קצת מהקרח שהיה מיועד למקרר של החנווני מבלי שיתפוס אותנו וגם להיכנס למפעל הביסקוויטים וינברג שהיה אז בבית וגן ולטעום כמה ביסקוויטים מבלי לשלם. כך גם בבית החרושת לסוכריות של משפחת עיני שייצרו סוכריות מופלאות במעין מערבלים גדולים (כך לכל הפחות היה נראה לי בעיני ילד באותם הימים). 
ירושלים בין המלחמותכאשר אני מזכיר את ירושלים שבין המלחמות, אני מתכוון בין המלחמות האחרונות שירושלים לקחה בה חלק – מלחמת העצמאות וששת הימים. במלחמת העצמאות ירושלים מנתה כמאה אלף יהודים ועוד שישים אלף שאינם יהודים. מלחמה זו עיצבה את פני העיר וקבעה את גבולותיה למשך תשע עשרה שנים. ירושלים מחולקת בין מזרח למערב, עיר שתושביה היהודים הלכו והתמעטו בגלל הקושי לחיות במקום והגיע לכדי שמונים אלף תושבים בסוף מלחמת העצמאות.השינוי בגודל האוכלוסייה בירושלים חל לאחר המלחמה ובהמשך עם איחוד העיר, לפני ארבעים וחמש שנים. מאז האוכלוסייה הירושלמית הלכה וגדלה למימדים שאנו מכירים היום עם כשמונה מאות אלף תושבים, שמתוכם מעל חצי מיליון יהודים.
זיכרונות ממלחמת ששת הימים (1967)בשבועות שלפני המלחמה רוב הגברים היו מגויסים לצבא ונשארו בודדים בעיר. גם התחבורה הציבורית הייתה מאוד דלילה משום שאוטובוסים גויסו לטובת הסעות חיילים. אני זוכר את האווירה הכללית של אחווה ורעות; לי בתור ילד זה נראה טבעי ונכון שיתקיימו יחסי שכנות ואהבה בין תושבים, מין אידיליה שהייתי בטוח שתתמיד גם לאחר המלחמה.פרוץ מלחמת ששת הימים לפני ארבעים וחמש שנה זכור לי היטב. הייתי אז ילד בכתה ו', הורי התגוררו בשכונת קריית משה ואני המשכתי ללמוד בבית ספר נווה עציון שבשכונת בית וגן. כהרגלי באותו יום שני (ה-5/6/1967) נסעתי לבית הספר. בתחילת היום לא  ניתן היה להרגיש מה יתרחש בהמשכו. סתם יום של חול כמו הימים שלפניו של תקופת 'ההמתנה' (כך כונו השבועות רוויי החששות שלפני מלחמת ששת הימים).כאמור, רוב הגברים היו מגויסים, לא היו הרבה אוטובוסים, אנחנו הילדים נהנינו למלא שקי חול ולבנות מעין מתחמים ממוגנים בכניסות לבתים. כמו כן גם עזרנו למתוח סרטי דבק על חלונות הבתים מחשש שמא יפלו פגזים באזור וינפצו את החלונות.כאמור, נסעתי לבית הספר ובסביבות השעה 8:00 לפתע נשמעה הזעקה. לא ידענו בדיוק מה לעשות. חשבנו שזה בוודאי עוד תרגולת כמו אלה שעשו לנו לפני המלחמה כדי לאמן אותנו לכניסה מהירה למקלט. אחרי דקות מעטות הופיע מנהל בית הספר (יצחק הדס) והורה לנו להיכנס במהירות למקלט. ברקע נשמעו הדי היריות וההפגזות מהחזית הירדנית שהייתה כל כך קרובה אלינו, אך אנו בתור ילדים לא ידענו זאת ולא הבנו את משמעותה של המלחמה.נכנסו למקלט בבית הספר, מקלט חשוך ודחוס, והמתנו להנחיות. אני לא זוכר כמה שעות ישבנו במקלט אבל לאחר פרק זמן לא ארוך הצליחו לארגן לנו הסעה הביתה. בבית כמובן מאוד שמחו לקראתנו ועברנו להתגורר במקלט המשותף לנו ולעוד שש עשרה משפחות בבניין.באותו יום עשיתי גם מעשה נערוּת ועליתי לגג הבניין כדי לנסות לראות משהו מהמלחמה שרק שמעתי עליה כל הזמן. מהגג ניתן היה לראות פטריות עשן מאזורים שונים בעיר וגם את מטוסי חיל האוויר חגים ממעל בדרכם להפצצות, כעזר לכוחות הקרקע. זו הייתה חוויה בל תישכח לראות את המטוסים מנמיכים ומטילים את פגזיהם על מטרותיהם.
חג השבועות שלאחר המלחמההמלחמה הסתיימה מהר ובעקבותיה הגיע חג השבועות. החג נחוג ברוב שמחה, שבוע לאחר שחרור העיר. רשויות הצבא אישרו למעוניינים לבוא לחגוג בעיר העתיקה ולראות את המחזות שכל כך חיכו להם במשך תשע עשרה שנה שבהן העיר הייתה מחולקת.רבבות עלו לרגל לירושלים ולעיר העתיקה. הדרכים עדיין לא היו ראויות ומוכשרות לקלוט קהל כה רב. האווירה של חג השבועות הראשון בסמוך לאתרים החדשים שנחשפנו אליהם הייתה מאוד מיוחדת. לחצות את קו החומה ולהיכנס לעיר העתיקה על שלל מראותיה וריחותיה שלא הכרנו הייתה חוויה שלא אשכח.אני זוכר את הילדים הערבים שהגיעו אלינו מכל עבר מנסים לשכנע אותנו לקנות מסטיקים, בייגלה, ושאר מיני חפצים והכל "חַמסָה (חמישה) בלירה".המפגש הראשון עם הכותל היה מעט מאכזב. ציפינו לפגוש משהו מאוד גדול ומשמעותי, אך בפועל זה היה משהו מצומצם ולא מרשים, במיוחד שסביב הכותל היו הרבה בניינים מוזנחים. 
טיולים ראשונים בסביבהמבחינתנו, בתור נערים צעירים, העיר העתיקה והאזורים סביב היו יעד חשוב מאוד לסיורים -  בעיקר במסגרת תנועת הנוער בני עקיבא אבל גם באופן עצמאי. עדיין לא היו ספרי טיולים בעברית שניתן היה להיעזר בהם לבניית סיור מעמיק, אז הכנו את הסיור בעזרת חברים ששמעו מחברים ובעזרת מדריכנו בתנועה.המדריך שלי בתנועת הנוער היה מנחם בן ששון (כיום פרופ' בן ששון הוא נשיא האוניברסיטה העברית), שהיה בעל ניסיון בתחום ולקח אותנו לסיורים באזור העיר העתיקה. שני אתרים זכורים לי במיוחד מאחד הטיולים הראשונים. סיור אחד היה לעבר מגדל דוד של היום. אז הכול היה פתוח ללא שמירה או גדרות, נכנסנו למתחם מגדל דויד ומשם למגדל של המסגד המתנוסס למעלה מעל לחצר הרחבה. זו כמובן הייתה חוויה אדירה לעמוד על המגדל המכונה מגדל דויד ולהשקיף על הנוף סביב ובעיקר לירושלים העברית כפי שראו אותה הירדנים עד לפני זמן לא רב.סיור אחר שאותו אני זוכר כחוויה משמעותית היה  הסיור לנקבת חזקיהו (נקבת השילוח). התעלה שהולכים בה כיום היא אותה תעלה שהלכנו בה בעבר; דבר לא השתנה בה, אולם מפלס המים השתנה מאוד. באותם הימים מפלס המים בנקבה היה גבוה לאין שיעור מהיום (ולא רק בגלל גובהי שהשתנה מאז). לאחר הליכה של ארבע מאות מטרים בנקבה החשוכה, כשגובה המים מגיע למותניים ובקטעים מסוימים גם מעל לזה, יצאנו רטובים מכף רגל ועד ראש.  סיורים אחרים שערכנו היו כמובן למעיינות בסביבות ירושלים.
לנחל פרתכנערים צעירים ביקשנו להכיר את נופי סביבות העיר. אחד היעדים המשמעותיים עבורנו היה נחל פרת (ואדי קלט). לנחל היה ניתן להגיע רק רגלית מאזור נווה יעקב שהחלה להיבנות מעט אחרי המלחמה. הגענו לנווה יעקב באוטובוס ומשם רגלית לנחל. ההליכה הייתה ארוכה ומתישה אבל גם חווייתית. לאחר טבילה במימי הנחל היינו מטפסים בשביל צר חזרה לעבר הכפר ענאתא, דרך האזור בו נמצא כיום היישוב ענתות (עלמון), צמוד לשרידי הצינור שהוביל את מי המעיין לעיר בתקופת המנדט ובימי הירדנים. כשהיינו מגיעים לכפר ענאתא הרגשנו שחזרנו לציוויליזציה. משם היינו ממשיכים רגלית עד לגבעה הצרפתית. למי שלא היה כוח להמשיך רגלית היה יכול לעלות על אוטובוס ערבי בכפר ולנסוע עמו עד לתחנה המרכזית המזרח ירושלמית ליד שער שכם, ומשם להמשיך באוטובוס של אגד הביתה.
הדרך ליריחובין הסיורים הראשונים לאחר המלחמה – לאחר שרשויות הצבא נתנו לנו לטייל – עשינו את דרכנו לעבר יריחו (בכביש מספר אחד של היום). הדרך הייתה צרה ומפותלת ובשוליה היו עדיין שרידי הטנקים השרופים של חטיבת השריון הירדני שנפגעה על ידי חיל האוויר שלנו בשעה שהם ניסו לעלות לעיר ולפגוע בתושביה.גם הסיור בעיר יריחו על שלל ריחותיה ופירותיה, עם המים הזורמים באמות מהמעיינות הסמוכים, הייתה משהו מיוחד לירושלמים שלא רגילים במראות מעין אלה.
מלחמת ששת הימים שינתה באחת את המושגים שלנו על הסביבה. מעיר קטנה ומוקפת גדרות וגבולות יכולנו לפתע לשוטט באין מפריע, ליהנות ממרחבים גדולים ועצומים ולהיפגש עם תרבות ואווירה מזרחית שאותה הכרתי עד אז בעיקר דרך פעילותם האמיצה של הנערים בסיפורי חסמב"ה (חבורת סוד מוחלט בהחלט) של הסופר יגאל מוסינזון.מאז אותם ימים ירושלים הלכה והתפתחה, הלכה והשתנתה, וכל אחד ישפוט לפי ראות עיניו אם לטוב או לרע. דבר אחד כולם יסכימו – זו עיר מיוחדת,ירושלים שלי.

עדכון אחרון ( חמישי, 12 יולי 2012 03:56 )  

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים