בית הכר את הפסגה

הכר את הפסגה וסביבתה/ד"ר יוסי שפנייר



רח' שמחה הולצברג - אבי הפצועים

דוא הדפסה PDF

רחוב שמחה הולצברג הוא רחוב היוצא מכיוון שדרות נווה יעקב לעבר שדרות משה דיין בפסגת זאב צפון. במקביל לרחוב זה וממערב לו מצוי גן הגבורה המנציח את היישובים עטרות ונווה יעקב. שמחה הולצברג דמות ידועה ומוכרת הקשורה בפצועי צה"ל ובתמיכה שלו בהם במשך שנים משום כך קיבל את הכינוי 'אבי הפצועים'. מסכת חייו מורכבת מספורי עוני, גבורה והישרדות בשואה, התאוששות תקומה ותמיכה בפצועי צה"ל ומשפחותיהם. כהוקרה על מעשיו הוא הונצח בשם רחוב בשכונה.

עדכון אחרון ( חמישי, 26 ינואר 2012 00:05 ) קרא עוד...
 

זכרונות משה שעיו, מסוריה לעטרות

דוא הדפסה PDF

במחצית שנות הארבעים של המאה שעברה אחד מערוצי העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל היה מסוריה דרך לבנון לארץ. בצורה זו הוברחו ארצה קבוצות גדולות של ילדים שקושרו עם משפחות אומנות במקומות ישוב שונים בארץ. במסגרת המחקר שאני עורך על ההתיישבות מצפון לירושלים עד להקמת המדינה הזדמן לי להיפגש עם עולה (אז ילד) מסוריה ששנתיים מחייו הוא עשה במושב עטרות. את הסיפור של משה שעיו שעלה כילד מסוריה נציג בשורות הבאות.

תחילת הדרך בחלב שבסוריה

משה שעיו נולד בחלב שבצפון סוריה בשנת 1935 לאב יוסף ולאימו גרציה, בן שלישי מבן שלוש אחיות וחמישה אחים. האב יוסף היה סוחר בדים אמיד המוכר בחוגים רחבים בחלב, אליו היו פונים רבים מהיהודים כדי להיעזר בפניות לגורמי ממשל. האם גרציה היתה עקרת בית וטיפלה בילדים במסירות.

המשפחה התגוררה בשכונת ג'מליה שנחשבה לשכונה יוקרתית בפאתי חלב. הילדים למדו במוסדות חינוך יהודיים. הבנים בתלמוד תורה והבנות בבית הספר אליאנס. כיוון שקיבלו יסודות ביהדות ועברית, כשעשו את דרכם לארץ הכירו את השפה מתוך התפילות והלימוד בתלמוד תורה.

פרידה מהמשפחה והדרך לארץ ישראל

במהלך שנת 1945 הגיעו שליחי הסוכנות היהודית והמוסד לבית משפחת שעיו ושכנעו את הורים לשלוח את הילדים לארץ ישראל.

את דרכו לארץ החל משה בהיותו בן 10 כשעזב את ביתו בחלב עם אברהם אחיו הצעיר ממנו. באחד מימי חודש אפריל בשנת 1945 נאמר לילדים שמתאספים במרכז העיר מתוך כוונה לצאת לטיול של כמה ימים. סה"כ התאספו "לסיור" כ 40-30 ילדים. הם ארזו ציוד בסיסי לשהות של פרק זמן קצר בטיול. הפרידה מההורים גרציה ויוסף היתה קשה. אמא גרציה התנגדה לכל המהלך אך בהשפעת האב בדלית ברירה הסכימה. הוא טען שברגע שהילדים יהיו בארץ ישראל להם יהיה קל יותר לעלות בהמשך.

בשעת הפרידה אמרה גרציה למשה שעליו להישמר בדרך ובעיקר לשים לב ולהיזהר מהים. אזהרה זו היתה משמעותית כיוון שמשה ואחיו מעולם לא ראו ים בהיותם תושבי חלב שבצפון סוריה. הפרידה מהילדים היתה עבורה מאוד קשה, היא היתה צעירה, יפה ומלאת מרץ אך מהלך זה גרם לה שברון לב עמוק.

יוסף האב, ליוה אותם לדמשק ומשם ללבנון. בלבנון נפרד האב מבניו אותם הוא יחזור ויפגוש רק  למעלה מעשרים שנה יותר מאוחר כשיעלה לארץ לאחר מלחמת ששת הימים (1967). את גרציה האם, משה ואברהם לא יפגשו לעולם, כיוון שהיא נפטרה בגיל צעיר (42) במהלך שנת 1952.

לאחר שהות של כמה ימים בלבנון חזרו הילדים לדמשק. בדמשק העמיסו את הילדים על משאית (שמשה זוכר שהיתה בצבע זית) והסיעו אותם דרומה, לילדים נאמר שעליהם לשמור על שתיקה מוחלטת בזמן הנסיעה.

לאחר נסיעה של כמה שעות הם הורדו מהרכב. קבוצת הילדים מצאה את עצמם בשדה פתוח ומשם החלו לצעוד. ההליכה היתה בתנאים קשים, בלילה, לא ברור למשה בדיוק היכן צעדו אבל הוא זוכר שבשלב מסוים אחיו אברהם הצעיר ממנו בשנתיים שצעד לצידו איבד את אחת מנעליו וצעד כשהוא יחף ברגלו האחת. הצעידה נמשכה במשך כל הלילה שבמהלכה הם חצו את הגבול בין סוריה לישראל ועם אור ראשון הגיעו לקיבוץ כפר גלעדי בצפון. בכפר גלעדי הם התקבלו בשמחה רבה, התקלחו, קיבלו ארוחת בוקר והתאוששו מהמסע המפרך.

מכפר גלעדי לעטרות

לאחר שהות של כמה ימים בקיבוץ, הילדים הוסעו לקיבוץ משמר הים (כיום קיבוץ אפק בעמק זבולון בסמוך לקריות. בראשית דרכו היה הקיבוץ סמוך יותר לאזור עכו). בקיבוץ משמר הים משה זוכר שקיבלו בגדים חדשים והייתה להם פעילות תרבותי מגוונת. הם שהו שם שבועיים-שלושה. במשך הזמן הזה הילדים מידי פעם היו שואלים את המדריכים מתי מסתיים הטיול וחוזרים הביתה? הם מאוד התגעגעו להורים. בשלב מסוים הם הבינו שלא יחזרו לסוריה יותר אך לא ידעו מתי יראו שוב את המשפחות.

מקיבוץ משמר הים הם היו יוצאים לטיולים בסביבה וכך גם הגיעו לעיר הקרובה חיפה. משה זוכר שבתור ילד העיר מאוד הרשימה אותם.

לאחר פרק זמן לא ארוך נלקחו הילדים ופוזרו למשפחות אומנות ביישובים שונים. קבוצה אחת של ילדים ביניהם משה ואחיו הועברו לעטרות.

הגעה לעטרות (1945)

לעטרות הגיעו קבוצת הילדים ביום שישי באחד מערבי הקיץ של שנת 1945 והם פוזרו בין משפחות המושב. משה הגיע למשפחת שנידוביץ ואחיו אברהם הופנה למשפחת שטראוס. כיוון שלמשפחת שנידוביץ היה בן בשם משה, הם לא רצו שני ילדים בשם זהה במשפחה ולכן ביקשו לערוך החלפה בין הילדים וכך משה הגיע למשפחת שטראוס ואברהם למשפחת שנידוביץ.

משה שהיה אצל משפחת שטראוס השתלב בעבודה המשפחתית בניקיון הרפת, בפיזור חציר והזנת הפרות, בסיקול השדות מאבנים, ועוד. הוא קיבל בביתם מיטה במסדרון ששימש במשך היום כחדר האוכל של כל בני המשפחה ובלילה חדר שינה שלו.

אצל משפחת שטראוס התארח במשך כשנה וחצי ואז ביקש לעבור למשפחה אומנת אחרת.

בקשתו ניתנה לו לאחר פרק זמן והוא עבר להתגורר אצל משפחת אולשא.

בבית משפחת אולשא

כשעבר למשפחת אולשא הוא קיבל חדר משל עצמו, שחילק מידי פעם עם ציפקה הבת הבכירה של המשפחה, כשזו היתה חוזרת מכפר יחזקאל בתדירות של אחת בחודש שם עבדה כגננת. משה עבד באותם הימים בעבודות הרפת והשדה וגם עזר בשמחה במשק הבית.

בימי חג היו דואגים לשלב אותו באירועים הקשורים למועד. בפורים למשל משה מספר ששיינה (האמא) אולשא ארגנה לו תחפושת של אחות רחמנייה, כי היה בלונדיני והתאים לשים לו אודם עם לבוש לבן שמאפיין אחות.

משה עזר במסירות בכל התחומים וגם נשאר לשמור על הבית כשמשפחת אולשא התפנתה לירושלים בימי מלחמת העצמאות (על כך בהמשך). כשמלאו לו 13  שנים הוא קיבל מהם שעון וסידור עם הקדשה אותם הוא מחזיק למזכרת עד היום.

בבית הספר בעטרות

ככל ילדי עטרות כך גם משה התחנך במוסד המקומי במושב. אחד הדברים הזכורים לו כחוויה בונה וחיובית היתה הלימוד בבית הספר עם המורה המיוחדת לאה גולובצקי.

לאה זכורה למשה כמורה לחיים כפי שהוא מגדיר. היא היתה מורה שלו במשך שנתיים (בשנים 1947-1945) כשהיה בכיתות ד-ה.

משה מאוד חיבב את מורתו לאה שלימדה אותם במסירות רבה ובין השאר גם היתה מביאה לו ארוחת עשר מעשה ידיה. לאחר הלימודים, מידי פעם היה הולך אליה והיא היתה עוזרת לו בשיעורי הבית.

משה שומר בביתו מספר מחברות מאותם הימים מחברות בנושאי עטרות, גיאוגרפיה, עברית ועוד. מהמחברות אתה למד על סדר ארגון וניקיון מופתיים עליהם הקפיד משה במהלך הימים ובעצם עד היום.

המחברות כתובות בכתב עברי מסודר נקי וקריא להפליא. בשולי הדפים נהג משה להוסיף קישוטים בדמות פרחים צבעוניים.

מחברת אחת מאוד בולטת בתכניה זו מחברת הקשורה ללימוד על עטרות.

במחברת זו כמו גם האחרות ניתן לראות ההשקעה רבה של המורה לאה גולובצקי (עליה ועל דרכי ההוראה שלה נרחיב ברשימה אחרת) ואת ההיכרות העמוקה והיסודית שהיתה לה בנושאים אותם לימדה. במחברת על עטרות מבחינים מיד בהכרות העמוקה שהיתה לה עם הסביבה. הנושא נלמד על כל היבטיו: המיקום, צורת המושב כמשק מעורב, ענפי המושב, ההיסטוריה של האזור והיישובים המקראיים שהיו סביב. הענפים השונים של המשק ומשמעותם הכלכלית.

בלמדם על המטע הילדים למדו על זני הכרם שהיה במקום ועל כך שהענבים בעטרות הם אפילים בגלל קרירות האזור ומקבלים עבורם משום כך מחיר טוב בשוק.

 

בתקופת מלחמת העצמאות

בתקופת מלחמת העצמאות משה היה מעורב כמו גם שאר ילדי המושב בנעשה סביבם. הוא עזר בניקוי תחמושת שהוציאו מהסליקים. בלילות היה מחלק לשומרים בעמדות השונות לחם וקפה. בתקופה זו משה תפס מקום חשוב בהחזקת המשק של משפחת אולשא. בני הבית פונו בשלב מסוים לירושלים והוא נכנס לכל עבודות המשק ודאג לפעילות השוטפת של הלול.

בשלב מסוים הוא מצא חמור שברח לאחד מתושבי קלנדיה הוא אימץ אותו ונעזר בו כדי להביא תלתן ותערובת לתרנגולות.

הוא נשאר לבד בבית המשפחה עם אקדח שהשאיר אב המשפחה (אליק).

במשך שהותו במקום הוא אסף את הביצים מהלול והעבירם לנקודת הריכוז במושב שם העבירו אותם לירושלים. כשהגיעו אנשי ההגנה לשמור במקום הוא הסכים  להכניס חמישה מהם לבית אולשא ואירח אותם שם.

משה דאג לכל מחסורם במשך כמה שבועות. משה נהג לבשל להם ביצים שהיו בשפע במושב, וגם גבינה ובצל שגידל בגינה. בימים ששהו בעמדות השמירה היה מביא להם את המזון לעמדות. הוא נקשר לחיילים והם בתמורה לימדו אותו כיצד יורים בסטן. למרות שהיה צעיר מהם הם נקשרו בקשרי ידידות עמוקים.

משה גם זוכר כיצד בלילות היה יוצא עם עוד חברים לאסוף את שקי הלחם שהיו משליכים מידי פעם מטוסים כעזרה ליישוב.

 

הפינוי מעטרות

שבוע לפני פינוי המקום אליק אולשא חזר לעטרות כדי לארגן את המשק לקראת פינוי. באותם הימים ביקשו גם ממשה שיתפנה בגלל הסכנה של שהות בסביבה אך הוא סירב משום שנשאר נאמן לבני משפחת אולשא כשומר ביתם. כשהגיעו המפנים הוא היה בורח מהבית כדי שלא ימצאו אותו. בסופו של דבר כאשר הגיע אליק הוא מסר לו את מפתחות הבית והתפנה. הוא לקח עימו כל שיכול היה בין הדברים שלקח היו כמובן חפציו האישיים ומחברותיו קופסא עם ביצים, תמונות של המשפחה וגם שתי תרנגולות. משה היה הילד האחרון שהתפנה מעטרות.

הוא היה מאוד עצוב לעזוב את המקום משום ששוב חזר לנדוד ולא היה לו בית חם לחזור אליו. הוא ציין שאילולי נאלץ להתפנות, קרוב לודאי שהיה נשאר שם עד היום.

הנה כי כן, בהתיישבות הצעירה בעטרות שהיתה מצפון לפסגת זאב לפני כ- 70 שנה למרות הקשים שהיו מנת חלקם של המתיישבים הם אימצו עולים חדשים ועזרו להם להילקט בארץ. הימים הקשים ההם נחרטו עמוק בזיכרונם של אותם הילדים, תוך הערכה למשפחות הקולטות והם מהווים היבט היסטורי נוסף של ההתיישבות מצפון לירושלים תרם הקמת המדינה.

 

תודות

למשה שעיו שהסכים בשמחה רבה לשתף אותי בסיפורי ילדותו מעטרות.

 

ארבעת המינים באזור פסגת זאב

דוא הדפסה PDF

לקראת חגי תשרי הבאים עלינו לטובה וחג הסוכות במרכזו נקדיש הפעם את הפינה שלנו לארבעת המינים שהם חלק חשוב מענייני חג הסוכות. מסתבר שאת חלק מארבעת המינים בהם השתמשו בעבר וגם כיום הביאו מסביבות ירושלים וסביבת פסגת זאב של היום.

הציווי על ארבעת המינים

הציווי ליטול ארבע מינים הוא מהתורה כפי שנזכר בספר ויקרא:

"אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה'  אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג לט-מ).

על פי הנאמר במקרא קיים הציווי הכללי על הבאת פרי עץ הדר, כפות תמרים ענף עץ אבות וערבי נחל. לגבי זיהוי ארבעת המינים קיימים מקורות מגוונים מתקופות שונות בהם דנו חז"ל בעבר ואנשי תורה ומחקר כיום באשר לזיהוי שלהם. ארבעת המינים הניטלים כיום: לולב, אתרוג, ערבה, והדס הם על סמך לימוד של חז"ל תוך ניסיון להבין את הנאמר במקרא בפסוקים שצוינו למעלה.

ארבעת המינים בזיקה לארץ ישראל

מצוות ארבעת המינים היא דוגמא יפה שממנה משתקף וניתן לראות יפה שהמצווה הזאת ניתנה לעם ישראל היושב בנחלתו בארץ. את מצוות ארבעת המינים ניתן לקיים בארץ בצורה אופטימאלית ובהידור. בוודאי לא בגלויות שונות בהם לא מצויים ארבעת המינים. ובאמת ניתן לראות בהתפתחות ההלכתית כיצד חכמים התירו הלכות שונות מהם עולה הקושי בהשגת ארבע מינים. מממצאים ארכיאולוגיים מגוונים שנמצאו בארץ (בעיקר מטבעות ופסיפסים) ניתן ללמוד רבות לגבי מנהגים שונים הקשורים לארבעת המינים. על מטבעות מימי מרד בר כוכבא (135-132 לספירה) למשל ניתן להבחין בארבעת המינים ואם מסתכלים בהם בקפידה ניתן להבחין למשל בסוגי אתרוגים שכנראה נהוג היה להשתמש בהם, חלקם בעלי פיטם וחלקם לא. חלקם בעלי מעין חגורה וחלקם מסוג אחר. כך גם לגבי הלולב, כיום נהוג להשתמש בענפי דקל סגורים אולם על גבי מטבעות ניתן לראות ענפי דקל פתוחים, אולי עדות למנהג נטילת לולב פתוח בשונה מהמנהג כיום.

ארבעת המינים בזיקה לסוכות ולמים

כיום ברור שמנהג נטילת לולב קשור לחג הסוכות. הקשר לחג הסוכות יש בו מוטיבים המעוגנים במקורות היהודיים וההלכתיים וחלק מהמנהגים קשור להווי החקלאי הארץ ישראלי. אין ספק שחלק ממנהגי החג קשורים למים. בימים אלה אנו נמצאים בעונת המעבר שבין הקיץ לחורף. בסוכות מתחילים לבקש על המים, בשמחת תורה, וגם לארבעת המינים יש קשר למקורות מים. הקשר מתחיל כבר ביום הכיפורים כשהכהן נכנס לקודש הקודשים ומבקש על הגשם (בבלי, יומא נג ע"ב).

על פי הנאמר במשנה בחג הסוכות נידונים על המים כמה ירדו: "...ובחג (הסוכות) נידונין על המים..." (משנה, ראש השנה א ב). ומכאן התפתח לאורך השנים המנהג של שמחת בית השואבה. זהו מקורו של מנהג ניסוך המים על גבי המזבח בחג כפי שמזכיר התלמוד: "מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקב"ה: נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (בבלי, ראש השנה טז ע"א).

השימוש בארבעת המינים קשור לעניין. ארבעת המינים צריכים מים כדי להיטיב לצמוח. הערבה במיוחד דורשת מים רבים ולא במקרה שמה קשור למים 'ערבי נחל'. אך גם הלולב והאתרוג נדרשים למקורות מים זמינים. לרעיון של הקשר של ארבעת המינים למים יש מקור תלמודי מפורש המזכיר את העניין: "...הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר להם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים..." (בבלי, תענית ב ע"ב).

ערבות ממוצא

ניתן לשייך את ארבעת המינים לחבלי הארץ השונים. כפות התמרים מייצגים את האזור המדברי והחם ומסמלים את תקופת הנדודים. ההדס מסמל את האזור ההררי של ארץ ישראל, הערבה מסמלת את האזור עם מקורות מים הכוללים את הירדן והמעיינות והאתרוג מסמל את האזורים המעובדים החקלאיים. סביב הרעיון הזב הגה נגה הראובני, מייסד נאות קדומים, את הרעיון שארבעת המינים מסמלים את שלבי ההגעה לארץ ישראל. המדבר עם הלולב, חציית הירדן עם הערבות, ההדס, את אזור ההר לפני עיבודו והאתרוג את שלב ההתנחלות והעיבוד החקלאי בעקבות ההתיישבות בארץ (נ' ראובני, טבע ונוף במורשת ישראל, עמ' 77-76).

את הערבות היה ניתן להביא מכל מקום בעצם אך המשנה במסכת סוכה מספרת על מקום מיוחד ממנו הביאו את הערבות:

"מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מרביות (ענפים) של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו, בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים..." (משנה, סוכה ד ה).

המשנה במסכת סוכה מספרת על מקום הבאת הערבות לירושלים. כל מי שמכיר מעט את הערבה יודע שהיא דורשת הרבה מים. באזור מוצא של היום קיימים מספר מעיינות בהם עושים שימושים שונים. בעבר הם שימשו מקור בלתי אכזב לגידול ערבות. וגם כיום מי שנוסע מירושלים לכיוון תל אביב יוכל להבחין בסיבוב מוצא בהרבה מאוד צומח באזור וביניהם גם מספר עצי ערבה.

אתרוגים מנחל פרת ומליפתא

גם אתרוגים באופן עקרוני ניתן להביא מכל מקום ובמיוחד אם שומרים על האתרוג שלא ייפגם. בעת החדשה עם חזרת עם ישראל לארצו ניסו במקומות שונים להתפרנס מגידול אתרוגים. הטיפול בעץ ופריו אינו פשוט כלל ודורש תשומת לב והקפדה.

בסביבת ירושלים אנו יודעים שהיו שני מקומות בהם גידלו את הפרי. קיימים מקורות על כך שגידלו אתרוגים בכפר ליפתא הנמצא בסמוך לכניסה לעיר. שם יש מקורות מים זמינים בסמוך למעיין ומשם במהלך המאה הי"ט וראשית המאה העשרים גידלו אתרוגים ושיווקום בארץ.

מקור נוסף לאתרוגים היה מנחל פרת ואזור יריחו. במחקר שערך פרופ' זהר עמר הוא מציין שהרב מאיר צבי (הירש) הרשלר שהתגורר בפתח-תקוה היה מביא את אתרוגיו מוואדי קלט. שתילים מעצי אתרוג אלה נשתלו בפרדסים באזור פתח תקווה והיו מקור חשוב לאתרוגים בראשית ההתיישבות הציונית בראשית המאה העשרים. עמר מביא ראיון עם נכדתו של ר' פנחס גלובמן שגידל אתרוגים בפתח תקווה והיא מספרת שמקורם מוואדי קלט: "באותם הימים היה מקובל לטעת פרדסים וכרמים בפתח תקוה. סבי נטע פרדס לא גדול ובתוכו מספר עצי מנדרינות הזכורים לטובה. כאן בפרדס יש לשער כי נולד הרעיון לטעת עצי אתרוג כשרים (בלתי מורכבים). כזכור לי מספורי ילדותי הובאו העצים מוואדי קלט..." (עמר, אתרוגי ארץ ישראל, עמ' 35). 

ארבעת המינים בפסגת זאב

בפסגת זאב ניתן למצוא שניים מארבעת המינים הגדלים כאן בטיפוח האדם. ערבות גדלות בחצרות רבים בשכונה במקומות בהם משקים אותם הם גם מסוגלים להגיע לגודל משמעותי. בפסגת זאב מרכז בחצר בית הכנסת 'אוהל אבות', שבתחילת רחוב אלטמן ניטעו לפני כמה שנים מספר עצי ערבה שמספקים למתפללים חלק מהצריכה של הערבות.

אתרוגים, כפי שצוין, גדלים בדרך כלל באזורים חמים יותר בהם גדלים עצי הדר, אך פה ושם ניתן למצוא עצי אתרוג באזורים גבוהים יותר כולל גם בשכונה שלנו.

אחד מחובבי גידול האתרוגים בשכונה הוא יוסי שרגא. הוא מגדל אתרוגים תימניים בחצר הגינה שלו. את הטיפול בעצי האתרוג הוא התחיל  לפני כ 12 שנים. הוא אסף זרעים של אתרוג מהגינה של אמא שלו, שקיבלה אותם ממטע אתרוגים בקרית עקרון. את הזרעים הנביט בתחילה על גבי צמר גפן. לאחר שהזרעים נבטו העביר אותם לעציצים ומשם לאחר פרק זמן שתל בקרקע.

האתרוגים של יוסי אינם מורכבים ובין הדברים שמאפיין אותם הוא מיעוט מיץ. זהו עץ קוצני מאוד שלעיתים גורם פציעות לאתרוגים ופוסל אותם.

במידה ושוכחים לקטוף אותם (זה קרה ליוסי לפני כמה שנים) האתרוגים מגיעים לגודל של אבטיח מכובד. 

 

הנה כי כן, חג הסוכות שהוא חג חקלאי במקורו, מאפשר לנו להציץ על ההווי החקלאי-דתי של ארץ ישראל בעבר וגם כיום. באזור גידלו שניים מארבעת המינים ואת השאר הביאו מאזורים אחרים. המשכו של המנהג כיום ניבט מחצרות מספר בתים בפסגת זאב מהם עולה שמנהג ארבעת המינים ממשיך ומתקיים ואף צומח בפסגה וסביבתה.

תודות

ליוסי שרגא, ששיתף אותי בחוויות שלו בגידול אתרוגים בפסגת זאב.

 

להרחבה

נ' הראובני, טבע ונוף במורשת ישראל, נאות קדומים, גבעתיים 1981.

ז' עמר, ארבעת המינים , הוצאת המחבר, נווה צוף תש"ע.

ז' עמר, אתרוגי ארץ ישראל, הוצאת המחבר, נווה צוף תשע"א.

 

 

אזור פסגת זאב ביצירותיו של יצחק שלו

דוא הדפסה PDF

יצחק שלו סופר ירושלמי מוכר לרבים בזכות ספרו ושיריו. אישית לא הכרתי אותו אך קראתי מיצירותיו שיש בהם חן ותוכן מעניינים במיוחד למי שמחבב את ארץ ישראל ואת השיטוט בה.

ברשימה זו נציין מספר שורות מספר ושיר שכתב המתקשרים לנופים של פסגת זאב וסביבתה לפני כ 80 שנה.

הסופר יצחק שלו

הסופר יצחק שלו נולד בתרע"ט (1909) בטבריה ובגיל שלוש עבר עם משפחתו לירושלים. בצעירותו למד בבית הספר תחכמוני שם התחיל לאהוב את מקצוע התנ"ך, שבו יטבל את סיפוריו. לאחר שסיים את חוק לימודיו הוא לימד בבית המדרש למורים ובבית הספר לחינוך שליד האוניברסיטה העברית. שלו כתב שירים וסיפורים והם התחבבו על הקהל בזכות פשטותם. הוא מאוד אהב את הארץ והרבה לטייל בשביליה וגם פעל למען מפעלי סיורים רגליים במסגרות חינוכיות שונות. באהבתו לירושלים כתב גם קובץ שירים הנושא את השם "שירי ירושלים" שראה אור בשנת תשכ"ח. שלו אהב במיוחד את נופי יהודה ושומרון דברים שבאו לידי ביטוי בשיריו וסיפוריו, כפי שנדגים בהקשר עם ספרו "פרשת גבריאל תירוש".

בימים בהם לא היה ניתן לסייר בתחומי יו"ש, אותם כאמור מאוד חיבב (בין 1967-1948) הוא כתב על כך את השורות הבאות: "ייתכן שהכרח מדיני כופה עלינו, לפי שעה, ששום יהודי לא יצעד דרומה מרמת רחל ומזרחה מהר ציון, אבל זה ששום שיר או סיפור איננו צועד בכיוונים הללו, זאת לא אבין לעולם".

יחסו של שלו לתנ"ך היה חם ואוהד מאוד. הוא נהג לספר שהמורה שלו לתנ"ך בבית הספר תחכמוני נהג לומר שתרמיל טיולים שיש בו צידה לדרך ואין בו תנ"ך משול לזבחי מתים. הוא עצמו השתתף בחידון התנ"ך הראשון בשנת 1958 וזכה במקום השני.

יצחק נישא לבתיה (למשפחת בן-ברק) בת נהלל והתגורר עימה בירושלים. סיפור המפגש עם בתיה ומעט על קורות משפחת שלו בירושלים כתב מאיר הבן בספרו הדבר היה ככה (עמ' 49-43).

יצחק נפטר בירושלים בשנת 1992 ונקבר בהר המנוחות.

הספר פרשת גבריאל תירוש

פרשת גבריאל תירוש הוא סיפור דמיוני אך ריאלי המשקף את תקופת מאורעות תרצ"ו (1936). העלילה נסבה סביב מורה להיסטוריה בשם גבריאל תירוש וחמישה מתלמידיו שהופכים למעין כיתה צבאית מאומנת היוצאת לבצע משימות שונות בסביבות ירושלים בסמוך לכפרים הערביים (בית איכסא, ליפתא, שועפאט). המורה הצעיר שמגיע לגימנסיה העברית שונה מהמורים הוותיקים והמבוגרים במוסד. הוא מלמד היסטוריה אך מעבר ללימוד הוא ממש חי את התקופות אותם הוא מלמד ומשליך מהן על ההוויה הארץ ישראלית כיום. הוא יוצא עם תלמידיו לסיורים על מנת להמחיש להם את משק ההיסטוריה בשטח. הסיפור משקף את שנות השלושים בארץ ואת תקופת המאורעות שעברו על היישוב בשנות 1939-1936. הוא מנסה ללמוד גזרה שווה ממאורעות של התקופה הצלבנית ומלחמתם במוסלמים על ימינו ומתריע שאם לא נאבק בצורה אקטיבית אלא נבליג למאורעות המתרחשים בארץ סופנו יהיה כמו הצלבנים שסולקו על ידי המוסלמים.

הסיפור מספר על גיבוש קבוצת התלמידים שעוברת אימונים בשדאות, בתצפיות על מחנות בריטיים וכפרים ערביים, אימונים בנשק וגם שותפה למספר פעולות מבצעיות שבאחת מהם נופלת אחת מחברי הקבוצה דבר שגורם לפירוקה בסופו של דבר.

הסיפור כאמור דמיוני אבל התפאורה הגיאוגרפית-היסטורית ריאלית ביותר. גם התקופה על שלל מאורעותיה וגם האזורים בהם מתרחשות הפרשיות בסיפור מציאותיים. יצחק שלו הכיר יפה מאוד את השטח והיטיב לשלב את המציאות הגיאוגרפית יישובית כרקע אמיתי לסיפור. בשורות הבאות נציג את 'הצדדים הריאליים' של השטח שהם בעצם התפאורה של הסיפור והמתרחשים באזור פסגת זאב.

תצפית מתל אל-פול

באחד מסיוריהם של קבוצת התלמידים הנבחרת להכרות עם סביבות העיר הם הגיעו לגבעת שאול, תל אל-פול וערכו ממנה תצפית המשלבת גם הקשרים היסטוריים.

"...כשניצבנו בראש אותה גבעת גיר לבנבנה, בצפונה של ירושלים, הנקראת תל אל-פול, סיפר לנו גבריאל על החפירות שערך בה אולברייט ועל זיהויה עם גבעת שאול המקראית. כבכל מקום נאה לתצפית כן גם כאן הורה לנו בידו על האופק וקרא בשמות הכפרים שמסביב...

"מתי עלית לארץ?" שאל לפתע יאיר במין חטיפת לשון שאין לה קשר למדובר.

"לפני שלוש שנים".

"ובמשך שלוש שנים בלבד הספקת ללמוד עברית וגיאוגרפיה של ארץ ישראל...

"חלק מן הדברים כבר ידעתי בחוץ לארץ", ענה גבריאל בקצרה. "וחוץ מזה אין בכך כל פלא אם אחד משלנו מכיר את ארצו ואת אויביו. הפלא יהיה בכך אם לא יכירם".

הוא החריש קמעה והוסיף בתוקף:

"הביטו, כל הארץ הזאת היא שלנו! הכפר הזה – מוכמס – אינו אלא מכמש שלנו. וזה שמה – ענאתה – אינו אלא ענתות שלנו. ואחריהם צפונה, המון כפרים אחרים, וכולם, בעצם, שלנו. עד דמשק ועד הנהר פרת. ובכן מה הפלא בדבר אם מכיר אדם את ארצו שלו?..." (פרשת גבריאל תירוש, עמ' 50).

התחבורה לעטרות ונווה יעקב

בהקשר עם צפון ירושלים תוך הצגת היחסים שבין הערבים ליהודים מספר שלו על דרך ההגעה שלהם לאזור עטרות ונווה יעקב במסגרת אימוניהם בשטח. יצחק שלו הכיר היטב את התחבורה למקום שנעשתה על ידי שני אוטובוסים מספר 16 שנהגו היה ר' אברום היימן לנווה יעקב, וקן 17 שנהגו היה יענק'ל גולדברגר לעטרות:

"...יריות אל אוטובוסים בסביבות העיר היו דבר שבכל יום. רובן כוונו אל התנועה שבין ירושלים לתל אביב, במיסבי מוצא והר הקסטל, מקום שהשיירות מלוות המשמר היו עושות דרכן במעלה ההרים ובמורדותיהם כשמנועי המכונות דופקים-חורקים עם הלבבות הנפחדים. אולם יותר מכן נגע אל ליבנו גורלם של האוטובוסים הבודדים הנוסעים אל היישובים הבודדים שבעתיים שבאותה ארץ רצופת כפרים ערביים שבצפון ירושלים. ההתקפות על נווה יעקב ועטרות, בדרך לרמאללה, התחילו נעשות תחביבם העיקרי של תושבי שועאפט, ג'בע, רמה, מוכמס וקלנדיה. חבל ארץ זה, נחלת שבט בנימין, היה ידוע לנו כעשר אצבעות ידינו. גבריאל הביאנו בסוד אתריו העתיקים, הנושאים עדיין את שמות התנ"ך, ובסוד כל תל וכל קבר שבתוכו. חלפנו כצל על פני בתי מוכתריו וציינו בזכרוננו מקומה ומראיה של כל "חירבה" בנופו הטרוש.

תוך סיורינו המרובים הכרנו כמה מאיכריו ונעריו של המושב עטרות, אנשים חסונים ואמיצים שידיהם מיובלות וריח השדה נודף מבגדיהם, כשם שריח כדי החלב ספוג באוטובוס שחיבר בינם לבין העיר. לאוטובוס זה עלינו לא פעם אחת לצורך אימונינו, אף הכרנו את שני נהגיו הקבועים, שהיו מחייכים אלינו במאור פנים ונעצרים לאיתותנו בכל פינה ופינה לאורך הכביש, בקראם: "הו, הנה הגיעו ה'חברה' של החוג להיסטוריה!" – כדרך שהוצגנו לפניהם על ידי גבריאל. לא היה דבר בודד יותר בנוף העוין מאוטובוס קטן ועיקש זה שהיה עושה דרכו אל הצפון הפרוע ומקשר בחוט דק ויחיד את הבנות נווה יעקב ועטרות אל עיר ואם ירושלים..." (פרשת גבריאל תירוש, עמ' 136).

אזור נווה יעקב

בתארו את הסביבה המבודדת של הכפר העברי נווה יעקב על הקשיים שעוברים תושבי המקום הוא מציין זאת בציוריות ובדיוק מרובה, ניכר שהכיר היטב את נווה יעקב על שני חלקיו הוותיק יותר שעלה לקרקע בתרפ"ד (1924) והצעיר יותר שנבנה בחלק המזרחי יותר בשנות השלושים ואוכלס על ידי עולים יוצאי גרמניה. גם אופיים הפשוט והדל של התושבים עמד לנגד עיניו: "...כך ידענו גם את הדרכים שבחרו בהם אנשי שועאפט כל אימת שהיו עורכים התקפה על נווה יעקב, אתו ישוב עני ופזור-בתים שקו חזיתו נתמשך דרך רבה בין הגבעות. שיתפנו לבנו במאמציהם של תושביו להגן על כפרם המפורד הבנוי כשני כפרים, אך נדנו לכל אותה שיטה של הגנה מאחורי גדר ועמדות שנקטה כפר זה כשם שנקטוה עשרות כפרים אחרים..." ( עמ' 137).

פעולה בשועאפט

כחלק מהפעילות האקטיבית של החבורה, הם תכננו ויצאו לבצע פעילות כנגד גורמים עוינים בשועפאת. התוכנית דווקא שם בסמיכות לכביש ירושלים רמאללה תוכננה גם כדי לנקום על סבלות תושבי עטרות ונווה יעקב: "יהיה אשר יהיה. עלינו להוכיח לנבלים שידינו תשיגם גם בכפרים שלהם, ולאזן במקצת את חשבונן של עטרות ונווה יעקב." (עמ' 203).

אימונים בירי

ההגנה וגם גופים בלתי לגאליים אחרים היו מבצעים אימונים בירי במחצבות של נווה יעקב ועטרות שהיו מרוחקים מעיניהם הפקוחות של הבריטים, הדים לכך עולים ממקורות מגונים וגם נרמזים בסיפור של הקבוצה של גבריאל תירוש, שם החליטו לתת לו את ההזמנה למסיבת חג הפורים: "...באחד המטווחים שערך לנו סמוך ליום המסיבה. נסענו לשם כך באוטובוס המהלך לעטרות וירדנו ממנו לגבעות שממזרח למושב. לאחר שכילינו חמתנו ב"כמרים" (כינוי למטרות הירי) ונקבנום בכדורינו, הוציאה איה מכיסה את הכרטיס והיגשתו לגבריאל..." ( עמ' 79).

שיר לזכרם של ה 16 – בין סנה ובוצץ

תשעה עשר חברי ההגנה שיצאו לבצע פעולת תגמול על רכב שיצא מרמאללה לכיוון לטרון בחודש אדר ב' תש"ח (מרץ 1948) מצפון לירושלים באזור עטרות נסקרו כאן בפינה לא פעם. נזכיר רק שבפעולה זו נהרגו שישה עשר חיילים ושלושה הצליחו להימלט ולהינצל. על שמם של הנרצחים רחוב השישה עשר בפסגת זאב מרכז. על אותה קבוצת לוחמים שנפלה לפני מעט יותר מ 63 שנים כתב יצחק שלו שיר וקשר אותם עם קרב המפורסם נוסף שהתרחש באזור לפני שלושת אלפים שנה. מקום הקרב הקדום יותר התרחש בנחל מכמש בין יהונתן בנו של שאול שביצע מבצע חשאי ואמיץ וכנגד כל הסיכויים הצליח להניס את הפלישתים (שמואל א' יג-יד). השיר רואה קווים משותפים בין סיפור הגבורה של יהונתן ונושא כליו לבין גבורתה של מחלקת ההגנה שפעלה מצפון לירושלים.

בין סנה ובוצץ... לזכר הט"ז שנפלו בקרב ליד עטרות

...ושאול וחילו תחת עץ הרימון

בואכה הגבעה במיגרון.

וירא יונתן והנה אוזלת-יד,

וילבש נקמות וחרון...

 

בין סנה ובוצץ, בין מכמש ובין גבע.

צבא פלשת הוכה ונבעת,

כי אמר יונתן: אין מעצור לאדוני

להושיע ברב או במעט!

 

ושנים על שנים תחלופה מאז

וזרעו של שאול שוב מוחץ

ובכיתת חבלנים ישאל איש לתומו:

"התדעו אי סנה ובוצץ?"

מחריש המפקד על חגווי הסלעים

מעלה זיכרונות מ"שמואל";

בעיניו מחפש – ובליבו כבר מצא –

וקולו יענה לשואל:

"כל הארץ היא לנו סנה ובוצץ

וכל סלע – לפלשת מבצר,

וכאז, כן עתה, רק אמיץ הלבב

יטפס והכריע הצר!

"הלא זאת התורה שלימד יונתן

ומסרה לנושא-הכלים,

ומהם אל פיות חרבות נמסרה,

ומהן – לצווארי ערלים..."

בין סנה ובוצץ הושלך הס של שקיעה,

כבר צבעה החמה עננים...

אל לילה וסלעה, בין מכמש ובין גבע,

צועדת כיתת חבלנים...

 

הנה כי כן, סיפור ושיר של סופר ותיק ממנו עולים הדי תקופת המאורעות ומלחמת העצמאות בצורה חיה ומוחשית. מעבר לרקע ההיסטורי, הדיוק והידע לפרטי פרטים של השטח נותנים הרגשה של הכרות מעמיקה עם האזור בעקבות סיורים רגליים שביצע בעצמו באזור.

תודות

לאלישע מלאכי שהזכיר לי את הציטוטים ונושאי השטח מספרו של יצחק שלו פרשת גבריאל תירוש וגרמו לי לחזור ולהעמיק בסיפור.

מקורות לרשימה

י' שלו, פרשת גבריאל תירוש, עם עובד, תל אביב תשנ"ט.

י' שלו, "בין סנה ובוצץ...", בתוך: ר' אבינועם (עורך), הם ידעו להיכן הם הולכים והלכו..., משרד הביטחון, תשכ"ו, עמ' 30-29.

מ' שלו, הדבר היה ככה, עם עובד, תל אביב תש"ע.

 

חוקר ומפרסם צפונות ירושלים

דוא הדפסה PDF

בכ' באלול תשע"א ימלאו שישים שנה לפטירתו של דב נתן ברינקר (תרנ"ג- תשי"א [1951-1893]), אדם רב פעלים בתחומי התורה, המחקר, עיתונאות, גאולת אדמה והתיישבות. ציון דרך בעשייתו הספרותית היה פרסום לוח ירושלים במשך 12 שנים בו ביקש לחבב את ירושלים על הרבים ולהביא לפניהם מחקרים על תולדותיה, שכונותיה, אישיה והגיאוגרפיה שלה.

לדרכו של דב נתן

דב נתן נולד להוריו גיטל ור' יעקב, ביום ב' בשבט תרנ"ג (1893) בעיר דווינסק אשר בלטביה. את ראשית חינוכו קיבל בתלמודי תורה וישיבות בעיר הולדתו. לאחר מכן למד בבית הספר העממי בליברפול שבאנגליה לשם היגרה משפחתו, משום שאביו ר' יעקב ברינקר קיבל שם משרת שוחט, אך בסופו של דבר עסק שם בהוראה.

לאחר שהות של שנתיים באנגליה, ביום א' דסליחות תרס"ו (1906) עלה דב נתן, בהיותו בן 13 שנים, עם אימו ואחיו ואחיותיו והתיישבו בירושלים בשכונת מאה שערים.  בראשית דרכו למד בישיבה המפורסמת "עץ חיים" שבו לימד גם אביו יעקב. 

בשנת 1914 נשא את אשתו חיה רחל, בת אליהו יוסף, לבית ריבלין (דור חמישי לגאון ר' הלל ריבלין משקלוב, מתלמידי הגר"א שעלו לארץ בראשית המאה ה - 19) והתגוררו בראשית הדרך בשכונת כנסת ישראל.

בימי מלחמת העולם הראשונה, גלה לפתח-תקווה וכפר סבא לפרק זמן קצר על מנת להימלט מגזירת הגיוס לצבא התורכי. כמו רבים אחרים הוא הסתתר בפרדסים בסביבה ובשלב מסוים הצטרפה אליו גם אשתו.

עם הקמת הכפר העברי נווה יעקב שהוא וחברו הרב אביגדור אורנשטיין היו ממייסדיו, עברו בני הזוג להתגורר במקום ואף בנו את ביתם שם. הם נכנסו לביתם החדש, באופן סמלי במהלך חודש אב תרפ"ה (1925).

במהלך שנותיו בישוב הכפר העברי נווה יעקב היה ממובילי ההתיישבות ומיצגיה בועדות שונות. הוא יזם בין השאר הוצאת חוברת על המקום במלואת לה 15 שנים (בשנת תרצ"ט (1939)), ממנה עולים הקשיים המרובים והתקוות של היישוב המבודד מצפון לירושלים.

דב נתן היה פעיל במסגרות שונות למען היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא היה פעיל במזרחי והיה ממייסדי 'המזרחי הצעיר'. במסגרת פעילותו במזרחי השתתף בוועידת המזרחי שהתקיימה בדנציג בתרפ"ח (1928). והיה גם ציר בקונגרס ציוני אחד ואולי אף יותר. הוא פעל רבות למימוש הרעיון של תורה ועבודה בה דגל ובמסגרת זו  כאמור התיישב בישוב החדש מצפון לירושלים. הוא הרבה לכתוב מאמרים ותגובות בכתבי עת ומאספים ונמנה על תומכיו הנאמנים של הרב  א"י הכהן קוק רבה של ארץ ישראל.

לפני הקמת המדינה, נאלץ לעזוב את ביתו בכפר העברי והשאיר שם את מירב כתביו מתוך תקווה שישוב למקום אך תקוותו נכזבה וכל כתביו ורכושו הושמדו כאשר המקום ננטש במלחמת העצמאות.

 

ממשיך דרכו של אברהם משה לונץ

אברהם משה לונץ, סופר וחוקר ממובילי המחקר בידיעת הארץ וקדמוניותה, עלה לארץ מליטה והתיישב בירושלים בשנת 1869. לונץ שוטט בשבילי הארץ וכתב עליה והדפיס את פרסומיו בבית דפוס שיסד בירושלים. הוא פרסם בין השאר את "לוח ארץ ישראל", שהיה שנתון שהופיע במשך עשרים שנה (1915-1895).  ובמקביל גם הוציא שנתון בשם 'ירושלים' בו מחקרים במדעי היהדות על ירושלים וסביבתה. שנתון זה יצא במשך 37 שנים (1919-1882).

לונץ התעוור בשנת 1879 והוא בן עשרים וארבע שנה בלבד, למרות זאת המשיך בעבודתו ובפרסומיו. דב נתן ברינקר היה עוזרו ומזכירו הספרותי, בין השנים תרע"ג-תרע"ו (1916-1913). בעבודתם המשותפת בעריכת "לוח ארץ ישראל" קיבל ניסיון וידע בנושאי העיר שהיוו בסיס חשוב לכתיבת "לוח ירושלים" שפרסם בעצמו לאחר כעשרים שנה.

המפעל הספרותי - לוח ירושלים

דב נתן שקד שתים עשרה שנים (תש"א-תשי"ב 1952-1940) על הוצאת לוח ירושלים. לוח ירושלים הוא סידרת ספרים בפורמט קטן (11X15 ס"מ), חלקם עבי כרס, האחרון שבהם מחזיק תכ"ח (428) עמודים. בהם מחקרים ומאמרים של חכמים וחוקרי ירושלים ותולדותיה, על העבר הרחוק והקרוב בדורות שעברו.

הוצאת הלוח לא היתה פשוטה, בעיקר בגלל ההוצאה הגדולה שנדרשה בהדפסתו. לקראת כל גיליון נעשה מאמץ גדול לאיסוף החומר והמימון והוצאתו במועד לקראת ראשית השנה. בין התומכים בהוצאה היו מוסד הרב קוק, והמרכז העולמי של המזרחי.

בצמד העמודים הראשונים בכל לוח הציג דב נתן את מטרותיו ודרכו של הלוח:

"מגמתו ושאיפתו, לתת לכל אדם בישראל, בכל מקום שהוא, בישראל ובגולה, לכל הדורש ושואל לשלום ירושלים, יחד עם לוח השנה גם את ספר השנה של ירושלים הנותן תמונה חיה ובהירה מחיי ירושלים. מצבה ומעמדה, הכלכלי והיישובי, התורני והתרבותי, כמו שהם לפנינו היום, יחד עם רשמים וזיכרונות ממעמדה בדורות שעברו, ובדורנו אנו. דור התחייה והבניין של עמנו בארצנו ומולדתנו".

הלוח כלל שלושה מדורים עיקריים שהלכו והשתכללו במשך השנים עד שקיבלו את עיצובם בגיליונות האחרונים והוגדרו על ידי עורכו בגיליון האחרון:

"לפי תוכניתו שנקבעה והשתכללה ונשתפרה במשך שנות קיומו מכיל לוח ירושלים את המדורים הבאים:

א. לוח השנה – כולל: לוח עברי, אירופי ומוסלמי לכל ימות השנה, השבתות, החודשים והמועדים, המולדות והתקופות וזמני עלות השחר והשקיעה לכל יום בשבוע, פרשת החודש, לכל חודש וחודש, דינים ומנהגים הנהוגים בבית ובבית הכנסת בתוספת מקראות מהתורה והכתובים, מאמרי חז"ל, ופיוטים ופזמונים מענייני היום, השבת והחודש ובשבחה של ירושלים. זיכרונות וציונים למאורעות קדומים וקורות הזמן החדש, דבר יום ביומו, לוח לקריאת פרקי הנ"ך, המשנה והדף היומי, קורא הדורות לאישי ישראל, גדולי התורה והרוח ואנשי המעשה מראשי היהדות והתנועה הציונית והישוב, לפי סדר הזמנים והתקופות מימי הגאונים ועד ימינו.

ב. בשעריך ירושלים – כולל: מורה דרך לירושלים, רשימות על מצבה הגיאוגרפי ותולדות בנינה, תכונות העיר העתיקה, המקומות הקדושים וההיסטוריים אשר בתוכה. ורובע היהודים. העיר החדשה לשכונותיה ופרבריה והישובים הכפריים שבסביבתה.

ג. מדור ספרותי – כולל: מאמרים, רשימות וסקירות בשבחה של ירושלים, תולדותיה, קורותיה ודברי ימי אישיה וטובי עסקניה שפעלו למען תחייתה ובנינה בדורות הקודמים ובייחוד במאה שעברה (ת"ר-ת"ש), זיכרונות, ציורים וספורים מחיי ירושלים בהווה, בעבר הקרוב והרחוק, יחד עם סקירות על פעולות המוסדות והמפעלים, ההסתדרויות והארגונים הפועלים בתוכה ולמענה.

מתוך אהבה ומסירות נאמנה לירושלים עיר הקודש והמקדש ועיר בירתנו הנצחית אשר זכינו שוב לראותה כבירת ישראל..." (מבוא ללוח ירושלים תשי"ב, 1952) .

 

לוח ירושלים לשנת התש"ט

לוח ירושלים התשיעי, נערך והתגבש במהלך מלחמת העצמאות ובו משוקעים הדי המלחמה בפרק מיוחד: אלה אזכרה, ציונים ליקירי ציון וירושלים שנעדרו בשנת תש"ח. בו דברי הערכה והוקרה לנופלים במערכה בירושלים וסביבתה.

מלאכת עריכת הלוח בימים קשים אלה לא היתה פשוטה כלל ועיקר, זאת לזכור, ברינקר עצמו נאלץ לעזוב את ביתו וישובו שנהרס. אך הוא  לא ויתר ופרסם את הלוח במועדו. בשורות שכתב לקורא בעמוד האחרון של הלוח הוא מציין: "במאמץ מיוחד, מתוך סבל כללי ופרטי, אחר כל מה שעבר עלי בשנה זו, התאזרתי חיל והנני מגיש לכם גם השנה את "לוח ירושלים", לשנת תש"ט הבעל"ט. תשעת הכרכים של לוח ירושלים הם עדות נאמנה על טיבו וחשיבותו של לוח-ירושלים. הוא זכה לתהילה ולשם בכל החוגים והזרמים של היהדות בארץ ובחו"ל. ומשום כך לא רציתי לוותר על הוצאתו גם בשנה קשה זו..." (לוח ירושלים לשנת התש"ט, ירושלים, אלול תש"ח).

 

כתיבה מגוונת

בנוסף ללוח ירושלים כתב ברינקר בבמות שונות ומגוונות כפי שמציין השופט צבי טל, בדברי זיכרון לחותנו לפני 25 שנה (הצפה כ"ב באלול תשמ"ו): "יחד עם חברו הרב יצחק אביגדור אורנשטיין הי"ד הוציא את "הדביר", מאסף למחקרי תורה וחוכמה ויחד איתו השתתף במערכת "התור" שבעריכת הרב יהודה ליב פישמן. רבי דב נתן ערך גם כמה פרסומים אחרים. "ספר היובל לרבי יהודה ליב הכהן פישמן במלאות לו חמישים שנה" (ירושלים תרפ"ו) – על ידי חותני נערך, ובו נתפרסם גם סיפורו "תפילין דרבי נתנאל". סיפור מפרי עטו "מעות חנוכה" התפרסם ב"ספר המועדים". כן פרסם סיפורים ומאמרים בענייני השעה ומחקרים באכסניות שונות – ב"ההד" של "ר' בנימין", ב"התור", ב"דואר היום", ב"הארץ", ב"דבר", ב"העברית" (ארה"ב), ב"למועד" ואחרון אחרון חביב ב"הצופה". לשונו היתה לשון הקודש של תלמיד חכם וסגנונו בהיר וחי".

כאמור רוב מוחלט של כתביו הלכו לאבדון במהלך מלחמת העצמאות בחורבן ביתו בכפר העברי נווה יעקב על כך הצטער צער רב.

 

סוף דרכו של בר-יקר

בערוב ימיו שינה את שם משפחתו מברינקר לבר-יקר וכך גם חתם בשמו כעורך את לוח ירושלים.

בשנותיו האחרונות, כהו עיניו בגלל מחלת סכרת בה חלה. לעריכת הלוח הוא נעזר בנכדו חיים לוי, בו ראה את ממשיך דרכו במלאכת הוצאת הלוח.

דב נתן עיצב וערך את רובו של הכרך ה 12 של לוח ירושלים ומתוך ההקדמה עולה רצונו להמשיך את המפעל בשנים הבאות מתוך אהבה רבה, ורצון לחבב את ירושלים על הרבים: "מתוך אהבה ומסירות נאמנה לירושלים עיר הקודש והמקדש ועיר בירתנו הנצחית אשר זכינו שוב לראותה כבירת ישראל, הנני מוסר בזה לקוראים את לוח ירושלים לשנת התשב"י היא השנה השתיים עשרה לקיומו, מתוך תקווה ואמונה בה' כי יהא בעזרי גם בשנים הבאות עלינו לטובה לשפר ולשכלל את לוח ירושלים לכבודה ולתפארתה של ירושלים ולעשותה לשם ותהילה בארץ ישראל, בברכת שנה טובה ומאושרת, ערב ראש השנה התשי"ב, דב נתן בר-יקר".

ביום שישי כ' באלול, (ערב שבת כי תבוא) תשי"א, בעוד הלוח עובר את העימוד הסופי,  הלך דב נתן למשרדו ברחוב בן יהודה בירושלים, שם בחנות הפרחים דיליאן עברה עליו התקפת היפוגליקמיה (נפילת רמת הסוכר בדם), צנח ומת והוא בן חמישים ושמונה שנים בלבד.

דב נתן נטמן בבית העלמין שייח באדר, בסמוך למקום משכן כנסת ישראל כיום, בחיק אדמת ירושלים שאותה כה אהב ואותה הנחיל לרבים.

את מלאכת סיום עריכת הגיליון האחרון עשה נכדו חיים לוי והוסיף בחתימתו כמה שורות: "הנני מתנחם ומנחם את משפחתי שתחיה בתקווה שיעלה בידי בעזרת ה' ובעזרת מוקירי סבא ז"ל להמשיך בהוצאת הלוח גם בשנים הבאות, והנני מקווה שכל חובבי הלוח, המוסדות והיחידים שעזרו לסבא ז"ל הן בחומר והן ברוח יעמדו גם לי לעזר וישמרו לי אמונים בהמשך עבודת הקודש של סבא ז"ל". יום כלות שבעת ימי האבל, ה' ניצבים כ"ו בלול תשי"א (לוח ירושלים לשנת התשי"ב, עמ' תכז-תכח).

הרצון להמשיך את המורשת של הוצאת הלוח היה גדול אך בפועל לא התממש, והלוח הירושלמי שיצא במשך 12 שנים ותרם רבות בחקר ירושלים ועברה נסגר ולא התפרסם עוד לאחר הסתלקותו של  העורך דב נתן בר-יקר.

 

יד זיכרון לדב נתן בשכונת נווה יעקב

כיוון שההתיישבות בארץ ישראל היתה חשובה לבר-יקר, הוא פעל באופן מעשי למימוש חזונו ביסוד הכפר העברי נווה יעקב והתגורר בו שנים רבות. עיריית ירושלים הביעה את הערכתה לפועלו בקריאת שם רחוב בשכונת נווה יעקב, על שמו.

תודות

לשופט צבי וחנה טל, חותנו ובתו של דב נתן שעדכנו בפרטים חשובים. לחיים לוי שהעמיד לרשותי מקורות על קורות חיי סבו שעימו עבד בסוף הדרך.

 

 
עמוד 5 מ- 15

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים