בית הכר את הפסגה

הכר את הפסגה וסביבתה/ד"ר יוסי שפנייר



שם רחוב - פלוגת הטנקים הירושלמית

דוא הדפסה PDF

בחלק המזרחי של פסגת זאב מרכז קיים רחוב קטן בשם רחוב פלוגת הטנקים הירושלמית. רחוב זה מתפצל מרחוב חיל האוויר ומתחבר עם רחוב יעקב יהושע. על פלוגת הטנקים ידעתי מעט יחסית עד שיצא לי להיפגש עם מפקד כוח הטנקים שהיה באותם הימים בירושלים ממנו למדתי פרטים חשובים על שהתרחש בעיר לפני ובימי מלחמת ששת הימים.

 

ראשיתה של יחידת הטנקים הירושלמית

יחידת הטנקים (הסודית) הירושלמית נוסדה בשנת 1958 בפגישה של אהרון קמארה עם מפקד גייסות השריון חיים בר-לב.  באותם הימים אהרון היה חייל מילואים משוחרר בן 29. בר-לב קרא לו לשיחה ואמר לו שהוא מייעד אותו להקים כוח שמטרתו להגן על ירושלים. לשם כך שלח אותו בר-לב לקורס מפקדי גדודי שריון, מתוך מטרה להציב אותו כמפקד גדוד שריון שיוצב בירושלים וימתין ליום פקודה. במשך הזמן הזה יהיה עליו, כך נאמר לו, להכין את מצבת החיילים לקרב.

כשהתכונן קמארה להתחיל את ארגון הכוח באופן מעשי התברר לו שאין לא חיילים וגם לא טנקים. כשפנה לבר-לב והפנה את תשומת לבו לעניין, ענה לו בר-לב שעליו לארגן גם את צוות הלוחמים וגם את הטנקים.

בהתאם לתשובה זו פנה קמארה לחטיבת מחוז ירושלים (16), ראיין 200 מועמדים מכוח המילואים ומתוכם בחר מאה להקמת הגדוד הירושלמי.

לאחר בחירת המועמדים הם יצאו לאימונים, לאחר שחילקם למחלקות אימנם והכשירם לפעולה.

 

טנקים לירושלים

לאחר שכוח הלוחמים היה מאומן פנה קמארה למפקד הגייס, חיים בר-לב, בדרישה שייתן לו טנקים, ורצוי שיהיו טנקים ראויים להגן על עיר הבירה. הוא קיבל 17 טנקים אמריקאים מדגם M-1. בשלב מאוחר יותר קיבלו 14 טנקים M-1 סופר. ועוד ארבעה טנקים M-51  שהתותח שלו טוב יותר.

כיוון שעל פי הסכמי שביתת הנשק היה איסור מוחלט להכניס טנקים לירושלים היה צורך להכניס אותם לעיר בהיחבא. לכן העמיסו את הטנקים במחנה ג'וליס שבאזור מישור החוף על מובילים שעליהם הונחו צריפי עץ והטנקים הוסתרו בתוכם. על הצריפים כתבו: "חיפה-ירושלים חברת החשמל", על מנת להשוות למבנה צורה של משלוח משא הקשורה להעברת גנראטורים לחברת החשמל. כך הועברו 12 טנקים למחנה סטף שנמצא ממערב לירושלים. ושישה טנקים הועברו למחנה שנלר שם הוסתרו בין מבני המחנה.

 

כוננות בעיר

בשנת 1961 היחידה היתה מוכנה וכך גם הטנקים היו במקומם, גם החיילים עברו אימונים מגוונים שכללו תרחישים שהיו צפויים, כפי שביקש חיים בר-לב. חיילי היחידה ידעו שבכל אירוע בגזרה הם מיד יהיו מגויסים. כל חברי היחידה היו ירושלמיים ומי שעזב את העיר עזב באופן אוטומאטי את היחידה.

קמארה כמו גם שאר החיילים היה תושב ירושלים. בכל אירוע קטן של חילופי אש היה מיד מתייצב בחטיבה (בשנלר) שמא יצטרכו להפעיל את הכוח. הסודיות נשמרה בקפידה כיוון שהיה חשש רב שמא הסוד ידלוף לאפיקים בלתי רצויים.

במהלך החודשים הבין קמארה שאם הוא רוצה שהטנקים יהיו מוכנים במאת האחוזים ליציאה לקרב צריך לזווד אותם כדי שיעמדו מוכנים ליציאה מיידית. ואומנם כך היה, הטנקים הסודיים שהיו בירושלים בשנים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים היו מוכנים ליציאה מיידית לפעולה עם כל הציוד והתחמושת הנדרשת עליהם.

זמן הפעלה מרגע התייצבות החיילים ביחידות הרגילות עמד על שש שעות. ביחידת השריון הירושלמית זמן ההפעלה מרגע ההתייצבות עמד על רבע שעה.

בתדירות של אחת לחודש היה קמארה מבצע עם מפקדי הטנקים סיור לאורך הגבול ומקיים עימם עדכונים לגבי יכולת המעבר של הטנקים באזורים מסוימים, תוך קיום תצפיות לעבר העמדות הירדניות. כך שמר על רמה גבוהה של כוננות ומוכנות של חייליו.

 

ביקור רבין ביחידה ערב פרוץ מלחמת ששת הימים

בשבת שלפני פרוץ המלחמה, בכ"ד באייר תשכ"ז (3/6/1967) עלתה לירושלים משלחת קצינים חשובה שכללה את הרמטכ"ל רב אלוף יצחק רבין, סגנו האלוף עזר ויצמן וקצינים בכירים נוספים על מנת להעריך את מוכנות ירושלים למלחמה שהיה ברור שתפרוץ במוקדם או במאוחר.

כשהגיע הרמטכ"ל עם חבורת הפיקוד למחנה סטף שם היו 12 הטנקים, קיבלו את פניהם רב סרן אהרון קמארה וחייליו.

במפגש זה נכח גם עוזי נרקיס אלוף פיקוד המרכז באותם הימים. רבין פנה לקמארה ושאל אותו האים הטנקים עליהם הוא מופקד מסוגלים להתניע בכלל? כתשובה לשאלתו סימן קמארה לצוותים להתניע את הכלים כאות וכאישור לרבין שלא רק שהכלים מסוגלים להתניע הם גם מוכנים ליציאה לקרב עם כל המשתמע מכך. בשיחה שהתקיימה עם רבין במהלך הביקור עדכן אותו קמארה שהם מוכנים לתרחישים מגוונים כולל כניסה לארמון הנציב אם ידרשו לכך, ואפילו נעשו מדידות של הדרך והפתחים במקום לוודא שאומנם הדבר אפשרי.

באותו מפגש רבין ביקש מהחיילים להיעזר בסבלנות כמו שביקש גם בגזרות אחרות. והבהיר שנוכחותם של השריונרים בגזרת ירושלים היא חשובה מאוד. החיילים לא בדיוק העריכו את גודל האחריות שהוטלה עליהם באותם הימים.

 

פרוץ המלחמה

פרוץ המלחמה ביום שני ה- 5 ביוני 1967 לא תפסה את חיילי היחידה בהפתעה. כאמור רבין רמז להם על תפקידם החשוב באזור אם תפרוץ מלחמה. הטנקים שהיו מחולקים בין הסטף למחנה שנלר רק היו צריכים להתניע ולנוע לגזרות הערכות בירושלים.

בשעה 8:00 בבוקר עדכנו את קמארה שפרצה מלחמה. הוא קיבל אישור מהמח"ט, אליעזר אמיתי להוציא את הטנקים מהצריפים בסטף ולהמתין לפקודה. באזור סטף נשמעו הדי ההפגזה על ירושלים. קמארה ניסה לתפוס את המח"ט בקשר אך ללא הצלחה. כיוון שכך קיבל החלטה ועלה עם כוח לירושלים. התנועה הייתה על הזחלים (ולא על מובילים) דרך עין כרם לכיוון הר הרצל. כשהגיעו לשם ראו את משאית ההספקה שלהם שעלתה באש מפגיעת פגז. בשלב מסוים, עם התקדמות הטנקים לירושלים היה נראה שהולך להיחתם הסכם שביתת נשק עם הירדנים וקמארה חשש שהוא יובל אחר כבוד למשפט על הפרת הסכמי שביתת נשק בהכנסת טנקים לירושלים. לאחר פרק זמן קצר הגיע כוח הטנקים למגרש הרוסים.

 

גזרת תלפיות וארמון הנציב

לאחר שהתברר שאין בסיס להסכם שביתת נשק קיבל קמארה הוראה מהמח"ט להגיע בזריזות לתלפיות.

הוא הגיע לתלפיות עם 8 טנקים. סגנו של קמארה, רפי ישעיהו, עם חמישה טנקים לחמו בגזרה הצפונית של ירושלים, הם חברו לחטיבה 55 של הצנחנים ועזרו בהשתלטות על גבעת התחמושת. הכוח בפיקודו של קמארה התקדם לשכונת תלפיות. הוא חבר לסיירת הירושלמית בפיקודו של לנגוצקי וקיבל הוראה להשתלט על ארמון הנציב, כפי שעלה בשיחה שהייתה כמה ימים קודם לכן עם רבין. יחידת הטנקים של קמארה שכאמור כללה שמונה טנקים יצאה לקרב ללא המתנות רבות. הטנקים עברו דרך חוות הלימוד (חוות הנוער, הצמודה לשכונת תלפיות) בדרכם לארמון הנציב. כשהגיעו לחוות הנוער הם התבקשו על ידי סגן אלוף אשר דרייזין לתפוס עמדות לכיוון ארמון הנציב ולחפות לכיוון אבו תור.

 

כניסה לארמון הנציב

עוזי נרקיס מספר בספרו אחת ירושלים מספר עובדות מעט שונות שלדעת קמארה אינן תמיד מדויקות. הוא מציין שבשעה: 15:00 הטנקים התניעו אולם רק שלושה נעו לכיוון ארמון הנציב כיוון ששנים אחרים שקעו בבוץ במטעים המושקים של חוות הנוער. על פי עדותו של קמארה אף טנק לא שקע בבוץ והוא עם כוח של שמונה טנקים התקדם לעבר הארמון נגח את השער ופרץ לתוך החצר של הארמון. הירדנים הופתעו לגמרי מכוח השריון שפרץ למקום ולאחר התנגדות קצרה נוספת הכוח הירדני נסוג מהאזור.  לאחר ההשתלטות על הארמון המשיך כוח הטנקים לעבר צור באחר וסילואן.

לאחר ההשתלטות על האזור יצר קמארה קשר עם אלוף הפיקוד, עוזי נרקיס, וביקש להמשיך עם הכוח לכיוון העיר העתיקה אך הוא לא נתן את האות לכך. הכוח המשיך את דרכו לעבר מוצב הפעמון ומשם המשיך במשימותיו בשחרור בית לחם וחברון עם הסיירת הירושלמית.

הכבוד שלא ניתן לכוח השריון

כיום כשמזכירים את המלחמה על ירושלים ואת שחרורה, מזכירים בעיקר את כוחות הצנחנים שכבשו את גבעת התחמושת ואבדות הרבות שספגו במקום. כוחות השריון שלחמו בעיר כמעט ואינם מוזכרים.

המשקל (תרתי משמע) שהיה לכוח השריון להשגת היתרון בעיר היה רב ביותר. לולי הבלימה של הכוח הירדני וההפתעה שגרם כוח השריון בגזרות השונות ותרומתם לנסיגה מהירה של הכוחות הירדנים הלחימה הייתה נראית אחרת לגמרי בגזרת ירושלים. בתחקיר שנעשה לאחר כמה שנים עם קצינים ירדניים, הם ציינו את האפקט המשמעותי שיצרו הטנקים בזמן הלחימה וגרמו להם לסגת לאחר קרב לא ממושך.

השריון, כפי שאומר השיר המפורסם 'עשה היסטוריה', אך לא קיבל את התהילה המגיעה לו. היחידה של אהרון קמארה היתה חלק גדול מהשנים בבחינת סוד שאסור היה לדבר עליו וגם לאחר הקרבות ועם חלוף השנים הסוד הזה לא התפרסם ברבים.

הנה כי כן, רחוב קטן  בפסגת זאב מרכז מספר את סיפור השריון בירושלים. סיפור שרק מעטים מכירים אותו וברוב ספרי קורות המלחמה של ירושלים הוא נזכר בצמצום ובצנעה רבה. תקוותינו שרשימה זו תתרום מעט להפצת האמת העומדת מאחורי הלחימה של קבוצת לוחמים מחיל השריון בירושלים.

תודות

למר אהרון קמארה שבחפץ לב סיפר את אשר קרה לפלוגת הטנקים הירושלמית בירושלים במהלך מלחמת ששת הימים ועדכן והוסיף למען ידעו רבים את קורות השריון בירושלים.

לעיון נוסף

ע' גולדנברג, "המשימה החשאית של אנשי השריון שנשכחה" אתר NRG, 27/4/2009.(אוחזר 31/7/2011)

ע' נרקיס, אחת ירושלים, עם עובד, תל אביב תשל"ה, עמ' 130-122.

א' קמארה, "6 טנקים בששת הימים", מדור קוראים כותבים, הארץ, כ"ז באייר תשע"א (31/5/2011), עמ' 2.

 

בונים ומתיישבים בימי בין במיצרים

דוא הדפסה PDF

בעצם ימים אלה שבין י"ז בתמוז ל ט' באב, המכונים ימי בין המיצרים, מנהג ישראל הוא למעט בשמחה, זאת משום שבמסורת היהודית זוכרים את חורבן הבית הראשון והשני וגם את נפילת ביתר שהתרחשה בימי מרד בר כוכבא. החורבן והאבדות הרבות שהיו כרוכות בהם שהתרחשו בפרק זמן זה.

יחד עם זאת כדאי לראות כיצד ראו המתיישבים הראשונים באזור, לפני 87 שנים, את חשיבות ההתיישבות ואפילו בימי בין המיצרים שהם ימי זיכרון ואבל ומרבים בהם במנהגי אבלות.

 

ראשית הדרך באזור ברכישת קרקעות

ההתיישבות הציונית הדתית (מתנועת המזרחי הצעיר) מצפון לירושלים החלה את דרכה ברכישת קרקעות על ידי הכשרת הישוב והקרן הקיימת לישראל בראשית המאה העשרים. תהליך שנמשך מספר שנים, עד לשלב שבו נרכשו כ 650 דונם. משבצת קרקע זו היתה מספיק גדולה על מנת לייסד יישוב. השטח חולק למאה וחמישים נחלות שבחלקן התיישבו משפחות שהקימו את ביתם ועבדו את אדמתם, עד לפינויים במהלך מלחמת העצמאות. חודשי תמוז (תרפ"ד) ואב (תרפ"ה) לפני 87 שנים היו משמעותיים מאוד להתבססות היישוב מצפון לירושלים.

 

הנחת אבן הפינה ח' בתמוז תרפ"ד (1924)

לאחר רכישת הקרקע נחגגה ברוב עם הנחת אבן הפינה לכפר העברי. בהזמנות שהודפסו והופצו לקראת האירוע צוין שבח' בתמוז תרפ"ד בשעה: 2:00 אחר הצהרים חוגגים את הנחת אבן הפינה למושב נווה יעקב על שם הגאון ר' יצחק יעקב ריינס (מקים תנועת המזרחי) על אדמת "הכפר העברי" בדרך העולה שכמה.

התכונה הייתה רבה והגיעו אורחים מכובדים, אנשי ממשל כמו הסיר גילברט קלייטון, ממלא מקומו של הנציב העליון (הרברט סמואל, שהיה בחופשה באותם הימים), גדולי הרבנים ותושבים מירושלים ותל אביב באו להשתתף בטקס המכובד בנווה יעקב. הדי הנחת אבן הפינה נזכרים גם בזיכרונות בני המקום: "הדה נשמע בכל הארץ ובגולה. בני ירושלים נגשו לפעולה יישובית בכוחות עצמיים. בפעם הראשונה אחרי גלות ישראל מאדמתו, ראו הרי ירושלים בסביבה הזאת, שלפנים היתה בודאי הומייה מרוב אדם מישראל בהיותו קרובה לעיר המלוכה הראשונה לישראל, "גבעת שאול" – קהל גדול כזה של יהודים שבאו להשתתף בשמחת בוני הכפר העברי נוה-יעקב" (הכפר העברי נווה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט, עמ' 16-15).

אחד מבאי הטקס ב' אזולאי מתאר את החוויה והתרוממות הנפש שחש במקום: "חג היום, אכן חג. היום הזה הונח אבן הפינה למושב עברי אשר בין נוב עיר הכוהנים ובין גבעת שאול העתיקה, בין ענתות ובין מצפה. בין ירושלים ובין שכם. חג היום, אכן חג. יהודים שומרי מסורת הניחו את אבן הפינה הזאת, והן לא יארך היום, אשר בו יתגלגל קולו של ילד עברי מנוה יעקב, הקורא מהתנ"ך מעל להרים הנרדמים האלה שמסביב. קול ברמה נשמע ובגבעון והמצפה ובנוב ובענתות. לילה יהיה ודממה תהי, ונשמות הכוהנים והנביאים אשר בסביבה תצאנה מקבריהן והקשיבו בדמעות גיל לקול הזה. והן לא יארך היום, אשר בו יעבור חרמש האיכר העברי במקום הזה, ובפיו שירת "הזורעים בדמה ברינה יקצורו" חג היום הזה. אכן חג..." (שם עמ' 41).

 

דבר הנחת אבן הפינה בעיתון התור

הנחת אבן הפינה פורסמה גם בצורה בולטת בשבועון של אגודת המזרחי יום לאחר מכן ביום שישי ט' בתמוז.

"ביום החמישי, בשמונה לחודש הרביעי, הניחו חברי המזרחי הצעיר, בני ירושלים, שומרי תורה ומצווה, את היסוד לבנין הבתים במושבה "נווה יעקב", המתייסדת על אדמת הכפר העברי בק"מ השביעי בדרך העולה שכמה, לשם יסוד ישוב חקלאי על יד ירושלים ולהקים בזה שם וזכר עולם להגאון המנוח הרב יצחק יעקב ריינס ז"ל....

הכמיהה והגעגועים של בני ירושלים ליישוב ולבנין, ההתאמצות והניסיונות השונים שנעשו כפעם בפעם...היו ניכרים ומורגשים בכל דור ובכל תקופה ובייחוד בימי הישוב האחרון שלנו בארץ-ישראל... והנה ביום אתמול חמישים וארבע שנים אחרי יסוד פתח תקווה ועשרים ושבע שנים אחרי יסוד מוצא לישוב החקלאי. ויותר מחמישים שנה אחרי יסוד נחלת שבעה ומאה שערים לישוב עירוני על יד ירושלים – ביום אתמול יצאו בני ירושלים שוב פעם להניח יסוד לישוב חקלאי על יד ירושלים..."

בהמשך מפורטים עקרונות והכללים של ההתיישבות במקום.

הרשימה מסתיימת בברכה ואיחולי הצלחה: "יהי רצון ופעולתכם זו הראשונה על שדה הישוב החקלאי תעוטר בהצלחה רבה ומכם יראו וכן יעשו כל צעירי היהדות החרדית בארץ ישראל, לעזור לבנין הארץ וההתיישבות" (התור ט' בתמוז תרפ"ד).

 

בניית עשרת הבתים הראשונים בעבודה עברית

עם סיום הנחת אבן הפינה ניגשו עשר משפחות המתיישבים הראשונים לבניית ביתם. 

"...הופרשו עשרה מגרשים מן השטח הקרוב לדרך ושהקושאן אשר בידי החברה היה בסדר גמור מבלי כל חשש של ערעור מצד מי שהוא והוגרלו בין עשרה החברים שהסכימו להיות מן הבונים הראשונים, ואשר בהסכמת המרכז העולמי אשרו להם הלוואות מקרן הבניין..." (הכפר העברי נווה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט, עמ' 15).

בין עשרת הבונים הראשונים היה הרב יצחק אורנשטיין, מר דב נתן ברינקר, מר אריה מרדכי וכסלשטיין ועוד. אנשי המקום מתארים את השמחה הראשונית של תחילת בניין בתים באזור שנמצא בסמיכות לגבעת שאול הבירה הראשונה של ישראל. כמובן שמייסדי המקום לא הסתפקו בבניית עשרה בתים ראשונים ותכננו מיד להמשיך את בנית הבתים הבאים.

בבניית הבתים הראשונים היו קשיים רבים, בין השאר נחצב בור מים לאגירת מים לצרכי המשק והבניה. כיוון שאחד היסודות החשובים בישוב היה עבודה עברית, קבלן החציבה שהכין את בור המים נתקל בקשיים כיוון שפועליו היו ערביים, בסופו של דבר הותר לו להעסיק מספר פועלים זרים מצומצם. גם האבנים שממנה בנו את הבתים היו בחלקם הלא קטן אבנים שנחצבו וסותתו על ידי חרשי אבן יהודיים דבר שיקר את הבניה באחוזים ניכרים.

בנית הבתים הראשונים עם כל הקשיים הסתיימה תוך שנה והבתים היו כמעט מושלמים לקראת חודש אב תרפ"ה (1925).

 

'שבת חזון' בבית החדש

בשנת החמש עשרה ליסוד היישוב פורסמה חוברת, שהיא בעצם הפרסום הראשון המשמעותי וכמעט היחיד אודות תולדות הכפר העברי "נווה יעקב" ובו סיכום מצב הדברים באותם הימים. הכותבים היו אנשי הכפר העברי נווה יעקב שהעלו זיכרונות והגיגים בריכוזו של דב נתן ברינקר. חוברת זו מספרת את קורות המקום ובה גם כמה שורות על כניסת המתיישבים הראשונים לביתם בימי חודש אב וב ט' באב שנת תרפ"ה (1925):

"בשביל יהודי ירושלים היתה זאת "שאלה קשה", כיצד מסיידים ומכיירים בית בתוך "שלושת השבועות", בין המיצרים, ויתר מזה כיצד נכנסים ל"בית חדש" – לאו דווקא חדש, בתחילת חודש אב, ב"תשעת הימים"? אולם בשביל המתיישבים הראשונים של הכפר העברי נוה-יעקב לא עמדה השאלה הזאת למכשול ולמפגיע. הם האיצו בקבלנים לגמור את בנין הבתים ולהכין אותם כדי שתהיה אפשרות להיכנס ולגור בהם אפילו בראש חדש מנחם אב. וראשון בא לגור בביתו ולהתיישב על נחלתו בכפר העברי נווה יעקב, הרב ר' יצחק אביגדור אורנשטיין, חבר הנהלת הכפר העברי ומזכירה. הוא בתור בן למשפחה ירושלמית עתיקה, חרדית ובחלקה קנאית קיצונית, והוא בעצמו תלמיד חכם גדול, הורה הלכה למעשה כי גדולה מצות ישוב ארץ ישראל, ואין דוחין אותה גם מפני "תשעת הימים" ו"בין המיצרים" ובראש חודש מנחם אב נכנס לגור לביתו החדש ו"בשבת חזון" התפלל כבר בציבור עם חברי קבוצת רמב"ן בכפר העברי נווה יעקב. שני לו היה מר דב נתן ברינקר, יושב ראש ההנהלה, שהעביר את חפציו, רהיטיו ומטלטליו לביתו החדש בעצם יום תשעה באב..."  (הכפר העברי נווה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט, עמ' 22).                                                     

חמישה עשר באב יום שמחה ובניה

ישראל ריבלין מהמתיישבים הראשונים במקום לא נחפז להיכנס לביתו החדש לפני תשעה באב, הוא המתין מעט וחנך את ביתו דווקא ביום שמחה בט"ו באב: "...בין הבונים הראשונים הייתי וב"מנין הבתים" הראשון ימנה גם ביתי...לכפר נכנסתי לגור ביום חמישה עשר באב תרפ"ה, לקיים מאמר חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב"...ואותו היום. חמשה עשר באב, שבו נכנסתי לגור בביתי החדש בכפר העברי היה באמת "יום טוב" גדול בשבילי, שלעולם לא אשכחהו..." (שם, עמ' 66).

הנה, כי כן, בימים אלה שבין תמוז ואב ימי זיכרון ואבל, בימי בין המיצרים ראוי גם לזכור את תנופת הפיתוח והבניה שעבר חבל בנימין מצפון לירושלים, באזור פסגת זאב של היום, שהחל בעצם ימי תרפ"ה (1925) והתקיים בקשיים ובתקוות מרובים במשך 23 שנים עד ח' באייר תש"ח. 

 

לקריאה נוספת

ד,נ ברינקר, הכפר העברי – נווה יעקב תרפ"ד-תרצ"ט, הכפר העברי.

י' שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח, ירושלים תשס"ט.               

 

 

שיווק פסגת זאב אז והיום

דוא הדפסה PDF

פסגת זאב כפי שכל אחד יודע וגם רואה דרך חלונו נמצאת סמוך מאוד למדבר על כל המאפיינים של אזור זה. באזור פסגת זאב יש אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים, ישנם אתרי נוף, מורשת וזיכרון. בתקופות שונות 'שיווקו' ועודדו מתיישבים פוטנציאליים להגיע למקום ולהשתכן בו. ננסה להציג בכמה דוגמאות את הדרך, את המאפיינים והיתרונות של האזור דרך נקודת מבטם של תושבים ומשווקים באזור בעבר והיום.

הנוף וההיסטוריה כמקדם שיווקי - תרצ"ט (1939)

הרב אורנשטיין אחד ממייסדי הכפר העברי נווה יעקב בשנת תרצ"ט (1939), לקראת אירועי חמש עשרה שנה להנחת אבן הפינה בנווה יעקב כתב על האזור כפי שראה והכיר תוך התמקדות בהיבט הנופי וההיסטורי אותו העריך מאוד.

"...להעומדים בתוך הכפר נראה מחזה נהדר. ממזרח המושבה נראה: הירדן התכול המתפתל כמו נחש בתוך בקעת הירדן השרועה באורך המזרח; תכלת ים המלח השקוף ובהיר, בייחוד בשעת עליית השמש בהשכמה; ומעבר כל זה מתרוממים הרי מואב בהדר יפעם הטבעי ובכל מלוא הדרתם, כל המחזה הזה מרהיב עין ואומר שירה.

לבד מחזה הנוף הטבעי, הינם רואים נוף היסתורי (כך במקור) עשיר, נוף תנ"כי כמו חי קם לנגד עינינו. הכפר נווה יעקב מונח בתווך, ומארבע רוחותיו מקיפים אותו ערים וכפרים בשמותיהם העתיקים ההיסתוריים, מקומות שנרקמו והתהוו שם החיים הישראליים, מקומות שהדר העבר עוד חופף עליהם.

הנה, במזרח, נראה על ראש ההר הכפר ענאתא, היא העיר ענתות אשר לבנימין, עיר הכוהנים ומולדת ירמיהו הנביא (ירמיהו א').

בדרום, לא רחוק מן המושבה מתרוממת גבעת תל אל פול, היא גבעה או גבעת בנימין (שופטים י"ט, י"ג). מקום המאורע של פילגש בגבעה, ונודעה במלחמת שאול, ומקום מושבו של שאול המלך. החפירות שנעשו שם בשנת תרפ"ג הוכיחו שלפני בני ישראל לא היה בה יישוב.

כמו כן רואים מצד דרום את הכפר שועפת, היא צופים. ידוע בתלמוד כמקום היותר קרוב אשר רואים משם את ירושלים (פסחים מ"ט). לדעת אחרים היא נוב עיר הכוהנים.

בתוך הכפר עוברת דרך עתיקה, הנקראת בפי הערבים: טריק אל רומני (דרך הרומאים), ושרידים מאבני הכביש נראים עוד היום.

בכניסה אל הכפר נגלו שרידי בניינים ויקבים מזמן הבית השני, כמו כן נגלתה רצפת מוזאיקה.

(הכפר העברי נווה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט, עמ' 62-61).

 

נוף ואקלים טובים ממאפייני האזור

מתיישב אחר באזור פסגת זאב של שנות השלושים מציין את האוויר הטוב והנוף המרשים. הכותב הוא גדליה בובליק: "המקום אשר עליו יבנה הכפר העברי...הוא אחד המקומות הכי מגרים אשר בסביבות ירושלים, מבט חופשי לכל ארבע רוחותיו, מצפון הרי שכם, מדרום פסגת הר הזיתים והר הצופים, למערב הרי יהודה ולמזרח הרי מואב ועבר הירדן. רוח צח וקריר ורענן יחזק תמיד את הגוף ואת הנשמה ויעשה הכפר העברי למקום ישוב אידיאלי..." (הכפר העברי נווה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט, עמ' 33).

בתיאור אחר של מי שבא למקום בהנחת אבן הפינה לנווה יעקב לפני 87 שנים הוא מתפעל: "במעלה הגבעה מתגלית כל הסביבה כעל כף היד, עוד שמש הצהרים לוהטת, ואולם כאן האוויר צח וקריר. האוויר כאן נושם היסטוריה.." (ב' אזולאי, הכפר העברי נווה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט, עמ' 40).

מתיישב אחר בנווה יעקב כותב: "מגגו של הבניין הציבורי נגולה לעינינו פאנורמה מרהיבה, משמאל לך מימי הירדן, מימין תכלת של הרי מואב והאספקלריה הכושפת של ים המלח. האוויר שקוף וזך, על ירושלים רבץ אותו יום שרב כבד. אבל כאן מנשבת רוח רעננה ומחיה, באוויר שקוף ורך זה רואה אתה למרחק עשרות קילומטרים" (הרמן סוויט, הכפר העברי נווה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט, עמ' 49).

 

סביבה ירוקה כמקדמת מכירות - תשע"א (2011)

בחודשים  האחרונים אנו עדים לתנופת פרסום לקראת בניה של רבעים חדשים בפסגה. בשלב זה מתבצעות עבודות עפר רחבות היקף שבהמשך יתחלפו בבניית בתים פרטיים ומשותפים ובהגדלת אוכלוסיית השכונה. בהשוואה למה שהזכרנו למעלה, מעניין לראות כיצד כיום מציגים בעלי עניין את הנוף הסובב כמנוף לשיווק ומשיכת אוכלוסיה מגוונת לקנית בתים ולהתיישבות בפרויקטים החדשים. בניגוד לעבר הצד הוויזואלי-שיווקי הוא משמעותי ביותר לקידום מכירות. חברות הבניה מציגות את יופי האזור בעזרת צילומי נוף ירוקים (שאינם לצערי מהאזור ומשקפים את המקום באמת [זה לא מספיק ירוק כדי למשוך את העין]). יער מיר שבין פסגת זאב לנווה יעקב תופס מקום מאוד משמעותי בניסיון לצבוע את האזור בירוק. חברת בניה אחת קוראת לפרויקט שלה: Gold & Green (זהב וירוק) כשברקע הבתים טובלים בין עצים וההרגשה מהתמונה שאתה עומד לגור אם לא במרכז אז לכל הפחות בשוליים של שמורת טבע באזור הצפון (נדל"ן 2011, ארגון הקבלנים והבונים בירושלים בשיתוף כל העיר, עמ' 17).

חברת בניה אחרת מציגה את הפרויקט שלה: "פרויקט Top Style שנבנה במקום הטוב ביותר בפסגת זאב מרכז, בצמוד לשמורת הטבע יער מיר" (נדל"ן 2011, ארגון הקבלנים והבונים בירושלים בשיתוף כל העיר, עמ' 29).

חברה נוספת המתכוונת לבנות בפסגת זאב מרכז בסמוך ליער מיר מציינת שיער מיר הוא לא יער אלא חורש (וזה בהחלט יותר מדויק בהיבט הבוטני) שבו קיימים ערכי טבע שכדאי להתגורר סביבם: "על החורש...כשתקומו בבוקר לקול ציוץ הציפורים ולאורות הזריחה הנשקפים לעינכם, תדעו שבחרתם במקום הנכון, פרויקט "על החורש", מאפשר לכם ליהנות מדירות גדולות ומרווחות הצמודות לחורש הטבעי, מנוף של מרחבים ומתחושת פרטיות הזהה לזו של בית פרטי. ככה זה כשגרים פסיעה אחת מהטבע" (נדל"ן 2011, ארגון הקבלנים והבונים בירושלים בשיתוף כל העיר, עמ' 49).

ברוח התקופה, שבה רוב האוכלוסייה במדינות המפותחות מתגוררת בצפיפות בערים הגדולות והרועשות, לערכי הטבע והיציאה למרחבים יש מימד חשוב ומושך ולכן גם הדגש על הקרבה לנקודות הירוקות הזעירות בשכונה יש להם משמעות.

 

שפני הסלע כמאפייני האזור

ביתרונות האזור ושיווקו לא מצוין מאפיין ייחודי של פסגת זאב שבהחלט היה מקום להדגיש; השייך לעולם היונקים הנפוצים, הלא הם שפני הסלע. שפני הסלע המוכרים לכל תושב פסגת זאב שעיניו בראשו לא נזכרו באף 'מקדם מכירות' של המקום לא בעבר וגם לא בהווה. נכון, שפני הסלע גורמים לצרות לא קטנות לבעלי גינות, הם לא מרשימים ביופיים. אך כערך טבע מוגן זו השכונה היחידה בירושלים שיכולה להתהדר באוכלוסיה גדולה של שפנים הנמצאים בשוליה וגם בתוכה. אחת האטרקציות שלי עם נכדיי בזמן שאני מטייל עימם בשכונה הם שפני הסלע שניתן לראותם ביער בין נווה יעקב לפסגת זאב, ובגן המטופח בגבעה הארכיאולוגית בפסגת זאב מרכז. שם הם אורחי קבע וניתן לראות אותם במרחק נגיעה (ראו תמונה מהשבוע האחרון). תוך כדי כך ניתן ללמוד על ערכי טבע שקיימים באזור. בשום תוכנית שמקדמת מכירות של השכונה בעבר או בהווה הם לא נמצאים או נזכרים.

 

נופי המדבר כמקדם שיווקי

יתרון נוסף של האזור בו אנו מתגוררים זה הקירבה למדבר. יש מי שיגיד (אולי הרוב) מה כל כך יפה במדבר הצחיח, החם והיובשני? בעניין זה יש מקום להדגיש שטיילות מדברית היא מהדברים שמתפתחים מאוד בשנים האחרונות בצורה מאוד משמעותית. תיירים רבים מאירופה ויבשות אחרות באים לארץ כדי להכיר וליהנות מנופי מדבר צרובי שמש שקיימים במחוזותינו על מרכיביהם השונים: המסלע, הצומח והחי והאדם המתיישב בהם בעבר ובהווה. לנו קצת קשה אולי להבין זאת כיוון שלנו כארץ יבשה חסר הירוק בעיניים. אולם למדבר ונופי המדבר יש אלמנטים ראויים שניתן להתהדר בהם. כמה חבל שלא משתמשים גם בהם כדי להציג את יופי האזור.

 

רואים רחוק רואים ירוק

הנה כי כן, השוואה מצומצמת של דרכי השיווק בעבר לאלו שרוצים שיגיעו לכאן כיום מצביעים על שוני רב בנקודות ההסתכלות על האזור. בעבר, המתיישבים (לפחות חלקם) ראו את היתרון של המקום בעבר ההיסטורי המפואר שיש למקום להציע. הנוף הנשקף למרחקים, האקלים הנוח, האוויר הצח שמנשב במקום. כיום ההסתכלות שונה, ההסתכלות רואה את הנוף הקרוב את היער והירוק הנשקף בחלון הסמוך לבית, ציוץ הציפורים כל קשר ממשי לנוף המדברי הקרוב לא קיים. בפרסומים של היום לא קיים כל קשר לעבר ההיסטורי, מי זוכר? מי יודע? כמה נקודות למחשבה על אז והיום.

כפעיל בשימור היער הקהילתי (מיר), אני שמח לראות כמה משמעותי היער אם לא בחיי היום יום של התושבים בשכונה אז לפחות כמקדם שיווק, זאת על פי הפרסומים של מקדמי הפרויקטים הנדלניים שרואים את הפוטנציאל הגלום ביער.

 

 

 

רגע של עברית וציונות בפסגת זאב

נקודה נוספת להשוואה בין אז והיום זו ההסתכלות על דרך הפרסום בצד הלשוני. בעבר כשתחיית הלשון העברית והחזרה למקורות היתה משמעותית, לא ציינו בכותרות או בכותרות משנה את הפרויקט בלועזית. באותם הימים דוברי העברית כשפת אם לא היו הרוב האוכלוסיה, רוב תושבי הארץ שלטו בשפות אחרות בהיותם עולים חדשים. אפילו אז לא עשו שימוש רב בלועזית אלא עם כן לא ידעו או הבינו את המילה בעברית. כיום שחלק ניכר מאוכלוסיית הארץ היא ילידת הארץ ומדבר עברית כשפת אם, הפניה לציבור נעשית לא פעם באנגלית, שאמורה לשקף נאורות, סטייל של חוץ לארץ ומעמד גבוה יותר. כך חולפת לה גם תהילת השפה העברית במחוזות הפרסום לפסגת זאב. המימד ההיסטורי-ציוני כפי שציינו לא נמצא במודעות בקידום מכירה למי זה חשוב?, וגרוע מכך, מי יודע ומכיר?

 

תקוותי שהבניה המתוכננת בסמוך ליער תקדם גם את השמירה עליו לטובת הקונים הפוטנציאליים וגם לטובת שאר אנשי השכונה. מי ייתן ואותם רוכשי דירות הסמוכים ליער יהוו מנוף אנושי ראוי לפיתוח היער ומורשת האזור בעתיד.

 

מכתבים מנווה יעקב

דוא הדפסה PDF

בראשית הדרך בכפר העברי נווה יעקב שמצפון לירושלים, הקשר של התושבים עם גורמים משפחתיים וממלכתיים נעשה בחליפת מכתבים. דבר שלקורא הצעיר היום נראה אולי מוזר משהו.

קבוצה של כמה עשרות מכתבים שנכתבו בשנות השלושים והארבעים הועברו אלי על ידי בנות משפחת בושביץ שהיו באותם ימים ילדות בנווה יעקב.

בנות המשפחה ארגנו במהלך חודש אדר ב' תשע"א (מרץ 2011), מפגש משפחתי בו ערכו לכל הצאצאים סיור באזור נווה יעקב. לקראת הכינוס המשפחתי חסיה עברה על חומרים מן העבר המצויים אצלה ובין השאר נמצאו מכתבים שכתב אביה יוחנן, ממנו עולים היבטים מעניינים של חיי היום יום ביישוב לפני כ- 80 שנה.

 

ההורים למשפחת בושביץ

האב יוחנן האם בתיה וארבעת הילדים שנולדו בנווה יעקב: מיכל נקר (ילידת 1936), חסיה ביאלה (ילידת 1941), חנה הלוי (ילידת 1942), אלי בלסקי (יליד 1947).

ההורים הציוניים נפגשו בברלין. בבית דיברו עברית ולכן כשהגיעו ארצה השפה היתה שגורה בפיהם.

יוחנן ובתיה עלו לארץ בשנת 1933, בתחילת הדרך הם היו בהכשרה ברודגז (באזור פתח תקווה) מתוך כוונה להגיע לקיבוץ יבנה, אך בסופו של דבר החליטו שלא זה הכיוון שהם מעוניינים בו והם החליטו לעלות להתיישבות לנווה יעקב.

האב יוחנן מתמטיקאי בהשכלתו, עלה לארץ ממניעים ציוניים אך לא היתה לו הכשרה בתחום החקלאות. הוא היה בין המשכילים בכפר ותרם מידיעותיו והכשרתו העיונית לילדי המקום. 

האם בתיה היתה נצר למשפחה חרדית, לאחר עלייתה ארצה העלתה גם את הוריה שחיו עימם בנווה יעקב. בתחילת הדרך, כך מספרת חסיה ביתה, היא לא רצתה לחיות במקום גם בגלל בעיות הביטחון וגם משום שהנוף היה צחיח ושונה לגמרי מהנוף הירוק ושופע המים אליו היתה מורגלת מגרמניה. בהכשרתה הייתה גננת אך היא לא עסקה בכך בנווה יעקב. היא עסקה מעט בחקלאות וכן באירוח ילדים חולי אסטמה בחופש הגדול וגם במשך השנה, וגם עבדה במזכירות.

יוחנן נפטר בשנת 1942 והאם בתיה נשארה עם הוריה במקום עד לפינויים ב 10/5/48 שבוע לפני פינוי היישוב על כל תושביו. בתקופה זו כל עניני המשק ופרנסת הילדים וההורים היו על כתפיה.

 

הבית בנווה יעקב

משפחת בושביץ הגיע לנווה יעקב בשנת 1934 ושכרו את ביתם של משפחת שטרן שהיה אחד הבתים הראשונים בכפר (השלישי מימין, מהכניסה הראשית בכפר). בבית היו מספר חדרים, חדר אחד היה עבור הסבא והסבתא ובשאר התגוררו בני המשפחה. חדר אחד שימש למחסן וסוכה. הבית היה ממוקם במקום גבוה יחסית בכפר ולכן בחלק מן הזמן שימש גם כעמדת תצפית של חיילי המשמר. מרפסת הבית אף היא שימש כעמדה פעילה במלחמת העצמאות. היו בה חיילים שירו ממנה ומשום כך הפך להיות מטרה לצלפים ערביים. החייל אבא בצלאל נפגע בעומדו על מרפסת הבית.

 

גלויות ומכתבים

רוב החומר הכתוב שהגיע אלי ממשפחת בושביץ הם דפים מצהיבים הכתובים בשפה העברית והגרמנית. לעיתים המשפטים בעברית משובשים מעט כיוון שהכותב לא שלט בשפה בצורה מושלמת. למרות זאת המכתבים מסוגננים וכתובים בכתב עברי קריא להפליא. חלק מההתכתבות נעשתה על גבי גלויות עליהם הודבקו בולים של אותם הימים בולי פלסטינה עליהם מוטבעת תמונת קבר רחל ומגדל דוד. כתובת הנמען היא: בושביץ מנוה יעקב שעל יד ירושלים (ראו תמונה), כתובת יותר מפורטת מזה לא היתה וגם לא היה צריך. לרוב המכתבים יש תאריך עברי ולעיתים גם תאריך לועזי. במכתבים שצוטטו בשורות הבאות שמרנו על לשון המכתבים כפי שהם כדי לשמור על האותנטיות ובסוגריים ציינו את תיקון השיבוש.

 

משחקים במחלבה

יוחנן הרבה לתאר את חיי היום יום במקום. באחד המכתים הוא מתאר בצורה ציורית את משחקי הילדים. מיותר לציין שכסף רב לקניית צעצועים לא היה ולכן הילדים שיחקו עם גרוטאות ושאריות של ענפי המשק במקום. יוחנן מיטיב לתאר משחק כזה בו הילדים שיחקו במחלבה: "המשחקים היותר אהובים של הילדים עתה "מחלבה", הם מגלגלים למשל את הכדים ממקום למקום אחר (זה הובלת החלב לכביש). אחרי שמצאו איזה מסונן (מסנן?) שמקודם נשבר, שפחו (שפכו), חול לתוכו. החול הטהור והחום הוא החלב הנקי, והאבנים ויתר הדברים הם הלכלוך שנשאר כשמסננים חלב, אני שמח עד מאוד ששחכו (ששכחו) מעט את האזעקות והאווירונים..."

 

חם בנווה יעקב

באותו מכתב שצוין למעלה בו היה פירוט לגבי משחקי הילדים עם משחקי המחלבה יעקב מתאונן על חום המעיק בנווה יעקב: "איזה חום אכשיו (עכשיו), יכול להיות בתל אביב? כבר אצלנו יותר מידי חם..."

 

עגלה בשם הרצליה

כאמור, למשפחת בושביץ היתה רפת בנווה יעקב. במכתב שכתב יוחנן לאחותו ב- כ"ד באב תרצ"ז (1937) הוא מדווח לה שלאחת העגלות שנולדה ביום הרצל החליטו לקרוא הרצליה. "העגלה שלנו נולדה ביום של הרצל בעשרים תמוז – לכן נקראה הרצליה..."

 

צורך בספרות מקצועית

יוחנן שהתגורר בנווה יעקב וחלק ממקורות הפרנסה שלו היה ממשק החי שהיה מורכב מלול ופרות כתב מכתב  ב- ו' באב תרצ"ד (1934) למרים אחותו שבאותם שנים התגוררה בברלין, בו הוא מבקש שישלחו לו ספרות מקצועית. הוא גם התלבט בקשר למקום בו ניתן לשכן את התרנגולות. כנראה שהיה להם ליפט (מיכל גדול לאחסון ששימש להבאת הרהיטים מגרמניה)  שבו חשב לשכן את התרנגולים.

"כבר שמענו שרציתם לשלוח לנו בת קול (Grammofon) וגם מן הליפט. הדעות על הליפט בשביל תרנגולות עוד שונות. יש אומרים שליפט הכי יותר תוב (טוב), ואחרים סוברים אין שמש לעופות אין מקום כדי. מפני זה אני מבקש ממך שלושה דברים שנחוצים לנו עד מאוד.

תשלחו לנו בשביל איזה זמן קבוע עיתון של עופות.

תשלחו לנו בשביל איזה זמן קבוע עיתון של פרות.

זה חסר פה ובגרמניה בטח עוד יודעים יותר על עניין זה, גם אם הרבה לא נכון בשביל ארץ ישראל. זה יהיה מתנה עד מאוד. ככה נלמד גם הרבה..."

ההערכה היא שהספרות המקצועית שתשלח מגרמניה לא תתאים לתנאים בארץ אבל המידע הבסיסי חשוב וניתן יהיה ממנו ללמוד ולעזר לביסוס משק החי.

 

אוכלוסיה מגוונת בנווה יעקב

בהמשכו של המכתב הקודם מחודש אב תרצ"ד (1934), יוחנן מתאר את שתי הקבוצות שהתגוררו במקום. הקבוצה הותיקה שאכלסה את הבתים הראשונים משנת תרפ"ד (1924) היו במקורם חרדים מירושלים, על פי המכתב נווה יעקב משמשת אותם ככפר שינה, בזמן שהם עובדים בירושלים. הקבוצה השנייה הגיעה בשנות השלושים מגרמניה והתיישבו בחלק המזרחי של היישוב, כל קבוצה ואופיה המיוחד, בנוסף עליהם מספר יוחנן על וטרינר שעלה והתיישב בנווה יעקב: "בכפר שלנו יש שני חלקים. הראשון זה יהודים ממאה שערים בירושלים. זה חלק עיר בירושלים. הם ישנים בכפר עברי וכל היום בירושלים. היהודים האלה חסידים ועתיקים. הם סוחרים. החלק הראשון גם נותן עבודה לערבים. ביניהם גם ספרדים מבגדד (Bagdad). החלק השני הם בערך תשע משפחות גרמניות. המכירים אתם ד"ר אלנבוגן? הוא גם כן יושב בכפר עברי. הוא חוץ מעבודתו בארץ הוא רופא חיות מן האוניפרזטה (אוניברסיטה)"

 

מכתב לרב קוק בעניין חליבה בשבת (תרצ"ד – 1934)

בפני המתיישבים בנווה יעקב היתה בעיה רצינית בעניין חליבה בשבת. ענף החלב היה אחד מענפי הכלכלה החשובים במקום אך בעיית החליבה בשבת בראשית הדרך לא נפתרה. לשם כך פנו בשאלה לרב קוק כיצד לנהוג? הרב ענה לתושבים שיש לחלוב בעזרת נוכרי. חליפת המכתבים הראשונה לא נמצאה אך תשובת יוחנן בושביץ שהיו לו מספר פרות לא אחרה לבוא. בושביץ כתב לרב קוק (ביום ג' לפרשת ניצבים תרצ"ד [1934]) שגזרה זו קשה: "אי אפשר למשל שפה בכפר עברי יחלוב לנו, שמתחילים לבנות משק חדש, ערבי ביום השבת, אנחנו מקווים ובטוחים שע"י (שעל ידי) וכוח עם הרבנות העליונה בעצמו פתרון ימצא, גם אנו בטוחים שהרבנות העליון יעזור לבנות משקים דתיים וחרדים ולכונן אותם בא"י (בארץ ישראל), בביטחון שהרבנות העליונה תראה את המצב והקושי בבניין משקים דתיים..."

המצוקה של יושבי נווה יעקב עולה במכתבו של בושביץ  בו הוא מציג לרב בעיה רצינית של הרפתנים במקום שאינם מעוניינים להכניס לתחום היישוב ערביים מהכפרים סביב, מסיבות ביטחוניות ואולי גם אידיאולוגיות. הרב לא קיבל את הטענה הזאת ובסופו של דבר קיבלו את הכרעתו וחלבו בנווה יעקב בעזרת נוכרים בשבת.

 

הנה כי כן,  קבוצת מכתבים קטנה שנכתבה בין השנים 1940-1937 שופכים אור על תחומים שונים ביישוב הכפר העברי נווה יעקב מנקודת מבט אישית של מתיישב ובני משפחתו ומאפיינת כל כך את רוח התקופה שבה התמודדו עם קשיים לא מעטים ברמה האישית וברמה הלאומית.

 

תודות

לחסיה ביאלה (בושביץ) שהעבירה לי את המכתבים השופכים אור רב ומעניין על החיים בכפר העברי נווה יעקב ולאחיותיה מיכל וחנה שעברו על הדברים והוסיפו הערותיהן.

 

דרכו של שבתי לוזינסקי - חלק ב

דוא הדפסה PDF

בגיליון הקודם סיפרנו על דרכו של שבתי לוזינסקי ממייסדי עטרות שיזם וריכז פרויקטים מגוונים ביישוב ביניהם חידוש המסורת של הבאת הביכורים לירושלים בתקופת המנדט.

 

מכתבים משבתי

המקורות העוסקים בשבתי לוזינסקי ודרכו אינם רבים, לאחר מותו (תש"ז) יצאה חוברת זכרון בהוצאת תנועת המושבים והארגונים. חוברת זו הנציחה את דרכו ופורסמו בה כמה ממכתביו וסיפורי חברים. בידי המשפחה מכתבים רבים שכתב במהלך הדרך בעטרות מהם עולה הפעילות הרבה והמבורכת בה היה מעורב במהלך השנים ועקרונותיו המוצקים הקשורים להתיישבות ועבודה. במכתבים ניתן גם לראות את דעתו הנחרצת בעניין ההתיישבות והפיתוח של האזור. באחד מהמכתבים שנכתבו בשנות העשרים של המאה העשרים הוא כותב למכיריו: "תוכנית המושב נחתם כבר על ידי הממשלה השבוע, גומרים את חלוקת האדמה וחלוקת המגרשים. חלקנו כבר את המשק לעת עתה לפי קיבוצים קטנים. תכף אחרי חלוקת המגרשים נגשים לבניית 9 רפתות (חצי ממספר המתיישבים כיום). יבנו עוד בטח השנה 9 לולים ו 5 בורות מים. זהו מצב המשק כיום. מה שנוגע למצב רוחי, הלוא ידוע לך שאני הוא איש דתי מאמין ואופטימיסטין תמידי. עכשיו רצוני ומחשבותי מרוכזות סביב ביצור המושב וביצור העמדה הכלכלית החדשה...שאיפתי המרכזית היא חיי עבודה בלי תמיכות תמידיות ובלי תקציבים בלתי מוגבלים, חושש אני שעוד מדברת בי הגאווה של בן בורגני..." (לקט מכתבים שבתי לוזנסקי, באדיבות רותי לוזינסקי)). 

 

סוף דרכו של שבתי לוזינסקי

פעילותו הרבה והמגוונת של שבתי לא הסתיימה במסגרת המצומצמת של עטרות בלבד. הוא פעל גם בתפוצות במסגרת העברת עולים לארץ ישראל. באוקטובר 1945 הוא נסע לאיטליה במסגרת ארגון עליה ב' וריכז קבוצות של עולים והכשיר אותם לעליה לארץ, הוא ארגן את הקבוצות השונות למסע המורכב לשערי ארץ ישראל. בכ"ו בטבת תש"ז (18/1/1947) בחזרתו למחנה הפליטים  מכנס שליחים ברומא נספה שבתי בתאונת דרכים. ההלוויה נערכה ברומא והשתתפו בה רבים ממוקירי זכרו.

 

ספינת המעפילים שבתי לוזינסקי – הגעה לחוף ניצנים

בשנת 1946 נרכשה הספינה "סוזאנה", שהיתה ספינת עץ בנפח של 670 טון במטרה להסיע מעפילים מנמלי אטליה לארץ. בספינה נתגלו תקלות והיה צורך לתקן אותה. היא יצאה לדרך פעמיים וחזרה אחרי זמן קצר לנמל לצורך ביצוע תיקונים. בפעם השלישית לאחר שנסתיימו התיקונים הפליגה הספינה בשם אחר. השם שניתן לה היה 'שבתי לוזינסקי' כאות הערכה וזיכרון לפעילותו של שבתי. הספינה יצאה מנמל לה-פונטו, ב 4 למרץ 1947 העלתה על סיפונה 675 מעפילים שהגיעו מפולין ויצאה לדרך. יחד עם הספינה שבתי לוזינסקי, יצאה ספינה נוספת קטנה יותר ("פייטרו") שעל סיפונה 173 מעפילים. ב- 9 למרץ הגיעו הספינות בסמוך לחופי תורכיה, שם עלו נוסעי הספינה הקטנה על סיפונה של הספינה סוזאנה וכולם יחד, 848 מעפילים שטו לכיוון חופי הארץ. ב 13 למרץ 1947 הגיעה הספינה למול חוף ניצנים ושם היא עלתה על שרטון. בשעות החשכה החלו המעפילים לרדת לחוף בסיוע אנשי ההגנה והפלמ"ח שקיבלו את פניהם. לחוף הצליחו להגיע כ 350 מעפילים והתערבו בתושבים מהסביבה כדי שלא יוכלו לזהותם כעולים. עם בוקר הבריטים גילו את הספינה הם ערכו סגר על האזור מתוך מטרה לתפוס את המעפילים, אך כיוון שהם התערבו עם התושבים הוותיקים לא היה ניתן לזהותם. מי שלא הצליח להגיע לחוף בנוסף לכמה שגורשו חזרה לספינה סולקו לקפריסין.

ספינה זו לימים התפרסמה בזכות השיר "שושנה, שושנה" שנכנס לרשימת השירים המוכרים מימי תקופת העפלה.

 

מנוחה אחרונה בעטרות

במהלך ינואר 1948 הובא ארונו של לוזינסקי לארץ והוא נקבר בבית הקברות בעטרות. בית הקברות של המושב היה ממוקם בחלק הצפוני של היישוב, אין עדויות ותמונות לבית הקברות, רק צילום או שניים ממרחק בו נראים עצי ברוש גדולים המקיפים את חלקת הקבר. עצם קביעת בית קברות מעידה על שורשיות והרגשת קשר של התושבים למקום. לאחר העזיבה היישוב נהרס ורק בית הקברות שרד. בשנת 1953 החליטו הירדנים להאריך את מסלול  הנחיתה של שדה התעופה והתוואי החדש נסלל על בית הקברות. מיכה לוז, בנו של שבתי לוזינסקי שעסק בתיעוד הנושא מספר: "בין הטייסים הבריטים, כך נאמר לנו, יש מסורת שלא בונים מסלול תעופה על בית קברות, לכן הם העבירו את כל הקברים שהיו בבית הקברות למקום אחר. הם בחרו להעביר את הקברים ולמקמם במקום שהייתה חצר ביתם של משפחת אולשה שהיה מחוץ לתוואי המסלול החדש. לפי מה שסיפרו הפועלים הערבים שעבדו אצל הקבלן שביצע את העברת הקברים כל בוקר היה מגיע רב צבאי, יהודי אמריקאי שעמד ליד הקבר שפתחו והשגיח שיוציאו את כל חלקי השלד לפי מנהגי ישראל ויעבירו אותו למקום שנקבע כבית הקברות החדש.

לאחר מלחמת ששת הימים היתה מחשבה להעביר את 18 הנפטרים שהיו טמונים במקום לבית הקברות של המושב בני עטרות שם התיישבו מרבית תושבי עטרות הישנה אך לא היה נתן לעשות זאת משום שעצמות הנפטרים היו פזורים בכל השטח. משום כך קידשו חלקת קבר באתר עטרות הישנה לשם אספו את העצמות ויצרו במקום קבר אחים.

 

קשר לאדמת בנימין

שבתי לוזינסקי, שהיה ממייסדי עטרות ועשה רבות למען הביסוס של הנקודה במקום, עשה גם רבות להנצחת המסורת והקשר לארץ ישראל. בין יוזמותיו החייאת המסורת של הבאת הביכורים לירושלים. הוא, שחשובה היתה לו המסורת והקשר עם הארץ מצא את מותו בנכר אבל סופו שנטמן ברגבי האדמה אותה עיבד ואליו נקשר בתחום שבט בנימין אותו כה אהב. חלקת הקבר נמצאת כיום בחצר התעשייה הצבאית בסמוך לאזור התעשייה עטרות.

בחודשים האחרונים עבר המקום שיקום, שיפוץ וניקוי בעזרתם ויוזמתם של האגודה להנצחת החייל. טקס צנוע עם תושבי עטרות לשעבר ומשפחותיהם נערך באתר במאי 2011 ובו הוסר הלוט מעל קבר האחים המשותף בו קבור גם שבתי לוזינסקי.

 

זכרונות מהחגים בעטרות – רותי סנדלר (בתו של שבתי)

רותי סנדלר ביתו של שבתי שאת פועלו סקרנו כאן מתגוררת כיום במושב בני עטרות. היא זוכרת בערגה את יוזמותיו של אביה מימי ילדותה בעטרות אפילו שחלפו מאז למעלה משבעים שנה היא העלתה זיכרונותיה על הכתב וברשותה הם מצוטטים כאן:

את החגים המסורתיים חברתיים כגון שבועות, ל"ג בעומר, ט"ו בשבט, היינו חוגגים בצוותא, בנערינו, בזקנינו ובטפנו.

שנים אחדות אחרי עלות המתיישבים הראשונים למושב עטרות, כשהאדמה החלה לתת יבולה, המטעים להניב פריים וכו', אבא שלי, שבתי לוזינסקי שהיה איש חזון אמר: "הנה חזרנו לארץ ישראל, להיות עובדי אדמה והאדמה נענית לנו".

אבותינו היו עולים לירושלים להביא את ביכוריהם לבית המקדש. אנחנו נעלה לירושלים ונביא את ביכורינו לקרן הקיימת לישראל המחזירה לעמנו את האדמה, דונם אחר דונם.

בהגיע חג הביכורים, רתמו את הסוסים לעגלות שקושטו לכבוד החג. העמיסו את הביכורים, האנשים והילדים הנלווים והשיירה יצאה לדרך. אנשי ירושלים שראו את שיירת העגלות שמהן בוקעת שירה אדירה של "סלינו על כתפינו", "פרי גני הנה הבאתי" ו"חג שבועות תעשה לך"... הצטרפו לשירה ולשיירה והשמחה היתה גדולה. והפדיון – לקק"ל.

שנה אחר כך כל יישובי עוטף ירושלים – קריית ענבים, רמת רחל, מוצא עילית ותחתית – הצטרפו לטקס, וקהל החוגגים הלך וגדל והטקס הפך למסורת. כך במשך שנים אחדות, עד אמצע מאורעות 1936-39 שלא יכלו לנסוע בבטחה בכבישים. יעידו על כך התמונות המעטות שצולמו אז.

כאשר אי אפשר היה להגיע ירושלימה, המשכנו את מסורת החג במושב: במה גדולה היתה נבנית מחבילות קש, מקושטת בשיבולים, ירק ופרחים, על הבמה עומדים "כוהנים" לבושי לבן ומנצחים על הטקס. שיירת העגלות מקיפה את המושב, מסכת מתובלת בפסוקים ממגילת רות, ריקודים, הנפת סלי הביכורים, שירה עד לב השמים.

בבני עטרות המשכנו את מסורת חגיגת השבועות, אבל במקום שעטת רגלי צִיפּוּן, קוביק, שחור... ועוד הסוסים ורחש גלגלי העץ של העגלות, נשמעו המיית מנועי ה"פרגסון" ו"דיוויד בראון" – הטרקטורים.

 

ל"ג בעומר במושב

גם חג ל"ג בעומר נחוג ברוב עם. כשבועיים - עשרה ימים לפני המועד, היינו מתגייסים כולנו מגדול ועד קטן לאסוף קרשים וחומרים דליקים, בונים מהם פירמידה בגובה הצריפים; ובערב החג, בהינתן האות, נזרק הגפרור ואש המדורה הענקית פורצת אל על והגיצים עפים מעלה-מעלה עד הכוכבים.

ואנו, אנשי וילדי המושב, מגדול ועד קטן, אוחזים יד ביד, כתף אל כתף ורוקדים שעות ארוכות הורה סוערת.

עד היום, כשאני נזכרת במדורה, להט האש מחמם את פניי.

כיום, בבני עטרות, כל קבוצה מתכנסת בפני עצמה ומדליקה מדורה קטנה, וסביב כל מדורה מתגודדת החבורה.

 

הנה כי כן, שבתי לוזנסקי איש רב פעלים שהתגורר בעטרות למעלה מעשרים וחמש שנים השקיע את מרצו הרב בבניית חבל ארץ בארץ ישראל מתוך אידיאולוגיה צרופה. תוך רצון להיות עצמאיים ללא צורך לקבל תמיכות ועזרות מגורמי חוץ. את דרכו החלוצית והציונית המשיכו בניו ובנותיו באתרי התיישבות אחרים בארץ.

 

תודות

לרותי סנדלר, בתו של שבתי לוזינסקי שעדכנה בפרטים חשובים.

 

לקריאה נוספת

א. שבתי לוזינסקי, תרנ"ו-כ"ז בטבת, תש"ז, הוצאת תנועת המושבים והארגונים, תל אביב תש"ז.

ב. ש' חורב, ספינות בטרם שחר, לקסיקון העפלה, 1948-1943, פרדס הוצאה לאור, חיפה תשס"ד.

ג. ש' לוזינסקי, ומ' לוז "בית הקברות וספרי התורה של עטרות", בתוך: י' שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח, ירושלים תשס"ט, עמ' 84-79.

ד. מ' לוז, "רסיסי חיים", סיפורי מיכה, ילדות ובגרות בעטרות, בני עטרות תשס"ח.

 

 
עמוד 6 מ- 15

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים