בית הכר את הפסגה

הכר את הפסגה וסביבתה/ד"ר יוסי שפנייר



שבתי לוזינסקי, מחדש את מסורת הבאת הביכורים מארץ בנימין לירושלים בתקופת המנדט

דוא הדפסה PDF

אחד ממרכיבי חג השבועות היה הבאת הביכורים לירושלים. "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (במדבר כ כו). הבאת הביכורים היתה מאורע חגיגי ומרשים במיוחד בימי הבית וגם לאחריו.

השפעת אופי החג חרגה מימי המקדש ונשארה כמוטיב מרכזי בחגיגות של ההתיישבות העובדת בימים של חזרה לארץ ישראל. מהמפורסמות הן החגיגות סביב הקציר והיציאה לשדות במשקים בעמק ובהר כחלק מאירועי החג בעת החדשה. בשורות הבאות נביא את סיפורו של אדם רב מעש שבין יוזמותיו היה חידוש המסורת של הבאת ביכורים לירושלים.

 

שבתי לוזינסקי איש עשיה וחזון ממקימי עטרות

שבתי נולד למשפחה דתית בבוברויסק שברוסיה הלבנה בכ"ח בשבט תרנ"ו (12/2/1896). בבית קיבל חינוך דתי. הוא היה פעיל בגופים ציוניים ברוסיה. למרות היותו חלש וצנום, הוא תמך בחינוך לעבודה פיזית ועבודה מעשית מתוך מגמה שזו תעזור בהגשמה בזמן העליה לארץ ישראל. בשנת 1918 נישא לאידה ושנתיים מאוחר יותר עלו לארץ עם בנם הבכור, שאול, שהיה אז בן כמה חודשים.

חבריו של שבתי מספרים שהיה אדם מרשים באופיו, נהג ביושר והדהים את כל סובביו באופטימיות הרבה שהקרין.

בפעילותו המגוונת יזם פעילות רבה לעבודה מעשית בארץ. הוא היה פעיל בגופי עשייה שמתוכם צמח 'סולל בונה' והיה חבר מועצה שלה שנים רבות.

בשנת 1923 פנה שבתי עם קבוצה מחבריו הפעילים והקים את היישוב עטרות מצפון לירושלים.

הוא בנה את ביתו במקום וכמו גם חברים אחרים ביסס את משקו על משק החלב, לול ומטע. הוא היה ממייסדי ומובילי משק החלב  בארץ ישראל, בצפון ירושלים בכלל ובעטרות בפרט.

 

ביכורים מעטרות בתקופת המנדט

חברי מושב עטרות ראו חשיבות רבה לחדש את המסורת של הבאת הביכורים לירושלים. שבתי לוזינסקי שכאמור היה ממובילי היישוב יזם מנהג שהפך מסורת, החל בשנות השלושים, בו יצאו מבוגרים ובני נוער מהיישוב עם עגלות רתומות לסוסים והעלו לירושלים ביכורים מפירות המושב.

המסע החל בעטרות כשבני המשפחות הביאו מביכורי פרותיהם ומפרי משקם שכללו: עגלים, ביצים, ופרות. אנשי המושב, זקנים וטף התארגנו במושב וריכזו את המוצרים השונים. כולם הגיעו לטקס החגיגי בבגדי לבן הילדים כמו גם המבוגרים. המסע לירושלים על גבי העגלות היה אירוע מאוד משמעותי ונחרט בזיכרונם של הילדים.

המסע מעטרות הגיע לחצר המוסדות הלאומיים והקרן הקיימת לישראל (בסמוך להיכל שלמה של היום) שם היו נפגשים עם תושבי העיר שהמתינו בקוצר רוח לתהלוכה ולתוצרת המובחרת מהמושב. הביכורים היו נמכרים לתושבי העיר ותמורתם נתרמה לקרן הקיימת, בכך ראו לוזינסקי וחבריו את חידוש המסורת של הבאת ביכורים לירושלים.

בהתחלה, היה זה אירוע שכלל רק את אנשי עטרות ובמשך השנים הצטרפו גם חקלאים מקבוץ רמת רחל, קרית ענבים, ומוצא.

רותי סנדלר, ביתו הצעירה של שבתי המתגוררת כיום ב"בני עטרות" זוכרת כילדה קטנה באותם הימים את הנסיעה בעגלה לירושלים. היא גם זוכרת אנשים רבים ממתינים בירושלים לעגלות הביכורים. היא ציינה שאביה ראה בחידוש המסורת שלהם מעין חזרה למסורת הקדומה שהתקיימה למקדש.

אירוע זה היה מאוד משמעותי בחיי המושב. בארכיון למורשת עטרות נשתמרו תמונות בודדות המנציחות את האירוע החגיגי.

מנהג הבאת הביכורים לירושלים נמשך עד לתקופת המאורעות 1939-1936 ואז נפסק המסע לעיר ונמשך רק בתוך המושב.

 

המשך המסורת בבני עטרות

המושב עטרות כמו גם נווה יעקב השכן מדרום,  פונו ממקומם במהלך ראשית מלחמת העצמאות. אנשי עטרות עברו גלגולים שונים ובסופו של דבר התיישבו בוילהלמה (מושבה טמפלרית שתושביה פונו על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה בהיותם נתיני אויב) שהפכה לבני עטרות, בסמוך לשדה התעופה לוד. במושב בבני עטרות המשיכו את המסורת היפה של טקס הבאת הביכורים במושב עצמו ללא נסיעה לירושלים, עד לשנות השישים. הפעם על גבי טרקטורים עמוסי פרי ושילוט המנציח את הטקס המקורי מהמקדש וגם את המסורת שהייתה מהמושב בעטרות, תוך תקווה לחזור ולקיים את המסורת מהמושב שנהרס. עד היום טכס הביכורים הוא החג החשוב ביותר במושב אך כבר לא מביאים ביכורים לקק"ל.

רותי סנדלר מספרת בגעגועים שחידוש המסורת בהבאת הביכורים במושב בני עטרות היתה מלווה ברעשי המנוע של הטרקטורים ולא במשק גלגלי העץ ששמעו במושב עטרות בדרך לירושלים. לימים (במלחמת ששת הימים), המקום שוחרר אך המסורת של הבאת ביכורים מארץ בנימין לא חודשה.

 

להוציא לחם מהסלע

בין מפעליו המבורכים של שבתי היה גם יסוד חברה שתעסוק במסחר באבן מהמקום ותשווקה לבניה יהודית.

דניאל צימר, מורה ומחנך מעטרות, סקר את ראשית העיסוק בחציבת האבן במקום ציין שהיו מגעים ראשונים בנושא במהלך דצמבר 1936 כאשר מועצת פועלי ירושלים הציעה להנהלת הקרן הקיימת להקים כפר חוצבים וסתתים ליד עטרות. האתר בן ארבע מאות דונם היה צריך לכלול 100 דונם מחצבה עם אבן אפורה וטובה ו 300 דונם לשיכון של 50 משפחות. בהקמת מפעל החוצבים היתה מטרה חשובה והיא חיזוק המושב עטרות. על פי חישוב כמות האבן הקיימת בשטח היא הייתה אמורה לספק פרנסה ל כ 60 משפחות למשך 200 שנה.

בפרוץ המרד הערבי במהלך 1936, נוצר מחסור חמור בחומרי בניין (חצץ, אבן) שעד אז סופקו על ידי הערבים. שבתי לוזינסקי, ראה בכך הזדמנות לקדם את נושא כפר החוצבים בסמוך לעטרות ויזם את הקמת חברת 'אבן' שמטרתה לספק ולייצר חצץ ואבן לבנייה היהודית, תוך כדי הכשרת כוח אדם יהודי מיומן לעבודה במקצועות האבן החציבה והסיתות.

המחצבה בעטרות רוכזה בידי לוזינסקי, היא המשיכה לפעול גם בימים של מתיחות במלחמת העצמאות למרות שהותקפה מספר פעמים. היא הפסיקה לפעול בימי המצור על היישוב במהלך מרץ 1948.

פעילות החציבה בעטרות נמשכה 12 שנים. המקום סיפק אבן לבניית מבנים שונים בירושלים שהמפורסמים שבהם בית החולים הדסה בהר הצופים, בנק אפ"ק (לימים בנק לאומי לישראל).

 

סיכום ביניים עשרים וחמש שנה לעטרות (טבת תש"ה)

בחגיגות עשרים וחמש שנה לעטרות, בטבת תש"ה (1945) ערך שבתי מעין חשבון נפש על שנעשה עד אז בהתנחלות בארץ בנימין ובין השאר כתב בזיכרונותיו: "יש ערך לעמדת חלוץ כאשר מאחוריה עומד מחנה, יש חשיבות לחוליה כאשר היא צמודה לשרשרת ויש ערך לשרשרת כאשר היא שומרת על קשר עם חוליותיה.  היה טעם להליכתנו ראשונים לאדמת עטרות ויהיה טעם לעמידתנו אנו כאן במשך 25 שנים, כמעט שנות דור שלם, ויש טעם לחיי הנוער שלנו במושב עטרות רק אם יבוא המשך, אם המחנה יוציא מתוכו עוד עמדת חלוץ ועוד משמרת, ואם לחוליה הראשונה של השרשרת ייתוספו חוליות נוספות של נקודות יישוב חקלאית. יש טעם לחייהם של שני דורות בעטרות אם עוד ישמע גם כאן בהרי צפון ירושלים קול ששון וקול שמחה של בנין נקודות חדשות, נקודות ישוב אשר יפרו גם את ההרים האלה, ויחיו את שממותיהם. עוד ישמע!" (שבתי לוזינסקי, תרנ"ו-כ"ז בטבת תש"ז, עמ' 63).

על סוף דרכו של שבתי לוזינסקי ומקום קבורתו בגיליון הבא.

 

תודות

לרותי סנדלר, בתו של שבתי לוזינסקי ולרותי דנון שעדכנו בפרטים חשובים. התמונות באדיבות הארכיון למורשת עטרות.

לקריאה נוספת

א. שבתי לוזינסקי, תרנ"ו-כ"ז בטבת, תש"ז, הוצאת תנועת המושבים והארגונים, תל אביב תש"ז.

ב. ש' חורב, ספינות בטרם שחר, לקסיקון העפלה, 1948-1943, פרדס הוצאה לאור, חיפה תשס"ד.

ג. ש' לוזינסקי, ומ' לוז "בית הקברות וספרי התורה של עטרות", בתוך: י' שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח, ירושלים תשס"ט, עמ' 84-79.

ד. מ' לוז, "רסיסי חיים", סיפורי מיכה, ילדות ובגרות בעטרות, בני עטרות תשס"ח.

 

היער המקראי טוב או רע?

דוא הדפסה PDF

לקראת ל"ג בעומר בו קיימות מסורות מעניינות ומגוונות הקשורות להבערת אש ומדורות (בהם לא נעסוק בפינה זו), בהם משתמשים במשאבי העץ הדלילים שלנו והיערות המצומצמים והדליקים עומדים בפני לחץ אדיר של כורתים המחפשים להם חומרי בעירה למדורותיהם. זו הזדמנות טובה לעיין ולראות מהו הנוף הצמחי הטבעי בסביבותינו כפי שמשתקפים הדברים במקרא, ומה היה היחס בכלל ליער בתקופות קדומות. כל זאת על מנת להעצים את היחס והכבוד  להם ראויים  היערות שיש לנו בארץ בכלל ובאזור פסגת זאב בפרט.

 

נוף ההר במקרא

ראשית נברר כיצד  היה נראה הנוף הטבעי סביב בתקופת המקרא.

בתיאור הגבול בין שבט יהודה לבנימין (שהוא אחד מהתיאורי הגבול המפורטים והברורים שיש במקרא) מתחיל התוואי באזור ים המלח, עולה לכיוון ירושלים, באזור פסגת זאב, וממשיך לעבר בית שמש. מהפסוקים ברור שאזור ההר המרכזי היה מיוער:

"וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ וְיָצָא אֶל עָרֵי הַר עֶפְרוֹן וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים, וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה" (יהושע טו ט-י).

בשני הפסוקים שני שמות המזכרים במפורש יער, ותיאור נוסף מזכיר בהשאלה את היער במונח הר שעיר, שמשמעותו הריאלית המקובלת במקרא המשווה בין שעירות גופנית לסבך של יער. 

עדות נוספת לכך שאזור ההר המרכזי בתקופת המקרא היה מיוער אנחנו מקבלים בתיאור המפורט של התנחלות שבט אפרים באזור ההר. כשפונים אנשי אפרים ליהושע בדבר האופי של מקום נחלתם והקושי שלהם להתיישב בו הם מעלים בפניו את מצוקתם ממנו עולה בצורה ברורה היער שבחלקם:

"וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי ה', וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים כִּי אָץ לְךָ הַר אֶפְרָיִם.... כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ כִּי יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו כִּי תוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק הוּא" (יהושע יז יד-יח בדילוגים).

בפסוקים מצטיירת תמונת נוף של אזור מיוער הקיים בהר המרכזי המאפיין את שבט אפרים. הם נדרשים להתמודד עם היער כדי להתיישב במקום. לנו כיום אנשי העיר השוחרים למעט ירק ופינות שלוות נראה מאוד לא מוסרי לכרות את היער אולם לאנשי תקופת המקרא היה ברור לגמרי שעל מנת לחיות ולהתיישב חובתם לכרות את היער ולעבד את השטחים הפתוחים שימצאו תחתם.

 

הנוף ביער

כל אחד מדמיין לו יער בצורה אחרת. כיצד היה נראה היער המקראי? בוטנאים מגדירים יער בצורה מאוד ברורה כשלב בהתפתחות הצומח (סוקצסיה) מצומח עשבוני ונמוך עד לעצים גבוהים. היער המקראי על פי המינוח המקצועי המודרני היה זוכה לשם חורש שהמאפיין העיקרי שלו הוא צמחיה סבוכה שיש קושי לעבור ולהתמצא בו. בתוכחה למעשי הרשע לאנשי שבט אפרים מדמה ישעיהו הנביא את הרשעה כמתפשטת ביער הסבוך: "כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן" (ישעיהו ט יז).

השריפה המלווה בעשן רב מתפשטת ביער הסבוך במהירות רבה.

 

היער משכן לחיות טרף

הנוף ההררי בארץ ישראל היה מיוער. עדות נוספת לצורת היער היא בתיאורים הקיימים על שוכני המקום. עולם החי בארץ בתקופת המקרא היה מגוון ביותר. בתיאור מאזור הרי בית אל שבתחום נחלת שבט אפרים עולה ששכנו בו דובים. אלישע, לאחר שנפרד מאליהו, שעלה השמימה, חזר בגפו לאזור בית אל ונפגש עם קבוצת נערים שהתקלסו בו וכעונש על כך הוא מענישם. העונש מתאר דובים היוצאים מהיער ומחסלים 42 ילדים:

"וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ, וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (מלכים ב, ב כג-כד).

ידוע שדובים שכנו בהרי ארץ ישראל עד מחצית המאה ה 19, על כך אנחנו שומעים מנוסעים שתיארו מפגשים עם דובים.  הזאולוג האנגלי, הנרי ביקר טריסטאם כותב שפגש בנחל עמוד בגליל העליון דובים (הנרי ביקר טריסטאם, מסע בארץ ישראל, יומן 1864-1863, ירושלים תש"ס, עמ' 335-334).

המקרא מציין שדובים יכולים להיות אכזריים ביותר, בעיקר הנקבות שלאחר תקופת ההמלטה. הושע הנביא מתאר מפגש אלים כזה בתיאור שלו את העונש לשבט אפרים. העונש יבוא כמפגש עם דב שכול: "אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם" (הושע יג ח).

 

היער כמסמל חורבן

היער במקרא משמש השראה לתיאורי חורבן מהם מצטייר יחס שלילי ליער. בתיאור העונש שיבוא על שבט אפרים ישעיהו הנביא מציין את העזובה והשממה, כפי שנראה בחורש:  "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעֻזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה שְׁמָמָה" (ישעיהו יז ט).

תאור אחר של חורבן מתאר הנביא מיכה את חורבן ירושלים כיער: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג יב). כלומר במקום חרב שנעזב וננטש עולה צמחיה סבוכה ומתפתח בה יער.

הושע בתארו את חורבן הארץ בעקבות סטיית העם מדרך הישר הוא מתאר בהפיכת השדה המעובד  ליער בו נמצאות חיות השדה: "וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה" (הושע ב יד).

מקבוצת פסוקים אלה עולה בצורה ברורה שהיער על שלל צורותיו הוא דוגמא טובה לתיאור מקום עזוב חרב ושומם בו שוכנות חיות רעות והסביבה כולה בחזקת מקום מסוכן.

 

סיבת היחס השלילי ליער

יתכן שהסיבה לרושם השלילי ליער והעצים נובע מחשש עמוק שאזור מסתורי ומסוכן זה יש בשהייה בו סכנה לחשיפה לפולחן זר. היער והצל (ראו בסעיף הבא) שימשו מקומות בהם התרחשו מעשי פולחן לאשרות ולאלים אחרים.

המונח עץ רענן שנזכר במקרא 11 פעמים, קשור בדרך כלל עם מקום גבוה ובולט ותמיד בהקשר של מקום עבודה זרה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דברים יב ב).

גם בעל ספר מלכים מתאר את התופעה של בנית במות באזורים שונים בארץ מהם עולה שוב מיקומם תחת העצים:

"וַיְחַפְּאוּ (טפלו) בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ד' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר, וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכָל בָּמוֹת כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר הֶגְלָה ה' מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת ד'" (מלכים ב, יז ט-יא).

ירמיהו, ששכן בסמיכות לפסגת זאב והכיר את היער היטב, מתאר את היחס המזלזל של העם לה' עושה שימוש בגבעה ובעץ: "כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבוֹר כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה" (ירמיהו ב כ).

התמונה העולה מדוגמאות אלה מסוכמת יפה בדיון בתלמוד: "תחת כל עץ רענן למה לי?... כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודת כוכבים..." (בבלי, עבודה זרה מה ע"ב).

 

היער מספק חומר גלם לפולחן

מלבד המקום המשרה אווירה טובה לפולחן, היער משמש מקור לא אכזב כחומר גלם לעשיית פסילים. ישעיהו העוסק בנושא עבודת הפסילים שהעם מעורב בו. מתאר בפרוטרוט את דרך עשיית הפסלים, תוך כדי ליגלוג עז על דרכו של האדם בניצול עץ היער למטרות אלו, לאחר השימוש בעץ לצרכים שונים וצליית בשר מהשאריות הוא יוצר פסל ומשתחווה לו:

"...לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל, וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ, חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר, וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה" (ישעיהו מד יד-יז).

 

היער כסמל לפריחה ותקומה

לצד תיאורים שלילים ליער, נכון לציין מספר מקורות מהם עולה יחס שונה ליער ולסובב. ישעיהו הנביא מרבה לתאר בנבואותיו את הסובב הצמחי הטבעי ובנבואות הנחמה שלו הוא מרחיב ומראה את הצד היפה של ארץ ישראל. בתיאור הפריחה העתידית הוא מדגיש את פריחת המדבר והפיכתו לאזור פורח ומיוער בו יגדלו סוגי עצים מגוונים:

"אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם, אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (ישעיהו מא ח-יט).

או בתיאור אחר הוא מדגיש את הפיכת המדבר לאזור מיוער כפי שאנחנו מכירים יערות באזורים הגשומים יותר בלבנון, הכרמל והשרון:

"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת, פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ד' הֲדַר אֱלֹהֵינוּ" (ישעיהו לה א-ב).

 

היער כמקום מוצל

בארץ ישראל שימי החום בה מרובים המקום אליו ניתן להימלט מהשמש הקופחת הוא מקום מוצל תחת לעצים. המונח צל יש לו דימוי חיובי ומשמש במקרא כמקום התכנסות תחת כנף צילו של הקב"ה: בתיאור גאולת ישראל ישעיהו מתאר את מקום ההגנה הטוב ביותר תחת חסותו של האל: "וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי..." (ישעיהו מט ב). בעל ספר תהילים מבקש מחסה מאת ה': "שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי" (תהילים יז ח). או במקור אחר: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן" (תהילים צא א).

בסיפור אנשי סדום וביקורם של המלאכים אצל לוט מבקש הוא מאנשי סדום שלא יגעו לרעה באורחיו: "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי" (בראשית יט ח).

וגם כאן הצל בסופו של דבר יכול להוות מקור ובסיס לפולחן בלתי רצוי: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה: (הושע ד יג).

 

היער טוב או רע?

במבט מסכם על היער, קיימים שני צדדים למטבע. מחד, התמונה העולה מהמקורות המקראיים היא תמונה שבה היער מפריע לאדם להתיישב בארץ והוא נזקק לצורך פיתוח אמצעי כלכלה לברא את היער ולבנות במקומם מדרגות חקלאיות. ביער המקראי קיימת סכנה להסתובב בשל הסכנות שאורבות בדמות בעלי חיים מסוכנים. היער גם מספק מקום השראה לעבודה זרה שנעשתה במקום וגם שימשה מקור לחומרי הגלם לעשיית פסילים.

מאידך, היער משמש בחזונות עתידיים  כדימוי להתחדשות ולפריחה. היער משמש מקום מילוט מהשמש הלוהטת של ימי הקיץ החמים.

הפוטנציאל השליל של היער גדול ומסוכן מבחינת המאמין המקראי, אך יחד עם זאת הוא מוערך כבל פוטנציאל חיובי.

ההסתכלות על היער בחברה המודרנית כיום שונה בתכלית מההסתכלות על היער בעבר. כחברה אורבאנית צפופה השואפת לצאת מהעיר למרחבים ירוקים ומוצלים לשם איוורור ואגירת כוחות אנו שונים מקדמונינו שנאבקו ביער מסיבות תרבותיות, אידיאולוגיות וכלכליות.

התשובה לשאלה בכותרת של הרשימה האם היער הוא טוב או רע? אזי התשובה מורכבת. בבסיס ניתן לומר שהיער היה גורם בעל פוטנציאל שלילי אך מאידך הוא גם מהווה מקום מוערך וראוי לשמירה ולפיתוח ומקור השראה חיובי לאחרית הימים.

בין אם נקבל את התמונה העולה מהמקורות ובין אם לא, כיום אין חולק שראוי לשמור על היער מכל משמר כי אין לנו יערות אחרים. ואנו במיוחד כתושבי פסגת זאב המתגוררים בסמוך ליער הקטן (יער מיר) בצפונה של ירושלים נקראים לשמור על היער וסביבתו ובמיוחד בימים אלה של הבערת מדורות המהוות סכנה מוחשית ליער ולסובב.

 

ישובי צפון ירושלים במלחמת השחרור

דוא הדפסה PDF

בימים אלה כשאנו מציינים את יום העצמאות ה- 63 למדינת ישראל מן הראוי להזכיר את היישובים עטרות ונווה יעקב ששכנו בסמוך לפסגת זאב ומעט צפונה ממנו עד לפני 63 שנה. צמד היישובים החקלאיים שהיו ממוקמים מצפון לעיר ניסו וגם הצליחו להיאחז במקום למרות הקשיים המרובים שהיו כרוכים בכך. הקשיים הביטחוניים באו לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר במלחמת העצמאות והגיעו לשיאם בשבועות האחרונים ערב הקמת המדינה. ההתקפות החוזרות ונשנות על היישובים הכבידו מאוד על ניהול חיים תקינים ובסופו של דבר הנשים והבלתי לוחמים פונו מהיישובים, בגלל הסכנה במקום. ביום העצמאות ב ה' באייר תש"ח פונתה על פי הוראה עטרות ויומיים יותר מאוחר פונתה גם נווה יעקב. שני היישובים חרבו וכיום לא נשאר מהם זכר.

מפקד האחרון של עטרות שמואל הרם, שמדבריו הבאנו מעל דפי אלה בחודשים האחרונים, כתב שני מכתבים שנמצאו בארכיון צה"ל על ידי דורון אורן ואותם נביא כאן בשורות הבאות.

 

מכתביו של שמוליק מפקד מחלקת החי"ש (חיל שדה)  בעטרות

ביישוב עטרות היה כוח של חיילים מגדוד מכמש (בפיקודו של ישורון שיף) שעזרה באבטחה ובשמירה במקום. מפקד המחלקה בעטרות (מחלקת החי"ש) היה שמוליק הרם. ממקום שבתו בעטרות הוא כתב עדכונים הקשורים למצב החיילים למפקדו שישב בירושלים.  המצב שהוא מתאר הוא לא מרנין.

ההתקפות על המקום נמשכו. החיילים היו תשושים והמשימות היו רבות. היה צורך להגן על היישוב ועל המחצבה שהייתה במרחק לא גדול מהיישוב מצפון-מזרח. הוא מזכיר את עמדת השמירה הסמוכה למחצבה שהייתה חשובה בגלל שליטתה על הכביש ירושלים-רמאללה, על שדה התעופה ועל המושב עטרות.

הפיקוד על המחלקה כלל חיילים וגם חברים מהמושב שחלקו מזמנם בעבודה במשק ובשמירה עם החיילים.

מן המכתבים שנכתבו למפקד הגדוד, עולה המצב הירוד בו הם היו שרויים, מחסור במים למשק החי, עייפות החיילים, ופסימיות שהולכת וגדלה, כל זאת תוך ציפייה לקבל תגבורת מירושלים, אך זו בוששה להגיע.

מכתב מעטרות עשרה ימים לפני הפינוי (3/5/1948)

אל ישורון שלום

מצבנו הולך ורע כאן בעטרות. הצליפות וההתקפות הולכות וגוברות. מתיחות האנשים גדולה והולכת. יש לנו עד כה שלושה פצועים. לפנינו עומדות מספר עבודות אשר יש הכרח לבצען, ואין באפשרותנו לבצען מחוסר באנשים. עייפות האנשים מורגשת בכל מעשה. לא פעם מצאתי בשעת ביקורת אנשים ישנים, ולא מתוך רשלנות או רצון רע. אלא ש[...] האנשים נמצאים באפיסת כוחות. אנו כיום במחלקה 42 איש, מהם שלושה פצועים אשר זקוקים לטיפול ואין באפשרותנו לתתו לאנשים. זה מוריד את הרוח של האנשים כיוון שנדמה להם שמזניחים אותם. בכל פעם שחזרתי מן העיר וסיפרתי על תוכניות, זה הזריק להם קצת עידוד, בעיקר ההבטחות על קבלת נשק ותגבורת. אבל מאחר שעבר זמן כה רב ועדיין לא נראה דבר, ההתלהבות שוככת ונשארת רק תרעומת והרגשה של חוסר אונים.

מבין אנשי המושב נמצאים כיום 21 איש, מהם חצי צעירים והיתר למעלה מגיל הגיוס, גם לפי צו הגיוס החדש. גם הם עבודתם רבה ומורגשת אפיסת כוחות. יום יום יוצאים לקציר תחת מטר יריות והעצבנות גוברת. זה כשבועיים אין לנו חשמל, הבור נמצא מחוץ למחנה ואין אפשרות לגשת להביא מים. הפרות והעופות משתמשות ברוב המים. יש לנו 1,000 קוב מים בבור ובעלי החי מנצלים כ-11 קוב ליום. היום אזלו המים מהבריכה ויתחילו לשאוב מים בדליים. זה דורש יותר מאמץ ומכביד על מהלך החיים הרגיל, אשר בלאו הכי קשה הינו.

לפי סיכום ישנם במקום 50 איש בעטרות כולל זקנים וכ-12 במחצבה. היקף המושב הוא 3,000 מטר ומסביב לנו כפרים ערביים אשר מטרידים ומתקיפים בלי הרף.

הפצצת המרגמות האחרונה עוררה בהלה במיוחד והיינו חסרי אונים כלפיהם מחוסר נשק מתאים להשיב להם. התחמושת הולכת ואוזלת, בשבועיים האחרונים הוצאנו בהתקפות וצליפות הנגד קרוב ל 950 כדור.

שדה התעופה יפונה בין ה-14 ל-16 לחודש זה. מדי יום ישנם ביקורים של הלגיון הערבי ואנגלים מוסרים שיש משא ומתן על מסירת שדה התעופה ללגיון, אשר נקנה על-ידי הערבים בסכום של 250,000 לא"י.

הבית הערבי הסמוך לכביש, אשר שימש נגריה קודם לכן, משמש כיום עמדה להתקפות ולצליפה לערבים, ולנו אין כל אפשרות לתפוס אותו מחוסר אנשים.

הגנה על המחצבה

המחצבה משמשת יום יום אובייקט להתקפות האויב. הנקודה לא מבוצרת, אין חפירות הגנה במקרה של התקפת תותחים ואין אפשרות לבצע את העבודה הזאת מחוסר אנשים. יש הכרח ששם תהיה מחלקה ולה נשק מתאים, לפחות מקלע ומרגמה 2 אינטש. לנטוש את המחצבה לא בא בחשבון, כיוון שהמחצבה חולשת על הכביש על שדה התעופה ועל עטרות, ומשמשת קיר מגן בפני הכפרים מהכיוון ההוא. אם נעזוב כיום את המחצבה יהא צורך לכבוש אותה מחדש, לשם הגנה על שדה התעופה ודבר זה יעלה יותר ביוקר מאשר להחזיק בה כיום, ולשלוח תגבורת. אם עד עתה החזקנו מעמד, הרי אפשר לזקוף זאת לזכות עקשנותם של אנשינו. אבל עוד כמה התקפות מרוכזות מסוג זו שהיתה ביום שלישי, ואז תיפול המחצבה עם האנשים בה. אין כל אפשרות של נסיגה משם ולא אפשרות של שליחת תגבורת, בגלל הרתק החזק שהאויב נותן על עטרות ואפשרויות של חסימת דרכי הגישה והנסיגה.

בסיכום יש צורך בתגבורת ותוספת של נשק קל וכבד, אשר כולל: עוד 4 מקלעי ברן, לפחות שפנדאו אחד, עוד שתי מרגמות 2 אינטש ומרגמה אחת 3 אינטש. כמו כן השתדל להשיג כמה פגזי מדוכה תוצרת הארץ, כיוון שנמצאת אצלנו מדוכה שהעלוה מהסליק ואין פגזים בשבילה.

יש הכרח להוציא מכאן בהקדם את הפרות, חיות או שחוטות, כדי שלא ניתקל בבעיית חוסר מים בעוד כמה ימים. יש להוציא מכאן את כל אלה אשר אינם חייבים גיוס בגלל זקנתם ואשר לא יחזיקו מעמד בהתקפה ממושכת.

אם אינך יכול לפעול בכיוון בקשותיי, העבר נא אותן לממ"ז [מפקד המחוז]. אחרת איני אחראי על כל אשר עלול להתחולל כאן, והאחריות עליכם נופלת.

בב"ח

מ"מ 2 -  עטרות.

שמואליק.

המכתב השני מעטרות

המכתב השני נכתב שבוע לפני הכרזת המדינה ופינוי היישוב. שמוליק מפקד מחלקת החי"ש, קיבל תשובה מישורון (מפקד גדוד מכמש שישב בירושלים) על המכתב הראשון אך אינו לגמרי שלם ומסכים עם התשובה  אף על פי כן הוא מתבקש כמפקד להפגין הסכמה עם החלטת הפיקוד. הוא גם מזכיר את הדאגה שלו מחוסר התמיכה והעידוד של חלק ממשפחות החיילים הנמצאים תחת פיקודו דבר שמקשה עליהם להשקיע את כוחם בלחימה במקום.

מכתב  מעטרות שבוע לפני הפינוי (9/5/1948)

לישורון השלום והברכה,

קבלתי את מכתבך וגם את מברקך כתשובה למכתבי. קל לומר שחבר חטיבה אני וצריך אני להחדיר את רוח החטיבה בקרב אנשי, וכן עשיתי. אך המצב הוא למעשה כפי שתיארתיו. חבר הזקנים במקום אינו יכול להמשיך ולשאת בעול זה, יש הכרח להחליפם. וחמישה טוראים ומ"כ לא ימלאו את החסר. אנגלים נכנסים למושב ומספרים מה ששמעו מפי הערבים על תוכניות בקשר עם עטרות ונווה יעקב. וכל מה שתאמר לאנשים, הרי שתמיד כן טבעו של אדם לקבל את השמועות האלה כנכונות ועל זה לבנות את עתידם.

ציווית לשלוח בחזרה את הבנים היחידים. כאלה יש במקום חמישה במספר, כולל גם בני נער מקומי ונוטר. האם אוכל לוותר על אנשים אלה בלי לקבל תגבורת רצינית? לדעתי לא!!!

כמו כן אנשים מקבלים מכתבים מהבית ומדי פעם מזכירים להם שאין תומכים, או שתומכים במידה בלתי מספקת. האם חייל יכול להיות שליו כאשר משפחתו אינה מסודרת? אבקשך לקחת כל זאת לתשומת ליבך ונסה לתקן במידת האפשר. אל תקבל רושם כאילו שורר כאן דיכאון וריקבון, לא כך הוא המצב. אבל בעיות מבעיות שונות צצות ועולות מדי פעם מחדש, ואתה צריך להבין זאת. שום דבר לא יכול לעודד יותר מאשר משלוח תגבורת באנשים ונשק. ומובטחני שאז לא תהיינה תלונות ודרישות. הצבא עומד לעזוב בימים הקרובים, ואז אפשרויות הקשר תהיינה קשות יותר. על כן יש צורך להזדרז ולנצל את הזמן.

בקשר לרכישות, הידיד (הידיד - היה סמל בריטי מפקד שריונית שנשלח מירושלים להביא את שמוליק למפגש התייעצות במפקדה. הוא קיבל שוחד וביצע את המשימה להוביל את שמוליק לירושלים. תוך כדי נסיעה שאל אותו הסמל האנגלי האם הוא מעוניין בארגז תחמושת שהיה מונח לרגליו בתמורת ל 100 לירות שטרלינג. כמובן ששמוליק רצה אך היה צריך לגייס את הכסף. בנסיעתו השנייה לירושלים שוב עלה העניין אך כיוון שלא קיבל עדיין את הכסף לא היה ניתן לבצע את העסקה, על פי המכתב שמוליק כותב שאינו יודע מה עלה בגורל הרצון למכור את הארגז תחמושת.) כנראה התחרט או אולי קיבל איזו שהן הצעות טובות יותר. על כל פנים הוא לא נראה יותר באופק. בינתיים לא רכשתי דבר נוסף. ייתכן שעוד ארכוש, ואז אודיעך ואתחלק עם ישראל.

הצבא עמד לפוצץ תחמושת של מרגמה 3 אינטש, ולא הצליח בגלל חוסר בכותנת תותחים. יצאתי ואספתי את הפגזים ומצאנו 18 במספר. התחמושת היא אנגלית, אולי תוכל להשתמש בהם, אשלחם אליך.

ושוב שלום וכל טוב, מסור ד"ש לעוזי ולתרצה (חברים משותפים של שמוליק וישורון).

שמואליק.

השתלטות על שדה התעופה בעטרות

ממברק שנשלח לפיקוד ארבעה ימים לפני יציאת האנגלים מהארץ עולה הרצון להשתלט על שדה התעופה בעטרות לפני שהערבים ישתלטו עליו.

ביום שיש ה' באייר (14/5/1948) במהלך היום שמוליק נקרא למכשיר הקשר ושם מפקד המחוז הודיע לו שהתגבורת לה חיכו לא תגיע. שעות בודדות לאחר מכן עזב הנציב העליון האנגלי את הארץ דרך שדה התעופה, דבר שסימן את סוף תקופת המנדט במקום.

מיד לאחר עזיבת הנציב הבריטי השתלטו כוחות ההגנה על שדה התעופה והודיעו לפיקוד בירושלים ש'השדה בידינו' ואז התקבלה הודעה המפתיעה בקשר ממפקד המחוז שעליהם להתארגן לנסיגה מעטרות לעבר נווה יעקב. וכך אומנם נעשה.

 

אות הקוממיות למושב עטרות

הלחימה על האזור היתה קשה כפי שמעידים המכתבים האחרונים של מפקד המקום. הכוחות החזיקו למרות כל הקשיים במקום והתכוננו ללחימה. אך החלטה בסופו של דבר היתה לפנות את הנקודה. כיוון שהתפנו לא קיבלו את אות הקוממיות כפי שקבלו ישובים אחרים שלחמו במלחמת העצמאות. עיוות זה בא על תיקונו ערב יום העצמאות ה 33 למדינת ישראל, בג ' באייר תשמ"א (1981) כאשר מנחם בגין שכיהן כראש הממשלה ושר הביטחון העניק לעטרות את אות הקוממיות כהערכה על עמידתם האיתנה במלחמה.

תודות

לדורון אורן שחשף את המסמכים בארכיון צה"ל. לשמוליק הרם שהוסיף מידע בעל פה למכתבים המקוריים. לרותי דנון, בת עטרות ומרכזת את הארכיון למורשת עטרות שעדכנה בנושאים שונים. 

מקורות המכתבים

ארכיון צה"ל  1949 / 441-2644

 

שם רחוב - יוסף נדבה

דוא הדפסה PDF

רחוב יוסף נדבה מצוי בחלקה המזרחי של השכונה. זהו רחוב מקשר בין רחוב מאיר גרשון בחלקו הצפוני עם רחוב אליהו מרידור בחלקו הדרומי. הוא מפצל את החלק הדרום מזרחי של השכונה לשתיים. זהו רחוב מרכזי ומשמעותי בפסגת זאב מזרח. שם הרחוב מנציח אדם רב פעלים, איש אשכולות שהתעניין ועסק בענייני משפט, היסטוריה, כתיבה ועריכה ולימד באקדמיה את תחום הנאום והדיבור וכן מדע המדינה. מעט מקורותיו נציג בשורות הבאות.   

 

ילדותו של יוסף נדבה

יוסף נדבה נולד בעיר בלטה שבאוקראינה (באותם הימים באימפריה הרוסית) ב 15 בספטמבר 1915. בתקופה זו אמצעי המחייה היו מצומצמים יוסף נהג לספר שכילד פעם חילק תפוחים לארנבות שהיו בחצר ביתם, על מעשהו זה התרגזו עליו מאוד, כיוון שנהג בפזרנות יחסית למה שהיה. סיפור זה מתייחס לתקופה שלאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה (1917) תקופה שהייתה קשה לאוכלוסיה בכלל וליהודים בפרט.

כשהיה בן עשר עלה עם משפחתו לארץ. חלק אחר של המשפחה היגר באותם הימים לארצות הברית, אך אביו של יוסף היה ציוני ולכן הוא ומשפחתו הגיעו לכאן. אביו של יוסף היה בעל חנות מכולת. המשפחה לא היתה בעלת אמצעים, עד כדי כך היה קשה שאפילו ספרי לימוד לא הצליחו לרכוש.

המשפחה התגוררה בתל אביב והוא למד בגימנסיה העברית הרצליה שהיה בית הספר העברי הראשון בארץ והתפרסם בטיב חינוכו המעולה.

בגיל 13 מתה עליו אימו בגין מחלה קשה (בת ארבעים). לימים יכתוב ספר שהוא בעצם אנתולוגיה ספרותית (גם סיפורים וגם שירים) שכל כולו סביב מוטיב האם, ויקדיש אותו לאימו וגם יקרא לספר "לאמי". בהקדמה כתב: "לזכרה היקר של אמי, בריינה ז"ל, שאור פניה זוהר אלי מבעד לערפילי ילדות".

בגיל 16 הצטרף יוסף לתנועת בית"ר ורשימותיו שכתב באותם הימים החלו להתפרסם בעיתונות מקומית ובחו"ל.

 

לימודים והשכלה בלונדון

בשנות השלושים נסע לאנגליה ושם למד משפטים באוניברסיטה של לונדון.

הימים הראשונים באנגליה היו קשים מאוד. המצב הכספי לא היה משופר ויוסף ממש הגיע לפת לחם. כסטודנט עבד למחייתו בנתינת שיעורים פרטיים. למרות הקשיים הכלכליים בהם היה שרוי הוא סיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1938. תוך כדי לימודים היה נוהג לפקוד את הפרלמנט הבריטי ולעמוד מקרוב על ההווי הפרלמנטארי שם.

בימי שהותו בלונדון עסק בתחומים שונים בין השאר ערך את ביטאון הנוער הרוויזיוניסטי והכיר מקרוב את זאב ז'בוטינסקי. הוא ראה בו את הדמות המייצגת את הדרך הציונית שבא צריך ללכת ואת  האישיות היהודית הגדולה ביותר של הדור. לימים יתאר בתוכנית ששודרה בקול ישראל כמה ממפגשיו עם ז'בוטינסקי.

 

הקמת משפחה והמשך לימודים

את אשתו שושנה (לבית סיגלוביץ, ילידת תל אביב דור שישי בארץ מצד אמה ואחות לשבעה ילדים) שהייתה מדריכה בתנועת בית"ר, הכיר יוסף בדרך מקרה בערב זיכרון לזאב ז'בוטנסקי. באותו מעמד הוא נשא דברים והיא הקריאה שירים. גב' נדבה זוכרת עד היום בהתרגשות את המפגש הראשון עם יוסף באותו ערב. יוסף ושושנה התחתנו בירושלים באביב של שנת 1943 ואף קבעו את ביתם במקום בגלל אהבתם את העיר.

בראשית שנות החמישים הוא עבד בקול אמריקה ומתוקף תפקידו שהה עם משפחתו בארה"ב שם נולדה אפרת אחות לברוריה שנולדה כמה שנים קודם לכן ונקראה על שם סבתא.

השם אפרת ניתן לבת השנייה בגלל הקשר לאפרת שהוא שם נוסף לעיר בית לחם. משפחת נדבה הרגישה קשר עם בית לחם משום שבבית לחם בתקופת המנדט היה כלא לנשים בו היו כלואות אסירות של המחתרות וכאות הזדהות עימן החליטו לקרוא לביתם אפרת.

 

ימי מלחמת העולם השניה (1945-1939)

בתקופת המלחמה (עד 1946) היה המזכיר המדיני של ההסתדרות הציונית החדשה שמקום מושבה היה בירושלים. במסגרת עבודתו זו טיפל בבעיות של משפחות עצורי האצ"ל והלח"י מול השלטונות הבריטיים בארץ.

במקביל לכך בימי מלחמת העולם השניה שידר בתחנת הרדיו המנדטורית "קול ירושלים" בתוכנית שבועית שנקראה "אישים בחדשות". תוכנית זו כללה פרשנות על מהלכי המלחמה ובפרטים ביוגראפיים על דמויות שפעלו בה. הוא עסק במשך השנים בהרצאות בנושא ורבים באו לשמוע את ההרצאות שעסקו בענייני השעה. רבים מתושבי היישוב באותם השנים של המלחמה זכרו את דברי העידוד שלו בשעות הקשות שהיישוב היהודי בארץ חשש מהפלישה של רומל לארץ.

 

פעילותו של יוסף עם קום המדינה

עם קום המדינה המשיך בפרשנותו בתוכניות ב"גלי צה"ל". באותם השנים היה חבר מערכת בעיתון "הבוקר" ושימש שליח של העיתון ידיעות אחרונות לארצות הברית. נדבה סיקר אירועים היסטוריים שונים ביניהם את שיחות שביתת הנשק ברודוס (בשנת 1949), הבאת עצמותיו של הרצל לישראל (אוגוסט 1949). ועוד. הנסיעה לוינה וסיקור הבאת עצמותיו של הרצל, היתה עבורו אירוע מרגש במיוחד. בספרו "נגוהות מן העבר" הוא מתאר את הנסיעה ברכבת מאיטליה לאוסטריה (כאשר יומני הרצל בידיו) ואת הטקס בבית העלמין בוינה כאשר הוצאו עצמותיו של חוזה מדינת ישראל מהאדמה.

על פי בקשתו של יוסף נדבה המטוס שהביא את ארונו של הרצל חג מעל שמי חיפה, העיר שראה הרצל בחזונו כעיר העתיד.

את המשך לימודיו עשה באנגליה ובשנת 1954 קיבל תואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת לונדון. יוסף התעניין גם בתחומי ההיסטוריה ולימים יקבל תואר דוקטור נוסף בהיסטוריה בת זמננו מטעם אוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה.

במהלך השנים היה יוסף נדבה מרצה (בדרגת פרופסור) למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. הוא היה ראש הקתדרה לציונות באוניברסיטה זו. במשך כל השנים הוא המשיך במחקריו וכתב עשרות מאמרים  בנושאי ציונות והיסטוריה יהודית.

 

תורת הנאום ותרבות הדיבור

יוסף נדבה ראה בתחום הנאום ותרבות הדיבור בציבור תחום משמעותי וייחס לו חשיבות רבה. בשנות החמישים שימש עורך המדור העברי של "קול אמריקה" בארצות הברית. בין השנים   1952-1954 שידר פינות שונות מבנין האומות המאוחדות. הוא התמחה בעניין וגם העביר קורסים בתורת הנאום בקרב גופים אקדמיים וציבוריים. במסגרת עיסוקו זה היה חבר מליאת רשות השידור בין השנים 1979-1977.

 

כתיבה ועריכה

יוסף נדבה כתב וערך ספרים רבים שתוכנם העיקרי היה בנושא תורת הנאום, נאומים, עיתונאות, היסטוריה, ובמיוחד נושאים הקשורים לתנועה הרוויזיוניסטית ואנשי המחתרות. במשך שנים רבות חקר ופרסם מאמרים וכתב ספר בנושא ניל"י. הוא כתב ערכים לאנציקלופדיה העברית ביניהם את הערך על הציונות וכן ערכים לאנציקלופדיה יודאיקה. הוא ערך את המהדורה העברית של הסדרה "התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבויות העולם" מספרי טיים לייף בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.

 

תחומי עיסוק ותחביב על פי עדותה של אפרת אפק -  ביתו

"מחקריו של יוסף שימשו אותו גם כתחביביו. הוא היה משתף את כל המשפחה במחקריו. קו מאפיין שלו היה רדיפת צדק היסטורי. כך פעל למען הבאת עצמותיו של יוסף לישנסקי איש ניל"י להר הרצל. אני זוכרת, שבילדותי נילוותי אליו לביקור בביתו של ליווה שניאורסון, איש ניל"י. עברייה לישנסקי, בתו של יוסף לישנסקי ראתה בו ממש קרוב משפחה... כאבה לו מאוד העובדה שעדין יש מי שמטיל ספק בחפותם של הרביזיוניסטים באשר לרצח ארלוזורוב (למרות זיכויים) והוא כתב על כך הרבה ואף ראיין אנשים נוגעים בדבר (כגון חנקין איש השומר מכפר גלעדי ועוד).

היו לו תחביבים נוספים: בילדותו היה אבי חובב כדורגל מושבע: הוא היה השוער של שכונתו.  משחק שעות ארוכות וחוזר הביתה מאוחר. אביו, מאוד דאג באותם הימים: מה יצא ממנו, אם הוא מזניח את לימודיו לטובת הכדורגל. אך מסתבר שבסופו של דבר יצא ממנו פרופסור...כמו כן, הוא היה חובב מתמטיקה. כאשר הייתי בצבא, היה שולח לי מכתבים עם חידות הגיון בהם. לעתים אני מעיינת שוב במכתבים, ושוב מנסה לפתור את החידות (שפתרונן נשכח ממני...) וגאה מאוד אם פתרתי. ואז נזכרת בעצב שבעצם שלא אוכל לשתף אותו בשמחתי...כמו כן הוא  אהב את המקורות ובייחוד  תלמוד ולמד עם סבי (אבי אימי) תלמוד מידי שבת במשך למעלה מעשר שנים".

 

סוף דרכו

יוסף נדבה הלך לעולמו ב ל' בשבט תשמ"ח (18/2/1988) ונקבר בבית העלמין גבעת שאול. לאחר מותו הנציחה עיריית ירושלים את זכרו בקריאת רחוב על שמו. יוזמת ההנצחה היתה של חבריו ומוקירי זכרו. למשפחה העניין בא בהפתעה וכמובן הייתה התרגשות רבה. אפרת לא זוכרת שהיה טקס מיוחד אבל המשפחה קיבלה מהעירייה שלט עם שם הרחוב למזכרת. משפחת נדבה הגיע לשכונה כמה פעמים בימים שהרחוב היה מיושב במשפחות בודדות כדי לראות את מקום הנצחת האב.

הנה כי כן רחוב מרכזי וחשוב בשכונת פסגת זאב מזרח מזכיר אדם משכיל, רב פעלים שתרם לעם ישראל ותרבותו בשנים שלפני הקמת המדינה וגם לאחריה.

 

תודות

תודות לביתו של יוסף נדבה אפרת אפק שעזרה בחפץ לב להשלמת פרטים שהביאו להשלמת רשימה זו.

כמו כן תודה לגב' רוחמה אליאס תושבת פסגת זאב שבזכותה נוצר הקשר שלי עם המשפחה.

עדכון אחרון ( רביעי, 20 אפריל 2011 18:19 )
 

שם רחוב - ישראל פונט

דוא הדפסה PDF

בגיליון הפעם נחרוג מעט ממנהגנו ונספר על שם רחוב שנמצא מחוץ לתחום השכונה. רחוב ישראל פונט נמצא בשכונת נווה יעקב. זהו רחוב ללא מוצא המתפצל מרחוב מעגלות הרב פרדס שהוא רחוב מרכזי והיקפי בנווה יעקב. שם הרחוב מנציח את אחד משלושת המפקדים האחרונים שהיו בכפר העברי נווה יעקב עד תש"ח.

על ישראל קראתי ושמעתי ממקורות שונים הקשורים למלחמת העצמאות בצפון ירושלים. באחד מימי טבת תשע"א (דצמבר 2010), הדרכתי סיור של יד יצחק בן צבי בדגש על ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח. בין המטיילות היתה זיוה גרבי, בתו של ישראל. כל הסיור היא הקשיבה והתעניינה בנאמר. בנקודת הסיכום שאני עורך בדרך כלל בגן הגבורה, הציגה עצמה וקראה מכתב מרגש שכתב אביה לפיקוד על צורך בעזרה במקום במלחמת העצמאות. התוספת של זיוה להדרכה היתה מרגשת מאוד. אני תמיד שמח על תוספות להדרכה במיוחד שיש בהם נופך אישי. ביקשתי ממנה לאסוף חומרים, מידע ותמונות שיש במשפחה וגם לדלות מידע מאמה, חמדה (אשתו של ישראל) ממנו צמחה הרשימה על שם הרחוב.

ראשית דרכו של ישראל ועלייתו ארצה

ישראל נולד בפולין בעיר זמושץ ב-23/12/1923 למשפחה דתית שהיו מחסידי הרבי מגור. הוא נולד לזוג הורים מבוגרים כילד זקונים ולו אחים ואחיות הבוגרים ממנו ב כ- 30 שנה.

בגיל שלוש החל ללמוד בחדר, כשמלאו לו ארבע שנים למד גם בבית ספר פולני. כתלמיד יהודי בבית הספר סבל ממורים פולנים שהיו ברובם שונאי ישראל ומתלמידים פולנים שצחקו עליו וכינו אותו בשמות גנאי.

לפני שישראל עלה ארצה עלו אחיו ושתים מאחיותיו. בשנת 1936, ערב פלישת גרמניה הנאצית לפולין וראשית מלחמת העולם השנייה, החליטו הוריו לעלות ארצה יחד עם בן הזקונים ישראל שהיה באותם הימים בן 13 שנה. שאר האחים והאחיות ובני משפחותיהם של ישראל שנשארו בפולין נספו במהלך מלחמת העולם השנייה.

חוויות וזיכרונות מהעלייה לארץ

כשעלה לארץ התיישב עם הוריו בירושלים ולמד בבית הספר "תחכמוני" במרכז העיר. בכתה ו' כתב חיבור בשם 'עליתי לארצנו' בו הוא מתאר את חוויותיו בימים שעלה לארץ:

"...ומה נדהמתי כשנודע לי באחד הימים כי חלומי קרוב להתגשם!

הוריי קיבלו "דרישה" והתחילו להתכונן לעלייה. לשמחתי לא היה גבול. בכיליון עיניים חיכיתי לרגע בו נעלה על סיפון האונייה וניפרד מן הגולה לנצח. אחרי הכנות מרובות יצאנו לדרך. בני ביתי היו עסוקים כל כך עד שלא שמו לב כמעט אליי, לבנם הקטן, ולשמחתו גם יחד. המון אנשים גדול שלח לנו ברכות פרידה. בכל תחנת רכבת ובייחוד בנמל הרגשתי שהכל מקנאים בעולים ארצה וגם בי. הכל קינאו בי: הן בעוד ימים מספר תעמודנה רגליי על אדמת ארץ ישראל, ומי ישווה לי?

ובהיפרדי בירכתי במילים חמות את כל הקהל: להתראות בקרוב בארץ המולדת!

שמים ומים. נדמה לך שבשום פעם לא תגיע ליבשה. עמדתי כל היום על סיפון האונייה ונהניתי מהאוויר הצח ומיפי הטבע. טוב היה לי. שמחתי יחד עם כל העולים. הרגשתי שפה באונייה חופף כבר אוויר ארץ ישראלי. אין מילים לתאר את הרגעים שבהם התקרבנו לחוף ארץ ישראל. בא חלומי. הקץ לגלות. עתה אני בן חורין במולדתי. הוריי החליטו לגור בירושלים, עיר הקודש. גם את הבשורה הזאת קיבלתי בשמחה. העיר הזאת היתה קרובה ללבי תמיד. החלטתי ללמוד בבית ספר. כמה טוב לי פה, בייחוד כשאני נזכר בבית ספר פולני בפולניה ונדמה היה לי ששום דבר לא יוכל להשבית את שמחתי זאת" (מתוך: חברנו, עמ' ו-ז).

שנים ראשונות בירושלים

כאמור הוריו של ישראל עלו והשתכנו בירושלים. מבחינת הלבוש הוא היה נראה כעולה טיפוסי, כיפה גדולה על ראשו גרביים ארוכות לרגליו, והשפה הפולנית היא שפת אימו. בבית הספר תחכמוני הכיר חברים ישראלים מהם למד עברית ואת מנהגי הארץ. לימוד השפה היתה מהירה ותוך זמן קצר דיבר עברית רהוטה, דבר שעזר לו מאוד בהמשך דרכו בנאומיו ובכתיבתו.

עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי יצא לעבוד, כמו נערים רבים שהיו צריכים לעזור לפרנסת המשפחה. את בחינות הבגרות השלים בשלב מאוחר יותר. כנער עבד כמקרין סרטים בקולנוע "עדן" במרכז העיר בקצה רחוב אגריפס. היתה זו עבורו חשיפה ראשונה לעולם הקולנוע שבאותם הימים היה מקור תרבות ומידע חשובים ביותר טרם התפתחות עולם התקשורת. חשיפה זו הביאה אותו בהמשך לעסוק בנושאי תקשורת, כאשר יהפוך להיות מזכיר "התאחדות בעלי הקולנוע".

תקופת הצבא

כבר בגיל 15 נמשך לשרת בהגנה. הוא נמנה עם הנערים שעזרו להגנה בשליחויות ופעילות עזרה ללוחמים בעיר.

בשלב מאוחר יותר התגייס ל"נוטרים" ששרתו במסגרת יחידת משטרת היישובים העבריים. כוח זה פעל בחסות הבריטים ושמש כגוף חוקי להגנת היישובים העבריים בפני התקפות הערבים. החיילים ביחידה קיבלו את הנשק, האימונים והמדים מהשלטונות הבריטיים והיו כפופים לארגון ההגנה וגויסו על ידו.

במסגרת זו ישראל עסק בשמירה באזור הר טוב שבסמוך לירושלים ומשם נשלח לקורסים והשתלמויות שחלקם נערכו בכפר עציון.

בשלב מאוחר יותר נשלח לקורס מפקדים שנערך בג'וערה.

בסוף שנת 1947, בהיותו בן 24, נשלח לפקד על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. הוא הגיע לרובע והיה למפקדה הראשון בדרגת מ"פ. לפקודתו של ישראל פונט עמד כוח שמנה כשבעים לוחמים וכיתת בנות אחת, שתפקידה העיקרי היה העברת נשק מהסליקים לעמדות. לאחר כחודש (באמצע ינואר 1948), בעקבות אי הסכמות עם אנשי הציבור במקום הוא ביקש לעזוב את הפיקוד בעיר העתיקה.

כמפקד פלוגה בגדוד מכמש הועבר לפקד על נווה יעקב.

ישראל ממפקדי נווה יעקב המתפנים להר הצופים

ישראל היה בין המפקדים בנווה יעקב בשעות הקשות של הלחימה והניסיון להחזיק מעמד במקום במהלך חודש מאי 1948. בנוסף לישראל היו במקום שני מפקדים נוספים אברהם וכסלר (תימור) ויעקב ברינקר.

ישראל ושני המפקדים האחרים קיבלו החלטה לעזוב את המקום לאחר התקפות חוזרות ונשנות של הערבים ולאחר שהבינו שלא תתקבל עזרה ממפקדת החבל בירושלים. ההחלטה התקבלה לאחר יום קרב קשה שהיה ביום ראשון ז' באייר (16/5/1948) עם הרוגים ופצועים. ביום שני ח' באייר (17/5/1948) לאחר שהיה ברור שלא תגיע עזרה ויכולת החיילים להגן על המקום קטנה, הוחלט לפנות את היישוב ולהתפנות רגלית להר הצופים.

הכוח שכלל 164 איש מעטרות ונווה יעקב ואנשי פלוגת החי"ש יצאו בחצות הליל ועם אור ראשון הגיעו להר הצופים.

כשישראל הגיע להר הצופים לאחר המסע הלילי הארוך פגש שם את חברתו חמדה, לימים אשתו, ששירתה כאחות בהר הצופים והייתה בצוות הרפואי שטיפל בפצועים שהגיעו עם שחר מנווה יעקב.

נישואים לחמדה והקמת משפחה

ישראל נישא לחמדה במהלך ההפוגה הראשונה ב 28/7/1948. החתונה נערכה בבית הספר 'מעלה' הסמוך לבית חסבון, כדי שאביו של ישראל שמלאו לו 91 שנים באותם ימים והיה מרותק למיטה יוכל יוכל לצפות בחתונה מחלון חדרו. החתונה היתה צנועה ביותר כפי שהיה מקובל בימי הצנע וכללה כיבוד קל ועוגיות שאפתה אימה של חמדה.

מאחר והייתה זו תקופת ההפוגה הזוג הצעיר יצא לבלות את ירח הדבש בתל אביב. לאחר טקס החתונה נסעו ב'דרך בורמה' לתל אביב השביעו את רעבונם במנת פלאפל ומשלא מצאו חדר במלון העבירו את לילם הראשון יחד אצל חברה של חמדה שאספה אותם לביתה.

לאחר שנתיים נולדה ביתם הבכורה זיוה (1950) ואחותה חגית נולדה שנתיים יותר מאוחר ביום העצמאות של שנת 1952.

עיסוקיו של ישראל לאחר המלחמה

ישראל עבד ארבע שנים כמזכירו של שר הפנים, ישראל בר יהודה. תקופה זו הייתה משמעותית בחייו. ישראל התעניין בפוליטיקה והיה פעיל במפלגת "אחדות העבודה-פועלי ציון" מאז הקמתה והיה שותף בפעילותם של יגאל אלון ופעילים אחרים.

בשנת 1960 הוצע לישראל לעבור לתל אביב ולהיות מזכיר "התאחדות בעלי הקולנוע". במסגרת פעילותו בענף הקולנוע היה הראשון שיזם את "שבוע הקולנוע" בו הוקרנו בהקרנת בכורה בישראל סרטים חדשים מכל העולם.

ישראל אהב ספורט והיה אוהד מושבע של "הפועל ירושלים", גם כאשר עבר להתגורר ברמת-גן.

סוף דרכו והנצחה בנווה יעקב

בשנת 1969 חלה ישראל בסרטן הדם. במשך תשע שנים היה מאושפז לסירוגין בבתי חולים ועבר טיפולים שונים. ישראל נפטר בט"ז באייר תשל"ח כשהוא בן 54 שנים. הוא נקבר בקרית שאול בתל אביב.

בשנת 1985 החליטה עיריית ירושלים להנציח את שמו של מפקד נווה יעקב בשכונה המנציחה את שם היישוב הקדום. נערך טקס צנוע עם המשפחה והחברים והוסר הלוט מעל שם הרחוב. כך בא לסיומו פרק מעניין של אדם שתרם לביטחון המדינה ולעיצוב פני העיר במאבקה לעצמאות לפני 63 שנים.

סיפורה של זיוה בתו של ישראל

סיפורה של זיוה גרבי (פונט), בתו של מפקד נווה יעקב, ישראל פונט ז"ל:

"הצטרפתי לסיור כדי לשמוע על המקום והזמן בו שרת אבי כמפקד בנווה יעקב, ולא כדי להשמיע. אבל בסיום הסיור, כאשר ישבנו ב"גן הגבורה" בנווה יעקב, הרגשתי שעלי להביא דברים מפי אבי, ישראל פונט ז"ל.

אבי נפטר צעיר לאחר מחלה ממושכת, אבל בחייו הקצרים היה איש רב פעלים. אחד הסיפורים המלווים אותי מאז ילדותי היה סיפרו כמפקד נווה יעקב.

כילדה קטנה שמעתי את סיפורו של אבי על פינוי נווה יעקב: הפרידה מהמקום, קבורת המתים ואלתור האלונקות לנשיאת הפצועים, הוצאת ספרי התורה מארון הקודש וקבורתם באדמה, חליבת הפרות בפעם האחרונה, האכלת העופות וקשירת הכלבים כדי שלא יתלוו לתושבים בדרך ויסגירו את הליכתם. יותר מכל ריתק אותי סיפור השארת האורות בבתים כדי להסוות את פינוי המקום, וההליכה מנווה יעקב לכיוון הר הצופים בירושלים בחסות חשכת הלילה.

אבי נפטר בגיל 54. לצערי, לא הספקתי להמשיך ולשוחח עמו על תקופה זו, בה שירת כמפקד נווה יעקב, אבל כבדרך נס קבלתי מידע נוסף. לפני כעשרים שנה, בביקורי אצל חברה, ראיתי על סף דלתה ערמת עיתונים שהיו מונחים בדרכם אל הזבל. היד נשלחה לראש הערימה, שם היה מונח עיתון "במחנה"...דפדפתי בדפי העיתון וכשהגעתי לדף האחרון ראיתי את הכותרת על פינוי נווה יעקב ובצד פתק שהוצמד לרגלה של יונת דואר... הכתב היה כתב ידו של אבי... השם "דרורי" בראש הפתק הוא הכינוי שניתן לאבי ב"הגנה". שם זה נתנו לבננו הבכור שנולד שנתיים לאחר מותו של אבי.

להנצחת שמו של אבי ניתן שם לרחוב קטן בנווה יעקב רחוב ישראל פונט".

תודות

לזיוה גרבי בתו של ישראל ולחמדה אשתו שעזרו בשמחה לאיסוף המידע על קורות המשפחה.

לקריאה נוספת

מ' ארנוולד, מצור בתוך מצור, הר הצופים במלחמת העצמאות, ירושלים תש"ע, עמ' 254-253.

מ' אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח, לוד תשס"ב, עמ' 117.

 
עמוד 7 מ- 15

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים