בית הכר את הפסגה

הכר את הפסגה וסביבתה/ד"ר יוסי שפנייר



שם רחוב - חיים קהן

דוא הדפסה PDF

רח' חיים קהן הוא רחוב קטן המתפצל מרחוב איתן לבני הנמצא בחלק המזרחי של פסגת זאב מזרח.

רחוב זה לא היה משולט זמן רב ובעקבות הפעילות הנמרצת של מר מרדכי מרדכי עובד המינהל הקהילתי המסור, המצב השתנה. כיום יש גם שלט וגם מידע על הדמות שעומדת מאחורי שם הרחוב.

העירייה החליטה לקרוא לרחוב על שם מר חיים קהן אבל הקבלן שבנה את הבתים באותו מקום חשב מעט אחרת. הסיפור עלה לכותרות לפני מספר שנים בעקבות כתבה באחד המקומונים בו נכתב שהקבלן שבנה את הבתים ברחוב לא הסכים שיקרא על שם חיים קהן אלא רצה שיקרא על שמו, דבר שמנוגד לכללים על פיהם ניתן לרחוב שם. בשמות רחובות מונצחים רק אנשים שאינם חיים. סיפור המעשה הגיע למשפחת קהן שלא ידעה על ההנצחה דבר וחצי דבר. הם כמובן שמחו מאוד על הכבוד שהעירייה חלקה לאב המשפחה ופנו לראש העירייה באותם הימים מר אורי לופליאנסקי והוא עדכן אותם שהוא היה בין הממריצים להנצחה זו.

מרדכי מרדכי הפנה אותי לעורך הדין שלמה קהן בנו של חיים קהן המונצח בשכונה והוא עזר לגבש את הרשימה המוצגת בזה תוך מסירת פרטים מעניינים על אביו שכפי שיוצג היה איש רב פעלים בירושלים.

מעט על תולדות חייו של קהן

חיים קהן נולד בגרמניה בעיר ברמשטט בכ"ג באדר תרפ"ו (9/3/1926). בשנת 1936 בהיותו בן עשר עלה ארצה.

הוא התגורר בירושלים ולמד בבית הספר היסודי והתיכון חורב שבעיר. לאחר שסיים את חוק לימודיו ביסודי ובתיכון המשיך ללמוד בישיבת קול תורה וחברון. ובהמשך בישיבת לומז'ה בפתח תקווה. באותם ימים בחוגים בהם הוא התחנך, לימוד בישיבה לא היה דבר מקובל.

את חוק לימודיו בהשכלה הגבוהה עשה באוניברסיטה העברית שם למד פילוסופיה, היסטוריה ופסיכולוגיה. באותן השנים של טרום הקמת המדינה היה אף פעיל במחתרת ההגנה.

באמצע שנות הארבעים נסע ללונדון והמשיך את לימודיו לתואר שני ולמד משפטם ב

עם שובו התגייס לצה"ל, עשה קורס קצינים ושירת בפרקליטות הצבאית. הוא השתחרר ממילואים בדרגת סגן אלוף לאחר שנים רבות בהם כיהן כאב בית דין צבאי. שנים רבות עשה זאת בהתנדבות לאחר שחרורו הפורמאלי.

באותן שנים נשא חיים את עליזה לבית גליקשטדט. עליזה הייתה ממייסדי מקצוע העבודה הסוציאלית בישראל והיא פעלה רבות בתחום זה הן במשך שנות עבודתה הרבות ולאחר פרישתה גם בהתנדבות ולימים זכתה להערכה על כך בתואר "יקירת ירושלים".

לעליזה וחיים נולדו בן ובת שלמה ושלומית, שניהם גרים בירושלים ושניהם ממשיכים במסורת הפעילות ציבורית בהם עסקו הוריהם.

פעילות משפטית

עם סיום השירות הצבאי, החל לעסוק בתחום המקצועי שלו כעורך דין בפרקליטות מחוז ירושלים ובמשרד המשפטים. את תפקידו סיים כסגן פרקליט המחוז. במהלך השנים ניהל את הסניף הירושלמי של משרד עורכי הדין "כספי-צדוק" והיה גם שותף במשרד זה. בשלב מסוים הוא הקים משרד עצמאי בירושלים.

פעילות ציבורית

לצד פעילותו המשפטית חיים קהן עסק בפעילות ציבורית עניפה. היה חבר במזכירות פועלי אגודת ישראל, שימש כממלא מקום יו"ר הועד המנהל של מרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים. הוא היה יו"ר ביה"ס לסיעוד בשערי צדק, פעל רבות לקידומו ולהשגת הכרה האקדמית במוסד.

במסגרת הפעילות הציבורית והתורנית היה לו חשוב מאוד לקדם את חזונו לקידום חקר הרפואה על פי רוח התורה. מתוך כך יזם את הקמת מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה. היה פעיל וחבר במערכת בכתב העת "אסיא" של המכון. היה חבר הנהלת המכון העוסק בחקר החקלאות על פי התורה והיה מעורב בבית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות החקלאית. לאחר פטירתו נקרא בית המדרש על שמו. כתלמיד ובוגר בית הספר חורב היה מעורב ובהנהלה של המוסדות הללו. כחבר בתנועת הנוער עזרא היה פעיל גם במסגרת זו וחבר ההנהלה הארצית והמועצה המרכזית של התנועה. פעל גם במכון הטכנולוגי להלכה, בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים ועוד. רשימה חלקית זו של פעילותו הוולונטרית במסגרות שונות מאפיינת את פעילותו הציבורית העניפה בתחום המקצועי והחברתי בו היה מעורב.

חיים קהן ז"ל – קווים לדמותו ואישיותו – שלמה קהן

בשורות הבאות יוצגו נקודות מעניינות מפעילותו של חיים קהן שכתב שלמה בנו כפי שראה וחווה אותם בשנות הפעילות לצד אביו.

תכונותיו של חיים קהן

א. "איש עצה" - התכונה הראשונה של אבי שהיה "איש עצה" שניחן בשילוב יחיד במינו של חכמת חיים, ידע עצום, יושרה וניקיון כפיים ללא פשרות. אנשים מכל קצוות הקשת החברתית, אנשי ציבור רבי מעלה יחד עם פשוטי עם, רבנים מהעולם החרדי בצד שופטים גלויי ראש בערכאות הגבוהות ביותר שחרו לפתחו ופעלו בעצתו. כל מי שנועץ בחיים קהן ידע שייהנה מהחשיבה הברורה והחדה, ממגוון השיקולים והזוויות ומדיסקרטיות וסודיות ללא מיצרים. מעבר ליכולת והכוח להשיא עצה חיים קהן היה איש מלא אכפתיות ומעורבות. אם הגיע אליו מישהו להתייעץ על מצוקה שפקדה אותו מיד הפכה מצוקתו של אותו האיש לאתגר ומשימה שלו עצמו. הוא מיד חשב ושבר את הראש במי יוכל להיעזר? את מי צריך להפעיל? איזה קשר צריך לעורר וממי כדאי ונכון לבקש טובה? גם לאחר זמן חיים היה מתקשר, עוקב, שואל מה המצב? בודק אם צריך לסייע הלאה ועוד כהנה וכהנה.

ב. איש ציבור - התכונה השניה של אבי היותו איש ציבור בכל רמ"ח אבריו. תקצר היריעה למנות את מספר מוסדות הציבור בהם כיהן חיים קהן כחבר הנהלה (ראו חלק מהפעילות הציבורית בסעיף למעלה). בשום מקום שישב חיים בהנהלה לא היה מדובר בשררה או בכבוד חס וחלילה. בכל מוסד וכל מקום שישב בהנהלה הוא עבד קשה ונתן מכל כוחותיו ומכל מרצו. חיים הקדיש מזמנו וממרצו למוסדות בהם היה מעורב זמן רב יותר והרבה יותר אנרגיה מלקוחות גדולים וחשובים מהם הייתה פרנסתו. כל עבודתו הציבורית הייתה תמיד ללא תמורה כלשהי ובנקיון כפיים מוחלט.

בכדי להמחיש את התכונות שתוארו אציג כמה סיפורים שימחישו את הדברים.

פרשת ילדי תימן

בשנת תשכ"ח – תשכ"ט (1967-8) פרצה לראשונה פרשת ילדי תימן הנעדרים. הסוגיה נגעה מאד לליבו של חיים קהן והוא ראה לנגד עיניו את הנפיצות שלה בציבוריות הישראלית. וועד העדה התימנית פנה אליו ובקש אותו לייצג אותם בוועדה הציבורית הראשונה שהוקמה לאיתור הילדים האבודים. מדובר בוועדה שפעלה יום ולילה חודשים ארוכים. הוועדה עשתה עבודה יסודית פרטנית בבירור סיפורו האישי של כל ילד אשר לגביו הגיע תלונה וטענה כלשהי. הוועדה איתרה למעלה מ-300 ילדים (כ-95%) מהילדים שנחשבו אז נעדרים. את כל עבודתו המשפטית בייצוג וועד העדה עשה חיים קהן ברגישות ומסירות אין קץ מבלי שלקח בעד עבודתו שכר כלשהו. למותר לציין שחיים קהן לא היה תימני במוצאו אך באותן השנים הבית המה מביקורים רבים של בני העדה סביב העיסוק האינטנסיבי בפעילות הוועדה.

פעילות בתנועת הנוער "עזרא"

מאז היה חיים ילד קטן הוא היה פעיל ומעורב בתנועת הנוער "עזרא". חיים היה חניך, מדריך ומרכז. גם כשנסע כסטודנט ללמוד משפטים בלונדון הוא לא פסק ממעורבותו. הקים שם סניף עזרא, אשר קיים עד היום. כשחזר ארצה הצטרף להנהלה הארצית של התנועה וכיהן בה עד סוף ימיו ותמיד שירת אותה גם כמשפטן. לפני כשלושים שנה הגישו שכנים של אחד הסניפים הגדולים של התנועה תביעה לפינוי הסניף מהמקום שבו פעל עקב טענתם שהוא מהווה מטרד ומפגע קשה. השכנים שכרו את שירותיו של עו"ד מוצלח מאד ושלמו שכר הגון ביותר והוא ניהל קרב קשה ומקצועי מהמעלה הראשונה לעקירת הסניף ממקומו. כמובן שמי שלקח על עצמו את ייצוג תנועת הנוער היה חיים קהן. תוך ניהול המשפט היה בקשר חיים עם רכז המחוז של התנועה, שהיה אדם עם עבר ורקע עסקיים והיה לו ניסיון בעבודה עם עו"ד. מדי פעם היה חיים מבקש ממנו לסייע לו בעניינים טכניים הקשורים בניהול המערכה. אחרי שנתיים של עבודה משותפת ניגש פעם אותו רכז לקהן והתאונן מדוע הוא מבקש ממנו מדי פעם לעשות עבורו את אותן המטלות? מניסיונו הוא יודע שלא יאה שהוא מטריח את מרשו במטלות שהן חלק מתפקידו של עורך הדין. ברגע הראשון חיים לא הצליח להבין מדוע אותו רכז מטיח בו טרוניה כזאת, כעבור דקה ענה לו שכאשר עו"ד נותן שירות בשכר אז הוא לא יעיז להטריח כך את הלקוח, אולם כאשר מדובר בלקוח שמקבל שירות חינם אין-כסף מקובל שהוא יטה שכם בעבודות העו"ד. אותו הרכז היה בתדהמה מוחלטת. אחרי שנתיים של עבודה משותפת על התביעה הוא אפילו לא היה יכול לדמיין שמדובר באדם שמקדיש את כל השעות והמאמצים המקצועיים הללו ללא שכר. רמת המקצועיות ועומק המסירות לא יכלו ליצור אצלו שמץ של חשד שכזה. כמובן שהוא התנצל מכל ליבו.

פעילות במילואים

חיים קהן היה שנים רבות סגן אלוף במילואים ושירת שנים ארוכות כאב בית דין צבאי ביהודה ושומרון. גם אחרי שסיים את שירות החובה המשיך שנים רבות לשרת בהתנדבות. למרות שלא היה איש שמאל כלל ועיקר תמיד אמר והדגיש שחרף המחלוקות הקשות והתהום הפעורה בינו לבין אותם אנשים שנאלץ לשפוט הוא רוחש יותר כבוד לאנשים שפועלים מתוך רגש לאומי ואידיאולוגיה כלשהו לעומת פושעים ופרחחים שפועלים מתוך בצע כסף או טובת הנאה אישית.

פעילות פוליטית

במסגרת הרצון העז שלו להשפיע ולהטביע וחותם עם המדינה לא הסתפק רק בעשייה המקצועית והציבורית והוא אף שאף להשפיע על הנעשה בארץ במישור הפוליטי. במשך שנים רבות היה חבר במפלגת פועלי אגודת ישראל ובמשך כמה וכמה מערכות בחירות היה על סף כניסה לכנסת מטעמה. מדובר במפלגה שייצגה זרם מיוחד במינו שלצערנו נכחד מהמפה הפוליטית. זרם שהאמין בשמירת מצוות ללא פשרות כמו הזרם החרדי אך לא על חשבון שותפות מלאה ואמיתית בבנין הארץ והשתלבות כוללת במערכותיה לרבות התיישבות עובדת. מדובר במפלגה שהיה לה גוון סוציאליסטי אמיתי ששאב את הערכים הללו ממקורות היהדות. באותן השנים הייתה דרך חיים זו בבואה אמיתית לדרכו המיוחדת שלי חיים.

עשייה משפטית מגוונת

גם בעשייה המקצועית שלו הוא לא הניח תחום כלשהו שלא עסק בו. הוא ניהל משפטים פליליים קשים של רצח ושוחד, הוא טיפל בתיקי אישות ומשפחה מסובכים, הוא הגיש עתירות לבג"ץ והתמצא במשפט מנהלי וכמובן שעסק במשפט מסחרי ואזרחי וטיפל בירושות עזבונות והקדשות. לא היה תחום משפטי שחיים הדיר ממנו את רגליו ולא היה תחום שלא התמצא בו. מעבר לתיקים הרבים והלקוחות הרבים ששירת במסירות ללא תמורה חיים הקפיד להשליט את אמות המידה הראויות, את ההתנהלות החוקית והמקצועית בכל אחד מעשרות המוסדות שבפעילותם היה מעורב.

הנחית עורכי דין חדשים

חיים גם נשא בתפקידים רבים בלשכת עורכי הדין. חוץ מהיות אב בית דין בצבא הוא גם כיהן כאב בית דין בוועדות המשמעת של לשכת עורכי הדין. מעמדו וכבודו של המקצוע היו יקרים לו מאד. למרות הקלישאה, הוא ראה במקצוע שלו בדרך המיוחדת שבה פעל כעורך-דין שליחות. במסגרת שנות עבודתו המשפטית עברו תחתיו למעלה מחמישים (50) מתמחים. כך למעשה גידל חיים דור שלם של עורכי דין שהתחנכו אצלו בדרכו המיוחדת זו. חלקם של אותם המתמחים הגיעו רחוק כעורכי דין, כשופטים וכאנשי אקדמיה.

פעילות במרכז הרפואי שערי צדק

במסגרת עבודתו הציבורית הוא עבר קשיים ומשברים לא פשוטים. העובדה כי מדובר בענייני ציבור שאינם עניינו האישי שלו לא הכהתה מעולם את הקושי באותם המשברים אלא רק העמיקה אותם. כאשר בית החולים שערי צדק התמודד עם קשיים כלכליים, שאיימו למוטט אותו, לקח חיים את המצב לליבו כאילו מדובר בחורבנו האישי. כאחד מחברי הנהלת הקבע של בית החולים עשה לילות כימים ועבודה אין קץ למצוא לבית החולים יציבות כלכלית בת קיימה.

סוף דרכו

חיים נפטר בירושלים בכ"ד בכסלו תשנ"ו (17/12/1995) כשהוא כמעט בן שבעים שנה ונטמן בהר המנוחות שבגבעת שאול.

הנה כי כן, רחוב קטן המנציח איש רב פעלים ירושלמי שעשה רבות למען הכלל והפרט, ראוי שיוכר על ידי גרי הרחוב והסביבה.

תודות

לעו"ד שמואל קהן שהוסיף ועדכן והביא לשלמות הרשימה.

LSE. למרות שהיו לו אפשרויות לעשות קריירה כמשפטן בלונדון, מיד עם קום המדינה החליט שעליו לשוב ארצה ולהשתתף בבניינה של המדינה הצעירה.

עדכון אחרון ( שבת, 25 דצמבר 2010 20:40 )
 

שמואל הרם המפקד האחרון של עטרות, חלק ב'

דוא הדפסה PDF

בגיליון קול הפסגה שלפני הקודם הבאנו את החלק הראשון של עדותו של שמואל הרם שסיפר על ראשית דרכו בעטרות. בשורות הבאות נביא את המשך זכרונותיו שיתמקדו בסוף הדרך בעטרות ערב פינוי המקום ובפינוי עצמו שהתרחש לפני מעט פחות מ- 63 שנים.

 

חיים גולדברגר נפצע מהפעלת מוקש

חלק מהתארגנות להגנה במקום הייתה בהטמנת מוקשים סביב לישוב בהם עסקנו ברשימה הקודמת.

מספר ימים לאחר הטמנת המוקשים נשמע לפתע פיצוץ עז מאחת הגזרות. אחד התושבים של עטרות שהיה חבר בהגנה, חיים גולדברגר, עלה על מוקש ורגלו נפגעה בצורה חמורה, הוא החל לאבד דם רב. שמוליק הזעיק את הרופא המקומי אך הלה לא יכול היה לעזור מחוסר מקצועיות ומחוסר ציוד. שמוליק הציע לרופא לקחת ממנו דם ולתת לחייל כיוון שסוג הדם שלהם היה מתאים וכך אומנם נעשה בשלב ראשון. הוא תרם לגולדברגר כמות דם גדולה מעבר למקובל בתרומות דם רגילות. לאחר שהיה ברור שהפצוע צריך טיפול יותר רציני שמוליק רץ לשדה התעופה הסמוך שם היה רופא צבאי אנגלי. הוא ביקש לדבר עם הרופא אבל שומר השער סירב לתת לו להיכנס לתחום הבסיס. לאחר ששמוליק איים על השומר והסמל המקומיים הוא קיבל רשות לדבר עם מפקד השדה שהגיע עם רופא מקצועי. הרופא שהיה מצויד עם ציוד רפואי רב טיפל בגולדברגר הפצוע במסירות על ידי עצירת שטף הדם וטיפול ראשוני מקצועי. הרופא קבע שחייבים להעביר את חיים מיד לירושלים לטיפול יותר רציני. הרופא הבריטי דאג לאמבולנס לפינוי והוא עצמו הצטרף לנסיעה לירושלים כדי לשמור על המצב של הפצוע על מנת שזה לא יתדרדר. בעטרות עצמה לא היו תנאים ראויים לטיפול בפצועים.

לאחר שהקצין הבריטי חזר מירושלים לשדה התעופה ביקש שמוליק לבוא להודות לו, אך הוא לא רצה לקבל התודות כיוון שכנראה לא רצה להראות כמי שתומך באחד מהצדדים במאבק, אלא עשה את שהיה צריך לעשות מבחינה הומניטארית.

חיים הפצוע הגיע לירושלים, להדסה שהייתה באותם הימים ברחוב הנביאים. שם עבר סדרה של טיפולים, אך בסופו של דבר נפטר לאחר שבועיים בט"ז באייר תש"ח (25/5/1948).

 

בקשת סיוע מהפיקוד בירושלים

היישוב הערבי הקרוב ביותר לעטרות היה קלנדיה הוא היה ממוקם במרחק מאתיים מטרים מערבית לעטרות ומעט יותר גבוה מהכפר, כך קרה לא פעם שהערבים מהכפר היו צולפים לתוך המושב ולעיתים אף פצעו והרגו בה תושבים.

במשך כל הזמן שהכוח עסק בהתארגנות במקום העביר שמוליק לירושלים מסרים שמצב הכוח במקום אינו מספיק ומתוך הכרות עם השטח ועם האויב סביב יש צורך בתגבורת. הוא העביר את בקשותיו בשידורי מורס ובמכתבים אותם כתב לפיקוד. ישורון שיף המג"ד החדש של גדוד מכמ"ש באותם הימים (שהחליף את שלום דרור) העביר לשמוליק מסרים מרגיעים שבקרוב מאוד תגיע תגבורת של הפלמ"ח, זאת לאחר ששיח ג'ראח נכבשה על ידי כוחות הפלמ"ח והתחברה עם הר הצופים. התקווה היתה שבעקבות כך יתפנו כוחות שיתגברו את אנשי עטרות גם במרגמות ונשק כבד.

 

שבת לפני אחרונה בעטרות (שבת פרשת קדושים)

שבת לפני האחרונה לשהותם בעטרות היתה תכונה רבה. כולם עבדו במרץ רב בבניית הביצורים מתוך הרגשה שהעבודות הללו נחוצות בימים אלה לקראת המאורעות הצפויים בשטח. גם חיילי הכיתה הדתית לאחר שסיימו את תפילת השבת הצטרפו לעבודה, שמוליק סיפר שהרב אמר משהו שלא הבין ואז כולם עבדו בצורה מעוררת התפעלות, עבודה בדבקות רבה שלא ראה כמוה, הוא הצטער של יכול היה לצלם באותם הרגעים את האירוע המיוחד. שמוליק ציין שעבודתם של הקבוצה החרדית הייתה יוצאת מן הכלל למרות קדושת השבת הם הרגישו בעבודה הנחוצה שליחות וכמובן השקיעו ככול יכולתם בפיקוד מפקד הכיתה הדתי שכנראה קיבל אישור הלכתי לכך מן הממונים עליו.

 

שבוע אחרון לשהייה במקום

יומיים לפני הכרזת המדינה ביום רביעי ג' באייר (12/5/1948) שמוליק נשאל על ידי מפקד הגדוד, ישורון שיף לגבי מוכנות הכוח ובכלל מצבם בשטח. שמוליק הודיע שמצב הכוח טוב עד להתקפה הראשונה ומה יהיה לאחר מכן אינו יודע. מפקד הגדוד הרגיע ונתן חיזוקים לפעילות במקום. שוב חזר על הודעתו שהתגבורת תגיע ואין מקום לדאגה. הכוח המשיך לעבוד והגיע למצב שנשאר להם מזון מועט שכלל בשר וגבינה. מפקד המקום היה חדור אמונה שהתגבורת תגיע, כפי שהובטח.

יום למחרת בד' באייר הגיעו לעטרות שמועות על נפילת גוש עציון דבר שגרם לנפילת מורל מאוד משמעותית.

ביום שיש ה' באייר (14/5/1948) במהלך היום שמוליק נקרא למכשיר הקשר ושם מפקד המחוז הודיע לו שהתגבורת לא תגיע. שעות בודדות לאחר מכן התקבלה הודעה נוספת בקשר ממפקד המחוז שעליהם להתארגן לנסיגה מעטרות לעבר נווה יעקב.

הנסיגה לנווה יעקב

הוראת הנסיגה התקבלה בהפתעה גמורה, אך המפקד בעזרת גולדברגר המא"ז התכוננו לבצע אותה. היו הצעות שונות לדרך הנסיגה. אחת גרסה שיש ללכת בדרך הקצרה ביותר על הכביש המחבר בין עטרות לנווה יעקב. הצעה הזו לא נתקבלה על ידיו בגלל הסיכון שבה ובסופו של דבר לאחר התייעצות עם אנשי המושב ובייחוד עם מיכה לוזנסקי, ששמוליק העריך אותו כסייר מעולה המכיר את השטח היטב הוחלט על הליכה מזרחה, עקיפת הכפר א-רם ממזרח ומשם חבירה לנווה יעקב. מספר הנסוגים כולל חברי המושב היו כ 85 איש, כולל 15 חברי מושב. שעת היציאה תוכננה בצורה כזו שלא תעורר תשומת לב רבה מידי בשעה מספיק מאוחרת מבחינת הפעילות הערבית בכפר ולא מאוחרת מידיי כדי לא להיפגש בדרך עם ערבים שיוצאים מוקדם לעבודה.

שמוליק התייעץ עם מיכה לוזינסקי והמא"ז לגבי משק החי מה לעושת עם הפרות והתרנגולות? ההוראה בסופו של דבר היתה להשאיר אורות דולקים ברפתות ובבתים כדי שיהיה רושם שהשגרה ממשיכה כרגיל, לרכז את הכלבים, שלא היה ניתן לקחת אותם מחשש שיגלו את הכוח הנסוג בעמדות השמירה.

הנסוגים יצאו בסמוך לחצות לאחר שסיימו את ההתארגנות והכיתה הדתית את התפילה ולאחר הליכה של כשעתיים הגיעו לנווה יעקב כאשר לקראת הנסוגים הגיעו אנשי נווה יעקב לקבלם.

 

בנווה יעקב

בנווה יעקב הכוח התקבל בצורה יפה. שמוליק פגש במקום את המפקד ישראל פונט שהיה ממונה עליו, ומיד חילקו את החיילים בגזרות השונות. את נווה יעקב חילקו לשתי גזרות את הפיקוד על החלק המערבי והצפוני קיבלו אנשי עטרות ואת הגזרה המזרחית והדרומית קיבלו אנשי נווה יעקב.

חיילי הכוח שהגיע מעטרות היו עייפים אבל הם נכנסו מייד לסבב השמירה והפעילות המבצעית במקום. היתה תחושה טובה שכאן מתבצרים ומחזיקים במקום עד לסוף המלחמה.

זמן קצר לאחר הגעת הכוח לנווה יעקב הורגש מתח באוויר. בשלב ראשון נשמעו יריות ומוקשים שהתפוצצו מכוון עטרות כתוצאה מכניסת הערבים לתחום המושב. הם שדדו שם מה שרק ניתן היה והרסו את כל המושב.

ההנחיות שניתנו למגינים של נווה יעקב היה שלא פותחים באש ללא פקודה עד אשר המתקיפים מגעים למרחק של שלושים מטר מעמדות ההגנה ביישוב כדי לחסוך בתחמושת בירי יעיל ואפקטיבי. בפועל פתחו באש כאשר האויב היה במרחק גדול יותר וזאת בעקבות ההחלטה מקצועית של המפקדים במקום.

ביום ראשון ז' באייר (16/5/1948) החלה התקפה רבתי על היישוב. ההתקפה של הערבים היתה קולנית מאוד ומלווה במאות אנשי כנופיות שהסתערו בליווי שריוניות עם מרגמות (שתי פאונד).

בהתקפה זו היו למגיני המקום מספר הרוגים ופצועים. בעקבות תמונת מצב העגומה החליטו ישראל פונט ושמוליק לפנות למחוז ולעדכן אותם במצב בו הם היו. הם עדכנו גם במצב התחמושת, פצועים והרוגים. הם דרשו מהמג"ד (ישורון שיף) שידאג לתגבור מידי של כוח המגן. שיף הודיע בשלב זה שצריך להחזיק מעמד במקום ואין אישור של נסיגה. לאחר שלא קיבלו אישור נסיגה שהייתה אחת האפשרויות להתמודד עם הבעיה הוחלט להתארגן במקום בצורה המיטבית.

הנסיגה להר הצופים

לאחר הערכה מחודשת של המצב בשטח המפקדים בנווה יעקב, שכללו את ישראל פונט, אברהם וכסלר ושמוליק הרם החליטו על נסיגה רגלית ממזרח לשועאפט. הם קיבלו אישור לכך מישורון שיף המג"ד. שמוליק קרא למיכה לוז וביקש ממנו הערכה למשך הזמן וציר הליכה לעבר הר הצופים. מיכה העריך (על פי עדותו של שמוליק) שזמן ההליכה להר הצופים ייקח כארבע שעות.

ביום ראשון בלילה אור לח' באייר (17/5/1948) הכוח התארגן לנסיגה, את ההרוגים קברו, את הציוד שלא ניתן היה לקחת השמידו והתארגנו לתזוזה. התחמושת המועטה שהייתה חולקה בין החיילים לצורך אבטחת הנסיגה. סה"כ היו כ 160 איש אנשי עטרות ונווה יעקב. היו כעשרה פצועים שנישאו על אלונקות שהיו מיטות אמריקאיות ללא רגליים והיו מאוד כבדות לנשיאה.

הרופא של נווה יעקב היה פעיל ביותר ועבר כל הזמן בין הפצועים לבדוק את מצבם. ההליכה היתה קשה וסחיבת הפצועים הקשתה עוד יותר. בראש הכוח הלכו המפקדים והסייר מיכה לוז שהכיר את הדרך היטב. שמוליק ציין שהוא הלך כל הזמן לאורך הטור המתקדם לראות שהכל כשורה. בשלב מסוים שמוליק הבחין ששתי אלונקות מונחות בצד והצוות שאמור היה לסחוב אותם נמצא מאתיים מטר מהם. לא היה ברור לו מה קורה. לאחר תחקיר קצר התברר שהפצועים שחשו שהם מכבידים על הנושאים אותם שכנעו אותם שישאירו אותם במקום וימשיכו בלעדיהם. שמוליק לקח את נושאי האלונקות חזרה ולמרות הקושי הם המשיכו בסחיבה.

בשלב אחר ראה שמוליק את חיים פייט, שהיה פצוע ראש קשה מהקרב בנווה יעקב וגם היה בחור שמנמן, מדדה כסהרורי בשדה. הסתבר שהוא ראה שמפאת משקלו הוא מקשה על הנושאים אותו וביקש ללכת בכוחות עצמו דבר שלא היה מסוגל לעשות.

ההליכה עם הפצועים לקחה הרבה יותר זמן ממה שהעריכו מלכתחילה ובסופו של דבר הכוח הגיע להר הצופים באור יום ובמזל לא התגלו במהלך הנסיגה על ידי הערבים המקומיים מענתות וכפרים אחרים.

הר הצופים נראתה קרובה אבל ההליכה אליה לקחה זמן רב. בשלב מסוים, כחצי קילומטר לפני ההגעה להר הצופים קפץ על הכוח חייל עם רובה שברגע הראשון לא היה ברור למי הוא שייך. הסתבר שהוא חלק מכוח שיצא מהר הצופים לקבל את פני הנסוגים.

 

שמוליק נלקח לשבת שבעה על אחיו

כשהכוח הגיע להר הצופים הגיע ישורון שיף המג"ד לשמוליק חיבק אותו וביקש ממנו להצטרף אליו למרות שהוא כמפקד רצה להישאר במקום ולדאוג לחייליו לאחר המסע המפרך להר הצופים. בנוסף לכך ביקש שיף משמוליק שישאיר את נשקו במקום, בקשה זו נשמעה לו מאוד מוזרה. למה להשאיר את הנשק?

לאחר זמן קצר הבין שמוליק את פשר ההוראות. הסתבר שמפקדו ישורון בא לקחת אותו לבית הוריו משום שהם ישבו שבעה על נפילת אחיו שנפל בצפון שבוע קודם. הידיעה על כך הגיע להוריו של שמוליק שלושה ימים לאחר נפילתו ורק אז החלו לשבת שבעה. שמוליק הצטרף להוריו לשבעה שלושה ימים לאחר שהחלו הוריו לשבת.

הוריו של שמוליק ביקשו ממנו שלא יחזור לחזית כלוחם בגלל נפילת אחיו. הוא שמר על הוראה זו באופן כללי אך השתתף בעוד כמה ימי לחימה באזור קיבוץ רמת רחל מדרום לירושלים.

סוף דבר, סיפור עטרות הוא סיפורה של ירושלים. עמידת היישובים עטרות ונווה יעקב בקרב האחרון הוא סיפור גבורה שראוי להיזכר בספר תולדות עם ישראל בכלל וירושלים בפרט.

תודות

לשמוליק הרם שמסר עדותו החשובה על השבועות האחרונים בישוב בעטרות. ולרותי דנון בת עטרות על הערות החשובות לרשימה.

 

 

הנרות הללו... 8 נרות .. 16 חללים... אבא משורר

דוא הדפסה PDF

ימי החנוכה מתקשרים עם המכבים, חנוכיות, סביבונים מנהגים אחרים שהתגבשו במשך הדורות. תפקידם של כל אלו הוא להעצים את הזיכרון והקשר לאירועים הידועים שהתרחשו בתקופה ההלניסטית. בשורות הבאות נציג היבט סמלי של חנוכה, המכבים והזיכרון המתקשרים עם העת החדשה ומלחמת העצמאות וקשורים גם לאזור הנמצא מצפון ירושלים; וזאת בעקבות פרשה עגומה של נפילת ששה עשר לוחמים באזור ושיר שנכתב לזכר מפקד.

 

צפון ירושלים כזירת קרבות בימיו של יהודה המכבי

האזור שמצפון לירושלים, היישובים והדרך המרכזית אליהם היו בעבר ציר חשוב שחיבר בין ההר למישור דרך מעלה בית חורון. גם כיום אזור זה חשיבותו רבה כדרך חשובה בדרך לעיר, הלא הוא כביש 443. דרך 'מעלה בית חורון' המקורית עוברת בחלקה הגדול על שלוחה ארוכה ומתונה המשתפלת מאזור גבעת זאב לעבר העיר מודיעין והפכו אותה במשך דורות רבים לציר נוח לעליה בהר. עליה ובסביבתה התרחשו אירועים היסטוריים רבים לאורך הדורות שביחס אליהם לא נרחיב ברשימה זו. מכל מקום, מסכת הקרבות של יהודה המכבי במאה השניה לפנה"ס שהתרחשה על הדרכים סביב לירושלים, משקפת מאבק על הדרך אל העיר מתוך מגמה לשלוט בה ובירושלים ולהגיע תוך כדי כך לעצמאות דתית ולאומית.

באזור שבין גבעת זאב והיישוב בית חורון של היום התרחשו בתקופת החשמונאים שלוש קרבות. הראשון בשנת 166 לפנה"ס במעלה בית חורון בו ניגף סרון לפני יהודה ונס למישור. הקרב השני התרחש אחרי חנוכת הבית בסביבות הכפר אל-ג'יב של היום, ומכונה במקורות קרב כפר שלם שהתרחש בשנת 162 לפנה"ס והסתיים בניצחון של יהודה. שנה לאחר מכן, מרחק מעט מערבית לכפר שלם, בסמיכות לישוב גבעון החדשה של היום, התרחש בי"ג באדר שנת 161 לפנה"ס קרב בו ניקנור היווני הובס ואף נהרג. לימים הפך יום זה ליום שמחה שהיה נהוג לא להתענות בו כפי שמצוין במגילת תענית (י"ג באדר).

מכלול הקרבות האלה מצפון לירושלים בימי החשמונאים מדגיש את חשיבות האזור באותם הימים.

 

צפון ירושלים כזירת קרבות במלחמת העצמאות

אותו אזור, 'אלפיים שנה' יותר מאוחר, במלחמת העצמאות, היה שטח מיושב בדלילות בשני יישובים שעלו לקרקע בראשית המאה העשרים: היישוב החקלאי עטרות והכפר העברי נווה יעקב. עטרות היה שייך לאיגוד המושבים וחברו נווה יעקב השתייך לתנועת המזרחי הצעיר.

יישובים אלה סבלו קשות בגלל בידודם, והדרך היחידה שקישרה אותם לירושלים הייתה דרך גב ההר (כביש מספר 60). דרך זו שלא פעם הנסיעה בה היתה בבחינת סכנה בגלל פעילותם העוינת של הערבים. משום כך החליטה ההגנה לבצע פעולה שתרתיע את הערבים מפעילותם זו.

 

תשעה עשר חיילים יוצאים לביצוע מארב

בשבוע האחרון לחודש פברואר 1948, התחוללו שוב תקריות אחדות על כביש ירושלים-רמאללה, ביניהן הנחת מוקשים הדדית, תקיפות על שיירה ותגובת נגד יהודית. לשני הצדדים היו נפגעים. התקפות אלו של הערבים נעשו במטרה לשבש את החיים בשני היישובים מצפון לירושלים, עטרות ונווה יעקב. בשני במרץ יצאה הוראה מטעם המטה הכללי, לפגוע באוטובוס המוביל מדי בוקר פועלים ערבים מרמאללה ללטרון. מטרת המבצע הייתה להבהיר לאויב המתנכל לתחבורה היהודית, כי יש לכוח היהודי יד ארוכה החודרת ומגיעה לתוך אזורים ערביים. תשעה עשר לוחמים השתתפו במבצע, שישה עשר מהם נהרגו.

על ההתקפה החליט פיקוד ההגנה. לאחר שקיבל הוראה מן המטה הכללי שהורה לכל החטיבות להתקיף את תחבורת האויב. זאת לאחר שהתרבו התקפות על התחבורה העברית בדרכים.

הכוח התרכז במושב עטרות, לפני ארוחת הערב הסביר נועם גרוסמן, מפקד הפעולה, לחיילים את פרטי הפעולה. הוא הטיל תפקידים וחילק את המחלקה לכוחות משנה. בחצות הלילה שבין ה-3 וה-4 במרץ, שלוש שעות אחרי שהאנשים נשלחו לישון, הגיע מברק מירושלים: "לצאת בכל מחיר". בסמוך לחצות העירו את החיילים, הגישו להם תה והם יצאו לדרך כל אחד עם נשקו האישי.

 

מארב על כביש ירושלים רמאללה

נקודת היעד בה התמקם המארב נמצאה על הכביש ללטרון שבעה קילומטרים מדרום-מערב לרמאללה. (לא רחוק משכונת 'נווה מנחם' של היום הממוקמת בחלק המזרחי של גבעת זאב). בשעה 6:40 (על פי גרסאות אחרות היה זה מעט יותר מוקדם) הופיע האוטובוס שארבו לו. אנשי המארב ירו עליו ופגעו בו, אך הוא לא נעצר. הנהג התכופף והמשיך לנהוג, ועד מהרה נעלם מהעין. מהעדויות לא ברור כמה נוסעים היו בפנים, ואם בכלל היו. מכל מקום, היריות שימשו אות אזעקה לאויב לצאת למרדף כנגד הכוח היהודי הקטן. נועם שרק את האות לסיום המארב ואנשיו פתחו בנסיגה לכיוון עטרות.

 

נפילת הכוח בדרכו חזרה מהפעולה

יש גרסאות שונות לגבי ניסיון ההימלטות, אולם אין ספק לגבי התוצאה העגומה: נועם וחמישה עשרה מחבריו נפלו חלל ורק שלושה חזרו לעטרות. הערבים הרודפים תפסו את הרכסים שמסביב לציר הנסיגה והמטירו על נועם ואנשיו אש מכל הכיוונים. כבר בשלב הראשון של המרדף היו פגיעות, אולם הן לא היו קטלניות. הכוח התגלה גם למכוניות הנוסעות לרמאללה וממנה, ועד מהרה נראו מהעבר ההוא מכוניות עמוסות אנשים, שעמדו להצטרף לרודפים כדי לכתר את המחלקה. במצב זה לא יכלו הנסוגים להמשיך לשכב במקומם, ובלית ברירה קמו והמשיכו בריצה אל הכיוון האפשרי היחיד - הבסיס, במושב עטרות, שהיה מרוחק מהם כשישה קילומטרים, מרחק רב בדרך הררית. בשעה 7:15 הגיעו הנסוגים לעמק רחב יחסית, שם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר. שלושה מהם נחלצו בכל זאת מהכיתור וטיפסו על רכס שממזרח לעמק. שאר חבריהם לא הצליחו לפרוץ בעקבותיהם, וקשר העין בין השלושה לשאר האנשים אבד. האש העזה שנורתה עליהם הוציאה מכלל אפשרות חזרה לאחור.

השלושה: עזרא שיטוו, יצחק זילברשטיין ויצחק גולדברגר, נחלצו לבסוף מהמרדף ואת המשך הדרך עשו במסלולים שונים.

 

שמות הנופלים והבאתם לקבורה

ואלה שמות שישה עשר כפי שפורסמו בפקודת יום של גדוד מוריה: מפקד הפלוגה נועם גרוסמן, סגן מפקד מחלקה מרדכי גרוסמן, מפקדי כיתות: יהושע ויסמן, יקותיאל אורבך ואשר ליפצין, הטוראים: שמשון דגני, אליהו וילנצ'וק, שמעון יעקובוביץ, מרדכי יפרח, משה כהן, יהודה מזרחי, יהודה (בן שלום) מזרחי, משה רחמים מזרחי, ראובן מזרחי, מאיר עזרא וכן נתן פרלמן, כתב של "קול מגן העברי" הצטרף לפעולה והיה הכתב הצבאי הראשון שנפל במלחמת העצמאות.

כעבור שלושה ימים - בכ"ו באדר א' תשכ"ח (7.3.1948) - הובאו כולם לקבורה בבית הקברות בסנהדריה. ובשלב מאוחר יותר (בה' באלול תשי"א (6.9.1951) הועברו עצמותיהם לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

 

הנרות הזעירים של ראובן אבי נועם (גרוסמן)

ראובן גרוסמן (1974-1905), אביו של נועם מפקד הכוח היה דמות אינטלקטואלית מאוד מרשימה וידועה בחוגי הספרות ויצירה של אותם הימים. הוא כתב יצירות רבות תרגם וערך ספרים ובין השאר ערך על פי בקשת בן גוריון את חיבור הזיכרון החשוב 'גווילי אש' הכולל ארבעה כרכים וכרך הוספות. הוא הרבה לכתוב שירים וסיפורים מהם עולה הקשר לארץ ישראל ועברה.

גרוסמן תירגם מאידיש את השיר המפורסם נרותי הזעירים שבמקורו נכתב על ידי מוריס רוזנפלד (1923-1862) יליד פולין שהיגר לארה"ב. (על קורות השיר ראו: אליהו הכהן, "נרותי הזעירים, קורותיו של שיר חנוכה ומלחינו" אריאל, 191 (תש"ע), עמ' 84-79).

חלקו הראשון מושר ומדוקלם כמעט בכל מסיבת חנוכה בעיקר בגנים ובמוסדות חינוך:

נרותי הזעירים

נרותי הזעירים / מה רבו הסיפורים

לי ילאט האור / לי ילאט האור

על דמים וכישלונות /על תרועות של ניצחונות

על קרבות של דרור / על קרבות של דרור... 

שיר זה עבר גלגולים שונים והולחן לראשונה על ידי המוסיקולוג פרופ' צבי הרמן ארליך, בשנת 1908 ולאחר מכן קיבל לחן אחר על ידי המנצח והמעבד ליאו ליוב. השיר הושמע לראשונה בארץ בחגיגות חנוכה בגימנסיה הרצליה בתל אביב בשנת תרע"ד (1913), שם גם למד לימים נועם גרוסמן מפקד השישה עשר ואביו ראובן גרוסמן לימד כמורה לאנגלית.

 

הנצחה והנהגה

לאחר נפילת בנו הרבה ראובן גרוסמן לכתוב בבמות שונות בעניין מתוך יגון וכאב. מוטיב מאוד בולט בכתיבתו בהקשר זה הוא אי הטלת אשמה לא על ההשגחה העליונה וגם לא על ההנהגה המדינית של אותם הימים, אלא קבלת הגורל בהבנה ובצער. בחוברת זיכרון בשם 'נועם' שהוציאה המשפחה חצי שנה לאחר נפילת בנם (ב כ' בתמוז תש"ח), רוכזו דבריו של נועם, זיכרונות של חברים וידידים כמקובל בלקטי זיכרון. עותק של החוברת עם הקדשה אישית נשלח לבן גוריון ובו הוריו של נעם כתבו את משפט רב העוצמה: "לדוד בן גוריון, בפקודתך לחם, בפקודתך נפל, יהי שמך מבורך!, חנה וראובן גרוסמן. (למקור ראה: יצחק נבון, "זיכרון – תעודה, ביגון ובהוקרה – בן גוריון והמשפחות השכולות" י' רוזנסון וע' ישראלי (עורכים), חיל ברוח, תל אביב תשס"ט, עמ' 195, 208).

מילות ההקדשה מעין אלו עשויות להיקרא כיום כמעין התרסה, או אפילו בשמץ של אירוניה המכוונת נגד השולחים למבצע מעין זה, אך לא כך היו פני הדברים כשראובן וחנה כתבו את דבריהם. רוחם היתה איתנה, ישירה וחודרת למעמקי הלב. ביום השנה הראשון לפטירתו של בן גוריון, ביתו גאולה בן אליעזר סיפרה בראיון שהתפרסם בעיתון מעריב תשובה לשאלת המראיין האים ראתה את אביה בוכה. "אבא בוכה? יום אחד אני באה הביתה ואבא יושב והדמעות זולגות על לחייו. "ראי מה כתוב" אמר והושיט לי חוברת. זו הייתה חוברת ששלח לו ראובן אבי נועם, שירים לזכר בנו נועם שנפל במלחמת השחרור, ובהקדשה נאמר: בפקודתך הלך, בפקודתך נפל, יהי שמך מבורך", איך אפשר לכתוב כך, אני לא מבין אמר אבא ובכה כמו ילד, אחר כך בכה כשאמא מתה". (מעריב, תשל"ה). תשובתו של בן גוריון לא אחרה להישלח ובו הוא כתב: "חנה וראובן גרוסמן, קיבלתי את נועם (חוברת הזיכרון) והמילים הספורות שלכם, נפעמתי ונזדעזעתי עד עומק נפשי. ברוך העם שיש לו בנים כנועם, ברוך ומבורך העם שיש לו הורים כמותכם. בהוקרה נאמנה, דוד בן גוריון".

 

מתתיהו החשמונאי ונועם גרוסמן כסמלים של מנהיגים במאבק לעצמאות

בשיר שכתב ראובן גרוסמן עולה אותה רוח בהרחבה ובהדגשה. אלא שבניגוד לניסוח הדתי המופנה במכתב לבן גוריון, השיר נכתב בשפה דתית פשוטה הכולל פניות ישירות לאל והבעת תודה אליו. בתום ימי השבעה על נפילת נועם כתב ראובן גרוסמן שיר שכותרתו 'עלי דווי', ממנו עולה קבלת הגורל והתודה לבורא על השנים הטובות והשמחות בהם זכו בני המשפחה עד לנפילת בנם בשדה הקרב.

השיר בן ארבע הבתים כולו שיר תודה והכרת הטוב.

ארבעת בתי השיר נושאים את הכותרות הבאות:

'על כן נודה לך אלוה' / 'על שנות נועם'

'על מות גיבורים' / 'על שטף גשם'

 

בבית השלישי 'על מות גיבורים' גרוסמן מצייר את נפילתו של נועם כמות גיבור וקדוש ("זה יין המשומר רק לקדושי עמך ומקדשי ארצו") והמוטיב המרכזי בבית הם המכבים וגם בר כוכבא:

"...ותצעידהו על רמות יהודה בין הררי נשף

בלי נשמע קול בלתי צו מכבים מקדם...

לקראת ראשית של דרור או אחרית הדר...

על מיתת נשיקה זו

מפיו של מתתיהו חשמונאי,

בה חננתו בעלותו בסולמות קודש,

נודה לך.." (נעם, אומנות, תל אביב תש"ח, עמ' 27-25) [ההדגשות שלי]

 

בשעת כתיבת שורות אלה ללא ספק עמד למול עיניו של ראובן גרוסמן שדה הקרב בו נפל נועם שבסמוך כל כך אליו לחמו אלפיים שנה קודם לכן המכבים. אזור הקרב מכונה על ידו 'רמות יהודה' ההבחנה הגיאוגרפית היא מדויקת, אזור היתקלות התשעה עשר הוא רמתי ופחות תלול מאזורים סמוכים מה שהיקנה למקום בפי הגיאוגרפים את הכינוי 'רמת הרי בית אל'.

 

צו המכבים הוא ללא ספק אותו צו שהזכיר מתתיהו לאחר פרוץ המרד במודיעין: "ויקרא מתתיה בעיר בקול גדול לאמור: כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי" (מקבים א, ב כו, מהדורת רפפורט, ירושלים תשס"ד, עמ' 127) המפקד היוצא בראש חייליו להלחם ביוונים מהווה מטאפורה ללחימה של חברי ההגנה בראשותו של נועם המפקד על מחלקה וצועד בראשם כפי שעשה מתתיהו.

 

 

עדכון אחרון ( ראשון, 05 דצמבר 2010 02:20 )
 

המפקד האחרון של עטרות - חלק א'

דוא הדפסה PDF

שמואל הרם בן 86 מתגורר כיום במרכז הארץ. איש חביב ורב פעלים ששימש כמפקד האחרון של היישוב עטרות שהיה מצפון לפסגת זאב. לשמואל הגעתי בעקבות מכתבים שכתב בתור מפקד המקום ונמצאו בארכיון צה"ל. לאחר עבודה בלשית הצלחתי לאתר את כותב המכתבים והוא השלים לי פרטי מידע על השבועות האחרונים של ההתיישבות בעטרות אותם נציג ברשימות הבאות.

ראשית דרכו של שמוליק בפלמ"ח

שמוליק הרם יליד ירושלים משנת 1924 (דור חמישי בארץ). משנת 1941 שירת בפלמ"ח ועבר קורסים ותפקידים שונים שחלקם יפורטו בהמשך. במסגרת זו נשלח לאטליה לארגן את העלייה הבלתי לגאלית (עליה ב), עבר לצרפת ובסופו של דבר בספטמבר 1947 הוא עשה את דרכו לארץ באונית מעפילים 'מדינת היהודים'. אוניה זו עשתה את דרכה מבולגריה כשעל סיפונה כ 2,600 עולים מרומניה. האוניה לא הצליחה לנחות בחופי הארץ וגורשה לקפריסין. שמוליק היה בין המגורשים ושהה במחנה מעצר במשך שלושה חודשים. לאחר תקופה זו הצליח לעלות ארצה. במסגרת פעילותו בפלמ"ח עבר והעביר קורסי הכשרה שונים כולל אימוני פיקוד וחבלה שעזרו לו מאוד בהמשך הדרך. לאחר שרות של שבע שנים בפלמ"ח, חיפש אתגרים נוספים וכך הגיע להגנה לגדוד מכמש.

 

גדוד מכמש

רוב מלווי העולים באוניות, כמו שמוליק, היו חוזרים לאירופה להמשיך להכשיר קבוצות עולים נוספות בדרכם ארצה. לשמוליק היה ברור שלמרות הקשיים השוררים בארץ הוא אינו חוזר לאירופה להמשיך בהכשרת עולים אלא נשאר כאן ומשום כך גם חיפש מסגרת קבועה שבה יוכל לשרת.

בחיפושיו אחרי תפקיד בו יוכל לתרום הוא הגיע למחוז ירושלים ונפגש עם שלום דרור שהיה באותם הימים מפקד גדוד מכמש. דרור אמר לשמוליק שהוא מחפש חיילים ומפקדים כיוון שהגדוד שלו הולך לקבל משימה לאבטח את צפון ירושלים, אזור נווה יעקב ועטרות. והוא מאוד מעוניין שישתתף במשימה. המוסדות הביטחוניים בראשותו של בן גוריון קיבלו החלטה לחזק שני אזורים בהם יש כוונה להחזיק בכל מחיר, כך טען דרור, וכוונתו היתה לגוש עציון ואזור נווה יעקב ועטרות. התפקיד שדרור ייעד לשמוליק היה לפקד על היישוב עטרות עם פלוגה בסדר גודל של כ- 80 חיילים.

שמוליק הגיע לאזור תלפיות שהייתה שכונה מבודדת באותם הימים בדרום ירושלים שם היה אזור ההתארגנות של הגדוד. הוא קיבל מחלקת חיילים וראיין אותם. הוא חשב שקבוצת החיילים שיקבל עברו אימון פרט שהוא אימון בסיסי בהכשרה ללחימה. בפועל מצא שרמת החיילות של אותם לוחמים היתה מאוד ירודה. התברר שהם אינם מוכשרים מבחינה צבאית. שניים-שלושה חיילים בלבד עברו מטווח והשאר גם זה לא. הוא מאוד התאכזב מרמת החיילות של החיילים. סה"כ היו לשמוליק בראשית הדרך כעשרים חיילים שעימם היה צריך לעלות לעטרות, קבוצה כזו כמובן לא הייתה  מספקת 'אך זה מה שיש' כך נאמר לו.

זמן קצר לאחר קבלת המחלקה הוא קיבל הודעה שבעוד שבוע הכוח שלו עולה לעטרות.

 

הגעה לעטרות

בסוף חודש מרץ או ראשית אפריל 1948 כפי שתוכנן, עלה שמוליק עם חייליו לעטרות. שמוליק קיבל חדר ושם מיקם את המפקדה. הוא עבד בצמוד למא"ז (מפקד האזור) יוסף גולדברגר (שהיה בנו של יענקל גולדברגר נהג האוטובוס של עטרות). חדר נוסף שהיה בסמוך שימש חדר קשר בו הועברו הידיעות בעזרת מכשיר מורס למפקדה בירושלים. לדברי שמוליק מכשיר הקשר (שכונה ה"צבר") היה מאוד מיושן והעברת הידיעות לפיקוד או לנווה יעקב לקחו זמן רב.

בתפקידו כמפקד בעטרות היה שמוליק כפוף לישראל פונט שיישב בנווה יעקב. בין ירושלים לעטרות, באותם הימים היה כפר בשם שועאפט,שהיה כפר נבזי כלשונו של שמוליק, כפר שישב בשני צידי הכביש והפריע לתחבורה לעטרות ונווה יעקב.

 

עבודות ביצור והתארגנות בעטרות

ראשית פעילות היחידה בעטרות הייתה הכנת המקום להגנה מפני התקפות אויב שהיה ברור שיגיעו במוקדם או במאוחר. בפועל במקום היו 3-2 עמדות שמירה (פילבוקסים) וגדר תיל שהקיפה את היישוב, כמובן שמקלטים לא היו בנמצא במקום. היה ברור שאין בזה די כדי להגן על היישוב מפני התקפות מבחוץ. הסיכום עם מפקד הגדוד היה שתפקיד הפלוגה לבצר את המקום ולבנות עמדות. בעזרת עמדות שיהיו מכוסות ומוגנות בניית תעלות קשר בין העמדות. חומרי גלם לבניה היה בסביבה מספיק. התכנון היה שאחרי התעלות יבנו עמדות קשר. לכך היה צריך כמובן כוח אדם רב יותר מאשר היה בפלוגה.

 

הגעת כוחות נוספים לעטרות

כעבור כמה ימים הגיעה מחלקה נוספת ששמוליק על פי המראה החיצוני שלהם לא האמין שיחזיקו מעמד אפילו יום בהתקפה רצינית. מחלקה זו היתה מחלקה מיוחדת של חרדים לבושים שחורים אחד מהם הציג עצמו כמפקד הכיתה ואחד אחר הציג עצמו כרב.

בסיום הצגת הכוח מפקד הכיתה החרדית הצדיע לשמוליק מפקדו. שמוליק הודיע לו שבמקום אין גינוני טקס וניתן לקרוא אחד לשני בשמות הפרטיים. מפקד הכיתה דיווח שהכיתה מאומנת היטב ומוכנה להלחם. אחד החיילים שהגיע נקרא שמואל גורודיש (שהיה בן 16) שחבש כיפה שחורה ומאוד התאים במראה החיצוני לקבוצה שהיה בה (לימים יעשה קריירה צבאית ויתפרסם כמפקד בכיר בצה"ל, שימש כמפקד חטיבה שבע במלחמת ששת הימים והיה אלוף פיקוד הדרום במלחמת יום כיפור).

במהלך השבועות האחרונים לפני פינוי המקום, חלק מאנשי עטרות, נשים, ילדים ומבוגרים בלתי כשירים להלחם עזבו ונשארו בעיקר גברים וחלק מהנוער על מנת לעזור להגן על היישוב ולהחזיק את המשק במקום.

לאחר פרק זמן קצר הגיעה מחלקה נוספת, חלק מהם היו סטודנטים באוניברסיטה העברית ואת חלקם שמוליק הכיר מקורס מפקדי כיתות שהדריך בכפר עציון. עם המחלקה החדשה הגיעו כוחות התגבור לכדי 80 איש.

התארגנות הכוח החדש לא לקחה זמן רב, שמוליק ערך הכרות למפקדי הכיתות עם השטח ועם המא"ז יוסף גולדברגר. גולדברגר עשה עבודה טובה בשטח אבל לא מאוד אהב שיש ממונים עליו. בסופו של דבר זה לא הפריע ליחסי העבודה הטובים ביניהם. שמוליק רצה למנות את גולדברגר כסגן מפקד המקום אך רעיון זה לא יצא לפועל.

 

אבטחת המחצבה

לאחר פרק זמן קצר במקום הסתבר למפקד המקום שיש מחצבה פעילה הנמצאת במרחק כ 2.5 ק"מ מצפון מזרח ליישוב שצריך לאבטח אותו ואת המתקנים שבה. אבטחת המקום הייתה מורכבת בגלל המרחק למחצבה והנגישות שלא הייתה פשוטה. את הדרך לשם עשו המאבטחים ברגל ובשעות הלילה על מנת לא להתגלות על ידי הכפריים סביב.

באותם הימים שמוליק הסתובב בעטרות ומצא מכונית עזובה שלא היתה בשימוש שנים רבות ולא היה בה דלק ושמן לשימוש. תושבי עטרות אמרו למפקד שבמידה וימצא דלק ושמן ויצליח להניע את הרכב יוכל להשתמש בה לצרכי הביטחון במקום. רכב זה כבר אז הוגדר כרכב לאספנים. לאחר שהשיגו דלק הצליחו להניע אותו ועשו בו שימוש לפרק זמן והוא היה לעזר רב לכוחות במקום.

 

חיי יום יום והדאגה לאספקה

מפקד המקום ציין שהחיילים עליהם פיקד עבדו בדרך כלל במסירות רבה מאוד, גם בשמירה וגם בבניית הביצורים. היה צריך לכלכל את החיילים ולדאוג לכל צורכיהם היום יומיים. הדבר נעשה באופן סדיר בקשר עם ירושלים משם הגיע האספקה. לאחר תקיפת שיירת עטרות (ה- 14) בי"ג באדר ב' תש"ח (24/3/1948) הקשר עם ירושלים דרך הכביש נותק והיישובים מצפון, נווה יעקב ועטרות היו במצור, אספקה ליישובים לא הגיעה. הקשר לפיקוד היה רק באמצעות מכשיר הקשר.

בשלב מסוים שמוליק קיבל הודעה מהפיקוד בירושלים שתוך יום-יומיים מטוס בשרות ההגנה יחוג מעל נווה יעקב ועטרות ויטיל שקי לחם. כשהמטוס הגיע החלו הערבים לירות לעברו, עבור הערבים זו הייתה חגיגה, המטוס הטיל את שקי הלחם וחזר לבסיסו, השקים התפזרו על שטח נרחב גם בשדות רחוקים מהיישוב וחלק מהשקים נאספו על ידי הערבים סביב. חלק קטן מהשקים הגיעו ליעדם ונאספו על ידי אנשי עטרות.

בשר לא חסר לחיילים במקום כיוון שבמושב היו רפתות עם פרות. הפרות שנפגעו מהירי היו מהוות מקור מזון לחיילים ולאנשי הכפר. מי שהקפיד בענייני כשרות אכל בשר פרה שנשחטה כדין ואחרים היו אוכלים גם פרות שנפגעו ולא נשחטו על פי ההלכה. שמוליק זוכר את האירוע שבו הזעיק את הרב (שמעון בודנהיימר) של המחלקה הדתית לשחוט פרה שנפגעה מכדורים בעזרת חלף (סכין חדה) על מנת שגם הדתיים יוכלו ליהנות מבשר פרה שנשחטה כדין. בשר היה למכביר אך לחם לא היה במידה מספקת.

 

הגעת תחמושת ומוקשים

יום אחד מפקד המקום קיבל הודעה בקשר שעומד להגיע רכב בריטי עם  תחמושת ומוקשים לתגבור היישוב. שמוליק יצא עם חייל נוסף לקראת הרכב (פורד חדשה) שהגיע והביאה כמות גדולה של תחמושת (כמה ארגזים), שני מקלעי ברן (לואיס), רימונים וכן מוקשי נעל ומוקשים נגד שריון. שמוליק לקח את המשאית עם התחמושת והסיעה אותה לעטרות. את התחמושת הכניס למחסן הנשק ואת שני ארגזי המוקשים התכונן לאפסן ולטפל בהם בנפרד. לארגזי המוקשים היו מצורפים גם הוראות הפעלה שעזרו לשמוליק וחבריו להרכיב אותם.

צריך לציין שבשנת 1942 שמוליק עבר הכשרה כחבלן במסגרת ההכשרה שלו בפלמ"ח. את ההכשרה העבירו סמלים בריטים  בבסיס ההגנה במשמר העמק. קורס זה בהחלט עזר לו בהבנת ההוראות להטמנה בשטח בשלב יותר מאוחר. בהנחת המוקשים אחד הכללים החשובים ביותר היה להטמין בצורה מסודרת תוך כדי שירטוט מפה. זאת כדי לדעת היכן הוטמנו המוקשים  ולהימנע מלעלות עליהם בטעות ולאפשר את פירוקם המסודר בשלב מאוחר יותר. הטמנת המוקשים לקחה זמן רב, שמוליק מינה את אחד החיילים כשרטט שציין את מקום ההטמנה על מפה של הכפר.

הטמנת המוקשים נעשתה בלילה על מנת שהערבים לא יבחינו בכך ולא יצלפו על המטמינים. ההטמנה נעשתה מעבר לגדר ולאחר מכן נעשה טשטוש על מנת שלא יבחינו היכן המוקשים הוטמנו. בשלב ראשון הוטמנו חלק גדול ממוקשי הנעל ובשלב שני תכננו להטמין את המוקשים נגד שריון, אך בפועל לא הספיקו להטמין אותם.

 

תודות

לשמוליק הרם, שמסר עדותו החשובה על השבועות האחרונים בישוב בעטרות.

לדורון אורן, שהביא לידיעתי את המכתבים שכתב שמואל הרם ושמצא בארכיון צה"ל ממנו התחיל כל התחקיר שלי.

לרותי דנון, בת עטרות ומרכזת הארכיון למורשת עטרות שעברה על הרשימה ועדכנה בפרטים.

 

עדכון אחרון ( ראשון, 05 דצמבר 2010 02:20 )
 

זכרונות יעקב פרידמן מנווה יעקב חלק ב'

דוא הדפסה PDF

בגיליון הקודם הבאנו את ראשית דרכה של משפחת פרידמן בנווה יעקב משנת תרצ"ו (1936) ועד ימי המאורעות שפרצו בעקבות הכרזת המדינה. בגיליון הנוכחי נציג את פרקי היומן של יעקב פרידמן על סוף ימי נווה יעקב ובצידם נציין את זיכרונותיה של רותי באוואר בתו של יעקב שגדלה בתור ילדה במקום.

 

יעקב ניצל מאסון שיירת עטרות (י"ג באדר ב' תש"ח)

ערב פורים תש"ח יעקב ניצל בנס מפיגוע בדרך לנווה יעקב. יום לפני פורים הוא נסע לבדיקה אצל רופא בירושלים כיוון שלא חש בטוב. האוטובוסים מנווה יעקב ועטרות לא נסעו בצורה סדירה כיוון שלא היה מי שילווה אותם בכל פעם. "באותו היום ירו עלינו כל הדרך, שכבנו על רצפת האוטובוס והגענו בשלום העירה" כך כתב יעקב ביומנו. נהג האוטובוס אמר ליעקב שלמחרת ב- י"ג באדר ב' ערב חג הפורים בשעה: 11:00 הוא מתכוון לחזור מתנובה (שהיה מקום כינוס הנוסעים, בסמוך לשכונת הבוכרים של היום) בירושלים. יעקב נשאר ללון בירושלים אצל קרובי משפחה ולמחרת בבוקר הלך לבדיקה הרפואית. יעקב הספיק לקנות דברי מתיקה למשפחה ומיהר למקום יציאת ההסעה. כשהגיע לשם התברר לו שהאוטובוס לנווה יעקב לא נוסע כיוון שהנהג סבר שהדרך לא מספיק בטוחה. ברכב שנסע לעטרות לא היה מקום והוא יצא לדרכו, יעקב ניסה לרוץ ולהשיג אותו אך הנוסעים באוטובוס לגלגו עליו ואמרו לו לרוץ יותר מהר כדי להשיג את האוטובוס. בסופו של דבר במקום הכינוס בתנובה הוא פגש קרוב משפחה שעודד אותו ואמר לו שגם עיכוב זה הוא לטובה. הוא סיפר ליעקב שבאותו בוקר הם ראו את הערבים של שועפאת מתארגנים באזור הכביש לנווה יעקב ולא ברור בדיוק לאיזה צורך.

לא עברו דקות רבות והדי יריות והתפוצצויות נשמעו מהכביש לעבר נווה יעקב. יעקב רץ למגדל התצפית בתנובה ומשם היה ניתן לראות היטב עשן שחור עולה מאחת המכוניות שנסעו לנווה יעקב. לאחר שירד מהמגדל הוא נתבקש ללכת לבית החולים 'ביקור חולים' כדי לזהות את הנפגעים באירוע. הוא הוסע בג'יפ לבית החולים ואת המחזה שנתגלה לעיניו שם הוא לא שכח במהרה. אותם נוסעים שנסעו ברכב לנווה יעקב ולגלגו שאין לו מקום בהסעה שכבו בבית החולים מתבוססים בדמם ולא ניתן היה לזהות אותם בגלל חומרת פציעתם. נהג האוטובוס של עטרות יענקל גולדברגר נפגע בשלושה כדורים בחזהו מכדורים של האקדח שתמיד נשא עימו, אקדח מאוזר גדול מימדים. יעקב נזכר בדברי אשתו של יענקל (רייזל) שביקשה ממנו לא לנסוע לירושלים כיוון שהערבים אורבים לאוטובוס אך הוא סירב לשמוע לה והרגיע אותה גם בזכות האקדח שיש ברשותו.

מבית החולים, לאחר מסדר זיהוי החללים שהיה שותף לו, הלך יעקב לבית בת דודתו כדי להירגע מהמחזות הקשים שראה בבית החולים ושם פרץ בבכי תמרורים על האסון שקרה.

 

יעקב פרידמן נוסף בין הנופלים

שעות אחדות לאחר האסון התפרסם הדבר בעיתונות שם פורסמו שמות הנופלים. בדרך מקרה בין הנוסעים שנהרגו היה אדם נוסף בשם יעקב פרידמן שלא היה לו קשר ליעקב בו אנו עוסקים. למחרת חזר יעקב לרופא אותו ביקר יום לפני כן, מעט לפני שהיה אמור לחזור לנווה יעקב. הרופא התפלא מאוד לראות אותו עומד לפניו בריא ושלם. הכיצד? שאל הרופא ראיתי את שמך בעיתון ברשימת הנופלים בדרך לנווה יעקב, כיצד זה אתה עומד לפני? הסתבר שלא מעט אנשים חששו לגורל של יעקב בגלל הפרסום על יעקב פרידמן האחר שנהרג. יעקב הצליח בקושי רב להודיע לאשתו באמצעות הצלב האדום שהעביר פצועים משני היישובים לעיר שהוא בריא ושלם.

 

פינוי הנשים והילדים

לאחר אירוע שיירת עטרות (בי"ג באדר ב' תש"ח) המצב ביישובים הורע והופסק לגמרי קשר התחבורה עם ירושלים. יעקב חיכה לפגישה עם אשתו שנשארה בנווה יעקב כל אותו הזמן. מספר שבועות חלפו עד שהאנגלים הסכימו לאפשר קשר עם הישובים וזאת בעזרת התערבות של הרב הראשי באותם הימים הרב הרצוג ז"ל. אז פונו הנשים והילדים מעטרות ונווה יעקב ויעקב שמח סוף סוף לחזור ולהיפגש עם אשתו. המפונים מהיישובים הורשו לקחת עימם רק חבילת חפצים קטנה ואת כל הרכוש נאלצו להשאיר במקום.

יעקב תמיד ראה את הצד הטוב שבדברים וכך נהג לומר בהקשר זה: לחפצים יש תחליף ואין להצטער על אובדנם כך זאת תוך ציטוט פסוק מספר משלי: "לב אדם יחשב דרכו, וה' יכין צעדו" (משלי טז ט).

שלושה שבועות לאחר פינוי הנשים והילדים מהיישובים ההגנה פינתה את המקום משום שלא היו די לוחמים ונשק כדי להגן על נווה יעקב ועל עטרות. הלוחמים עם מספר תושבים מצומצם ועימם תושבי ולוחמי עטרות צעדו רגלית מנווה יעקב לבית החולים הדסה בהר הצופים כשהם נושאים עימם את הפצועים. רוב הנסוגים נשארו בהר הצופים עד להפוגה הראשונה ערב שבועות תש"ח. לאחר הפינוי נאלצה משפחת פרידמן לנדוד שבועות ארוכים עד שנכנסו לבית קבע בירושלים.

 

חזרה לנווה יעקב לאחר מלחמת ששת הימים

תשע עשרה שנה לאחר עזיבת המקום, לאחר סיום הקרבות במלחמת ששת הימים ניתן היה לחזור לנווה יעקב. משפחת פרידמן חזרו לבקר ונדהמו לראות שלא נשאר זכר ליישוב. אפילו עצי הפרי נעקרו. מפי השבויים הערביים הסתבר שהיו מריבות קשות ביותר בין ערביי המקום במאבק על השלל שהשאירו תושבי נווה יעקב, המאבק ביניהם הגיע עד כדי אבידות בנפש. משפחת פרידמן כאמור לא חזרו לנווה יעקב והתבססו במקומם החדש בירושלים.

 

זיכרונות רותי באוואר (פרידמן) בת נווה יעקב בשנים ת"ש – תש"ח (1948-1940)

רותי פרידמן נולדה להוריה יעקב וזיני (יונה) פרידמן בנווה יעקב. היא נולדה בט' בסיון ת"ש (15/6/1940), בסמוך לחג השבועות. משום כך החליטו הוריה לקרוא לה רות. לרות נולדה אחות בשם אסתר בט"ז באדר ב תש"ו (19/3/1946).

רות חיה עם משפחתה בנווה יעקב עד פינוי המקום באייר תש"ח. היא הייתה אז ילדה בת 8 וזכרה מספר דברים אותם ציינה.

את נווה יעקב היא זכרה כמקום הררי ויפה. כשהיו חוזרים מבית הספר הם היו רצים באזור סלעי ויפה ובעונת הפריחה גם צבעוני.

רות זוכרת את היישוב והתושבים בו כמקום משפחתי. כולם הכירו את כולם וכמובן שעזרו בעיתות צרה.

היא זכרה שבשבתות היא היתה הולכת לטייל בסמוך לביתם של משפחת ונדרולדה שגרו בשכנות להם ונהנתה להאזין ולשמוע מרחוק כיצד הם שרים זמירות שנשמעו בצלליהם הנעימים.

רותי אהבה במיוחד את תקופת הקיץ, אז היו באים ילדי חוץ מאזורים שונים בארץ לבלות בקייטנות שארגנו משפחות במקום. לפעמים הייתה מצטרפת לקייטנים ויוצאת עימם לטיולים באזור הקרוב כשאבא שלה היה לוקח אותם לטיול.

בנווה יעקב במלחמת העצמאות

רותי זוכרת שבתקופת מלחמת העצמאות כאשר המתח והסכנה גברו פינו אותם מבתיהם שהיו ממוקמים בקצה היישוב והם שוכנו בחדר אחד בבית משפחת פרנקל שהיה במרכז הישוב, היא גם זוכרת את הצפיפות הרבה בדירה שם הם היו חמש נפשות בחדר אחד.

באחד מההתקפות הערביות על היישוב (ב ט' בניסן תש"ח) נפוצה שמועה בקרב הערבים שהיישוב נכבש. בעקבות שמועה זו הגיעה עיתונות זרה כדי לתעד את המאורע. רותי זוכרת כיצד גב' סלומון, אחת מחברות היישוב, שהייתה מוסיקולוגית במקצועה ארגנה את הילדים בחבורת חליליות והם יצאו לנגן על בור המים במרכז היישוב, בזמן שהעיתונאים הגיעו על מנת להוכיח שלא רק שנווה יעקב לא נכבשה אלא גם הנוער שומר על מורל גבוהה.

לפני הפינוי, ז'יני, אמא של רותי, לקחה עימה מה שהיה ניתן: מעט כלי מיטה, גביע, פמוטים ותמונות. בזמן הפינוי משפחת פרידמן לקחה עימם את שתי הילדים של משפחת רוטשילד שהיו אצלם באומנות. את הפינוי רות זוכרת בנסיעה באוטובוס ממוגן לירושלים כשמלווים אותם אנגלים ומידי פעם עלו ערבים לבדוק את האוטובוס לראות שאין שם לוחמים. את המפונים העבירו לבית ספר למל בירושלים ומשם הם פונו לאתרי קליטה אחרים.

 

תודות

תודות לרותי באוואר (פרידמן) ומשפחתה שהעבירה לי את היומן של יעקב פרידמן, סב המשפחה, ממנו הבאתי את השורות למעלה המאירות צד נוסף של החיים בכפר העברי-נווה יעקב. תודה לרותי גם על נכונות לשתף את הקוראים בזכרונותיה מימי הילדות במקום.

 

לקריאה נוספת

י' שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים, עד תש"ח, ירושלים תשס"ט, עמ' 161-156.

י' שפנייר, "הלילות האחרונים של כפר עברי", עת-מול, 200 (תשס"ח), עמ' 37-34.

עדכון אחרון ( ראשון, 05 דצמבר 2010 02:21 )
 
עמוד 9 מ- 15

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים