בית הכר את הפסגה

הכר את הפסגה וסביבתה/ד"ר יוסי שפנייר



זכרונות יעקב פרידמן מנווה יעקב 1936-1948

דוא הדפסה PDF

יעקב פרידמן היה מתושבי הכפר העברי נווה יעקב. את משפחתו של יעקב פגשתי במהלך חודש תמוז תש”ע. ביתו רותי חגגה יום הולדת 70 ובני המשפחה ציינו את האירוע עם כל הנכדים בסיור למקום מגורי המשפחה בנווה יעקב.

הנכד יצחק באוואר סיפר ששנים לאחר שסבו עזב את נווה יעקב הוא העלה את זיכרונותיו על הכתב ביומן מרתק. היומן מגולל את סיפור חיו המגוונים של יעקב פרידמן על כל הקשיים בגלות ובארץ ישראל. היומן הודפס ושימש ללימוד קורות המשפחה.

בשורות הבאות נציג פרקים מתוך היומן הקשורים בהתיישבות בכפר העברי - נווה יעקב, בתקופת המנדט הבריטי, בין השנים תרצ”ו-תש”ח (1948-1936).

ראשית הדרך בגרמניה וצרפת

יעקב נולד בשנת 1909. הילד השנים עשר מתוך שלושה עשר להוריו ברתה ואדולף פרידמן בדיסלדורף שבגרמניה. האב היה מוהל, שוחט וחזן ולצורך פרנסתו נדד בין הכפרים השונים בסביבה. הוא נפטר מכיב קיבה והשאיר אישה שהייתה צריכה לפרנס משפחה של שלושה עשר ילדים. כיוון שהיה קשה לטפל בכל הילדים הכניסה אימו של יעקב חלק מן הילדים למוסדות יתומים. יעקב הוכנס למוסד בדינסלקן, מנהל המוסד היה יהודי בשם ד”ר רוטשילד, את בנו יפגוש יעקב בהמשך הדרך בארץ ישראל בנווה יעקב. לאחר גלגולים שונים עם עליית הנאצים לשלטון עבר יעקב לצרפת ועבד בחקלאות אצל איכרים באזור שטרסבורג.

העלייה לארץ ישראל

יעקב עלה לארץ באוניה בשם פטריה ב 10 ליוני 1934. הוא הגיע ליפו ושם נאסף לקיבוץ חפץ חיים. הוא עבד באזור גדרה בעבודה חקלאית קשה בנטיעת עצים ועבודות אחרות תמורת כלכלה בסיסית ביותר שכללה כמה פרוסת לחם, חצי ביצה ולבן. במהלך הזמן יעקב חלה במלריה ובמצוות רופאיו נאלץ לעזוב את הקיבוץ ולעבור לאזור ירושלים. שם אושפז בבית החולים שערי צדק ולאחר תקופת אשפוז של חודש השתחרר מבית החולים בריא לחלוטין.

כיוון שלא יכול היה לחזור לאזור השפלה, בגלל סיבות בריאות, חיפש יעקב מקום עבודה בסביבות ירושלים. בדרך מקרה פגש באותם הימים את נפתלי רוטשילד, אחד מבניו של ד”ר רוטשילד אותו הכיר בגרמניה במוסד החינוכי. נפתלי קיבל את יעקב במאור פנים תוך הקפדה על תזונה נכונה ודאגה לעבודה במקום. יעקב עבד בכפר העברי נווה יעקב ברפת, האכיל את הפרות והוליך אותם לשתות לבור המים הקרוב, כיוון שמים זורמים לא היו במקום. יעקב התגורר בביתם של משפחת רוטשילד עד שהתחתן והקים בית משל עצמו במקום. משפחת רוטשילד באותם השנים (1939-1936) גדלה ונולדו להם שלושה בנים פינחס, דוד ומאיר, אתם היו לו קשרים טובים במהלך השנים.

בשנת 1937 קיבל יעקב משרה בתור ‘גפיר’ (בערבית שומר). שוטר במשטרת היישובים ותמורת עבודה זו קיבל משכורת של 5 לא”י שהיה סכום גדול יחסית באותם הימים, במיוחד כשלא היה על מה לבזבז את הכסף, כך ניתן היה לחסוך חלק ממנו. בשנות השלושים תנאי הביטחון היו קשים ולכן השמירה ביישוב תוגברה. יעקב הועסק על ידי היישוב בשמירה וזו היתה חלק מהכנסתו.

מעבר לכפר העברי נווה יעקב

 

יעקב שוטר במשטרת היישובים בנווה יעקב

 

במטה המשטרה היו מוצבים מספר שוטרים ועליהם היה מפקד אנגלי (ששמו היה מתיאס) שהיה מגיע מידי פעם לביקורת. יעקב מספר שלא פעם אירעו תקלות כיוון שחלק מהשוטרים שהיו אמורים להיות במקום היו יוצאים לאימונים ולא היו נוכחים. כך קרה לא פעם שכשהגיע הביקורת היה צורך ליצור סיפור כיסוי לאותם השוטרים שלא נמצאו במקום.

היה גם צורך להעלים את הנשק הבלתי ליגאלי לפני בוא המפקד.

בשנת 1938 נפתחה בנווה יעקב מחצבת אבן והמקום שימש את חברי ההגנה לאימונים בנשק ומקום מסתור. תחנת המשטרה המקומית בה עבד יעקב היתה בבנין הציבורי שבו היה ממוקם גם בית הכנסת.

יעקב בונה את ביתו בנווה יעקב

יעקב היה מקבוצת הייקים שבשנות השלושים בנו את ביתם בשלב ב’ של הבנייה שהיה בחלק המזרחי של נווה יעקב. לאחר סיום בניית הבתים קיבלו המתיישבים הלוואה מהסוכנות לרכישת שתי פרות. יעקב נרשם וזכה לקבל אף הוא את ההלוואה. הוא נסע למושב רישפון וקנה שתי פרות אך לצערו הפרות לא היו במיטבן הן חלו ותנובת החלב שלהן הייתה מצומצמת. הפרות השתכנו ברפת של משפחת רוטשילד וטופלו יחד עם הפרות שלהם.

באחד מהימים בשנת 1939 הגיעה לנווה יעקב בחורה בשם ג’יני הרץ נערה מכפר סבא שעזרה בפריקת מכולת חפצים למשפחה שכנה. נוצר קשר בין יעקב לג’יני שהתפתח בסופו של דבר בעזרת נפתלי רוטשילד לקשרים רציניים עד לנישואים.

יעקב נישא לג’ני בנווה יעקב

נדרשו מספר פגישות בין יעקב וג’ני בעזרת תיווך של נפתלי רוטשילד ובסופו של דבר החליט הזוג הצעיר על אירוסיהם. הדבר כמובן עורר התרגשות גדולה בכפר הקטן נווה יעקב. משפחת רוטשילד ארגנה מסיבה קטנה לרגל המאורע.

את החתונה ערכו במסגרת מצומצמת על גג הבניין הציבורי ששימש כאמור גם כבית הביטחון וגם כבית כנסת. כל הכפר הוזמן לחתונה וכן קרובים בודדים משני הצדדים שהיו באזור.

בערב החתונה כמו גם בערבים אחרים היו יריות לעבר המושב דבר שמאוד הפחיד חלק מהאורחים שעזבו במהירות את המקום בסיום החופה. את ירח הדבש הם ערכו באזור יותר שקט בקיבוץ חפץ חיים.

החיים בנווה יעקב לאחר החתונה

לאחר החתונה המשיכו הזוג פרידמן את חייהם בנווה יעקב. יעקב עבד בתור גפיר בשמירה במקום וג’ני עבדה כמבשלת לאנשי ההגנה.

במהלך החודשים הראשונים שלאחר החתונה השלים יעקב את בנית הבית בחלק המזרחי של היישוב. כיוון שהבית נבנה בשיפוע ההר, היה צורך בהכשרת דרך למקום וגם חיבור הבית למים וחשמל. הוא הכשיר חצי דונם סביב לבית ושם שתל פרחים ובשלב ראשון גם חצי תריסר עצי פרי. בהמשך הרחיב את הנטיעות, בסופו של דבר היו להם שישים וחמישה עצי פרי. במקביל גם נזרעו ירקות ובצורה זו העשירו במעט את המזון היום יומי.

כמו משפחות אחרות בנווה יעקב גם משפחת פרידמן אירחה ילדים בימי הקיץ במעין קייטנה שהייתה מקור פרנסה נוסף. תודות להכנסות אלו יכלו משפחת פרידמן להגדיל במעט את הבית הבסיסי. ובסופו של דבר הבית כלל שני חדרים מרפסת גדולה ועוד שני חדרי מרתף בהם יכלו לשכן את הילדים. יעקב עזר לג’יני בניהול משק הבית וטיפול בילדים בנוסף לעבודת השמירה שהיה עושה בלילות.

למשפחת פרידמן נולדו שתי בנות, הראשונה רות (בשנת 1940) ואחותה אסתר נולדה אחריה בשנת 1946.

יעקב מספר שבתחנת המשמר בנווה יעקב הוא בדרך כלל עבד לבד כיוון ששאר הגפירים היו באימונים בלתי חוקיים לקראת מאבק נגד האנגלים שהיה ברור שהולך להיות בזמן הקרוב ולשם כך היה צורך באימונים.

 

אבטחת הובלת החלב לירושלים

בכ”ט בנובמבר 1947 עם קבלת החלטת האו”ם על חלוקת הארץ בין הערבים ליהודים הייתה שמחה רבתי בכל הארץ אך המצב בנווה יעקב הלך והחמיר בגלל מתקפות הערבים על היישוב.

בחודשים אלה שבין החלטת האו”ם ופרוץ מלחמת העצמאות הנסיעה בדרכים בין עטרות ונווה יעקוב לירושלים לא הייתה פשוטה.

באחד מהמקרים מספר יעקב, הוא הוצב ללוות את האוטובוס של יעקב (יענקל) גולדברגר מעטרות שהוביל את התוצרת החקלאית ואת החלב מעטרות ונווה יעקב לירושלים. באותו היום שהיה יום חם במיוחד, הועמסו עשרים ושניים כדים של חלב. כולם היו מלאים בנוזל היקר ואחד מהם שימש מקום מסתור לרימונים שהיו צריכים להגיע להגנה בירושלים. הנהג יענקל גולדברגר תידרך את יעקב שבמידה ויתקלו במשמר אנגלי הוא ינהל מולם את העניינים. בשועאפט עצרו אנגלים את האוטובוס לביקורת, ראשית נבדקו הנוסעים ולאחר מכן ביקשו להוריד ולבדוק את מיכלי החלב. יעקב חשש מאוד שהכד עם הרימונים יתגלה ואז עתידו יהיה מר מאוד. יענקל הנהג התאושש מההלם ואמר לקצין הבריטי שאם יורידו את כדי החלב והוא יחמיץ הוא והממונים עליו ידרשו לשלם פיצוי למתיישבים. איום זה כנראה השפיע על הקצין והכדים לא נבדקו. האוטובוס המשיך לירושלים ובבדיקה נוספת שהייתה בהמשך הדרך לא דרשו לבדוק את הכדים וכך המשלוח של החלב והרימונים הגיעו ליעדם.

הנה כי כן משפחה צעירה שבנתה את ביתה בכפר העברי נווה יעקב לפני למעלה משבעים שנה התמודדה עם קשיים לא קלים. אב המשפחה הצליח למצוא מקור פרנסה במקום (בשמירה) וכך קיים את משפחתו במשך השנים. בגיליון הבא נציג את סוף הדרך של המשפחה בנווה יעקב.

תודות

תודות לרותי באוואר ומשפחתה שהעבירה לי את היומן של אביה יעקב פרידמן, סב המשפחה, ממנו הבאתי את השורות למעלה המאירות צד נוסף של החיים בכפר העברי-נווה יעקב. התמונות המצורפות לרשימה הן מאוסף התמונות של המשפחה.

תיקון טעות

בגיליון הקודם בפינה זו התפרסמה כתבה על משפחת אשנר מנווה יעקב. בכותרת בטעות שם המשפחה שובש, עם הקוראים והמשפחה הסליחה.{joscommentenable}

עדכון אחרון ( שבת, 23 אוקטובר 2010 22:24 )
 

חתן פרס ישראל מנווה יעקב - מנפרד אשנר

דוא הדפסה PDF

למשפחת אשנר הגעתי דרך הנכדה, מיכל גלון, שהייתה בהדרכה שלי בצפון ירושלים. היא סיפרה לי שסבתא שלה תמי גדלה בילדותה בנווה יעקב וכיום גרה בקבוצת כנרת. יצרתי עימה קשר ומשיחה בטלפון ומפגש בקבוצת כנרת עמה התגבשה התמונה שתפורט בשורות הבאות.

מנפרד אשנר

מנפרד אשנר יליד גרמניה (1901) למד בילדותו בגרמניה, היה בתנועת הנוער הציונית “בלאו וויס” (כחול לבן) החקלאית ובשנת 1924 עלה ארצה. הוא התגורר בראשית הדרך באזור חיפה ובבנימינה ושם גם החל לעבוד בתחום שבו יעסוק בעתיד בחקר דרכי הדגירה של האנופלס שהיה הגורם המרכזי למחלת המלריה. בשנת 1925 החל לעבוד כאסיסטנט עם פרופסר קליגר במחלקה לבקטריולוגיה באוניברסיטה העברית. בסתיו 1929 נסע עם עבודת מחקר שעשה באוניברסיטה לגרמניה והגיש את עבודת המחקר כעבודת דוקטורט, כיוון שבארץ באותם הימים עדיין לא ניתן היה לקבל תואר שלישי באוניברסיטה. כשחזר ארצה באביב 1930 רחל חיכתה לו בנמל. כעבור פרק זמן קצר הם נישאו והתיישבו בנווה יעקב. בזמן זה הוא חקר ולימד באוניברסיטה בהר הצופים בנושאים הקשורים באצות, חיידקים ווירוסים.

רחל אשנר

רחל נולדה בשנת 1896 באודסה שברוסיה. בשנת 1912 החליט אביה של רחל, בגלל בעיות ביטחון באודסה לעלות את כל המשפחה לארץ. אביה נשאר בחו”ל לעסוק בענייני המסחר שבהם היה מעורב כדי לכלכל את המשפחה. רחל למדה בארץ בסמינר למורות ועזרה במשק הבית שכלל שבעה ילדים. במהלך מלחמת העולם הראשונה הגיע אביה של רחל ארצה. בזמן המלחמה היא גרה ברחובות והשתכרה שם מעבודה במשק בית. בשלב מסוים נסעה לארצות הברית ללימודי ביולוגיה וסיימה תואר ראשון באוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 1926 עלתה ארצה והחלה לעבוד במעבדה בהר הצופים שם עבד אשנר כאסיסטנט ראשי אצל פרופ’ קליגר, הוא הנחה אותה בראשית הדרך והיכרותם זו בסופו של דבר הביאה אותם להקמת משפחה.

משפחת אשנר מגיעה לנווה יעקב

משפחת אשנר, מנפרד רחל ותמר (ילדה בת שנה שנולדה בירושלים) הגיעו לנווה יעקב בשנת 1934. הם קנו בית שכלל מבנה וסביבו שניים וחצי דונם בו גידלו עצי פרי. אשנר בנה במו ידיו את הטרסות עליהם נטעו את העצים, הם הפכו את החצר לגן פורח ומלבלב, בין העצים שגידלו היו אפרסק, משמש, שזיף והם ממש ראו בעיניהם את התגשמות הפסוק ‘איש תחת גפנו ותחת תאנתו’. משפחת אשנר ראתה בנווה יעקב מקום אידיאלי לגידול ילדים. האב מנפרד עבד באוניברסיטה העברית בתור פרופ’ לבקטריולוגיה וגם רחל עבדה באוניברסיטה באותו התחום. הם היו נוסעים לעבודה בהר הצופים יום יום ברכבם הפרטי (רכב פרטי היה די נדיר באותם הימים).

משפחת אשנר נהנתה מיחסי שכנות טובים בנווה יעקב עם ד”ר אלנבוגן שהיה במקצועו וטרינר וכן עם משפחת סלומון שעסקו במוסיקה, האב קרל שהיה מנהל המחלקה המוסיקלית ברדיו.

לאחר מאורעות 1936 הפסיקה רחל את עבודתה בהר הצופים בגלל הסכנה שבנסיעה היום יומית בדרכים. רחל נשארה לטפל בתמר וכן בגן ועצי הפרי שהיו סביב לבית.

 

 

תמר אשנר

תמר נולדה בשנת 1933 בירושלים וגדלה בתור ילדה בנווה יעקב. את חוק לימודיה עשתה בירושלים. בשנתיים הראשונות הוריה רשמו אותה לביה”ס הממלכתי דתי מעלה מתוך רצון שתקבל יסודות וערכים בעולם היהודי. את שאר השנים למדה בגמנסיה העברית ברחביה. היא זוכרת את היישוב, שכלל 30-20 בתים, בתור רחוב (שהיה בעצם דרך עפר כבושה) מרכזי ארוך שבשני הצדדים של הרחוב, היו בתים חד קומתיים כשבין בית לבית היה מרחב גדול פתוח. חברתה הטובה הייתה נעמי אלנבוגן, שהייתה קטנה ממנה בשנתיים, עימה היתה מרבה לשחק. מגרש המשחקים המועדף שלהם היה על בור המים במרכז היישוב. עליו היה להם נוח לשחק כיוון שהיה מבנה ביטון מצופה אבנים שטוחות.

 

תקופת המאורעות תמר לומדת בירושלים

הדרך מנווה יעקב לירושלים היתה דרך הכביש היחיד לירושלים שעברה בתוך הכפר שואעפט. לא פעם המקומיים היו זורקים אבנים ויורים על האוטובוס היחיד של נווה יעקב שהיה מסיע את התלמידים לירושלים וגם את התוצרת החקלאית. לאחר ההתקפה על שיירת עטרות שהייתה שיירה שנסעה בי”ג באדר ב' תש”ח (24/3/48) לעבר עטרות ונווה יעקב ובה נהרגו 14 תושבים ואנשי ההגנה, ובמיוחד לאחר האירוע של שיירת הדסה בד’ בניסן תש”ח (13/4/48), בה נהרגו 78 רופאים ועובדי הדסה בהר הצופים, הדרך לנווה יעקב בעצם נחסמה ולא היה ניתן להגיע בצורה בטוחה לירושלים מהיישובים מצפון אליה. כיוון שכך החליטו הוריה של תמר לשכור דירה בירושלים כדי שתוכל ללמוד בצורה נורמאלית בגימנסיה. הסידור המשפחתי היה ששבוע אחד אמא שהתה עימה בירושלים ושבוע לאחר מכן אביה. בזמן זה הבן זוג השני היה בבית בנווה יעקב.

 

עם פצוע לירושלים

רחל אשנר תפקדה בנווה יעקב בתקופת המאורעות כמגישת עזרה ראשונה. באחד האירועים נפצע אחד התושבים ונזקק לטיפול רפואי בירושלים. הדרך כאמור הייתה חסומה אך בכל אופן בגלל הפציעה היו חייבים לפנותו לעיר. רחל ביוזמתה הכניסה את הפצוע לרכבה הפרטי והסיעה אותו לירושלים למרות הסכנה הכרוכה בכך בנסיעה בשטח עויין ברכב לא ממוגן.

 

אשנר חוזר לנווה יעקב

כשבוע לפני פינוי היישוב הבריטים החליטו לפנות מנווה יעקב את הנשים והילדים, כיוון שבשהותם במקום היה חשש לחייהם. באותה שיירה בריטית שהגיע ליישוב לפנות את הנשים והילדים חזר אשנר לנווה יעקב. רחל עלתה על השיירה ונסעה לירושלים. אשנר נשאר במקום לעוד שבוע ובליל ה 16/5/1948 לאחר יום קרב קשה בו נפצעו לא מעטים (1/3 מלוחמי היישוב), תושבי היישוב בקשו מההגנה שישלחו תיגבורת, תשובת ההנהגה היתה שאין אפשרות לעזור, לכן התקבלה החלטה לעזוב כיוון שלא היה סיכוי להחזיק במקום. בחצות הלילה השאירו אורות דולקים כדי להטעות את האויב. העמיסו את הפצועים על אלונוקות וכך צעדו דרך הואדיות וההרים להר הצופים, אשנר היה בין הצועדים ונושאי האלונקות בין לוחמי ההגנה. לפנות בוקר הגיע הכוח באפיסת כוחות להר הצופים. לפי עדותו של אשנר אנשי הר הצופים לא ידעו על בואם הם היו מאוד מופתעים ולכן גם לא שלחו עזרה לסחיבת האלונקות. כך נסתיים הפרק של המשפחה בנווה יעקב כשכל רכושם האישי נשאר שם. אשנר סיפר שבאותו היום הזדמן לו לרדת עם רכב מהר הצופים לירושלים, כך הצליח להגיע למשפחה ביום הנסיגה.

 

לאחר פינוי נווה יעקב

המשפחה שהתה בירושלים עד ימי ההפוגה הראשונה. בהפוגה הראשונה (במהלך חודש יוני 1948) המשפחה כולה ירדה דרך דרך בורמה לתל אביב (בתחילה אשנר וחודש מאוחר יותר גם רחל ותמר). אשנר היה מגויס לחמ”ד (חיל המדע) שם עסק עם עוד מדענים בפיתוח חיסון נגד טיפוס. לרוע המזל נדבק אשנר עצמו במחלה הקשה אך בסופו של דבר הצליח להבריא.

לאחר שחודשו לימודי האוניברסיטה בבנין טרה סנטה, שבסמוך לכיכר פריז של היום, ביקשו מאשנר לחזור וללמד בקטריולוגיה בפקולטה לרפואה. המשפחה חזרה והתגוררה בירושלים, בדירה מרכוש נטוש שהיה בעיר. הם התגוררו בעיר עד לשנת 1956. באותם הימים תמר סיימה את חוק לימודיה בגמנסיה והתגייסה לנח”ל בגרעין צופים ט’ שעשה את הכשרתו בכפר בלום ויצא להקים את קיבוץ גונן.

בקיבוץ גונן תמר הכירה את נוח סטולר שהיה מפקד היאחזות ולימים בעלה. לאחר הנישואים עברה תמר עם בעלה לקיבוץ כנרת שהיה מקום נעוריו ושם היא מתגוררת עד היום.

 

 

מעבר לחיפה וקבלת פרס ישראל

נישואיה של תמר עם נוח והמעבר לקיבוץ כנרת היו בין המניעים של אשנר לקבל את הצעת הטכניון להקים שם את המחלקה למזון וביוטכנולוגיה בעקבות כך עבר עם אשתו רחל בשנת 1956 לחיפה. גם כדי להיות יותר קרובים לקבוצת כנרת.

באותה השנה החליטה מדינת ישראל, כאות הוקרה על קידום המחקר בתחום המיקרוביולוגיה להעניק לאשנר את פרס ישראל. אשנר סלד מטקסים ולכן לא נכח בטקס המכובד ואת הפרס הכספי העניק לקרן המגן.

בשנים האחרונות לחייהם עברו משפחת אשנר בעקבות תמר להתגורר בקבוצת כנרת.

 

ביקור בנווה יעקב לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת ששת הימים חזרה המשפחה לאזור נווה יעקב לראות מה נשאר מהכפר ומביתם. הם היו מאוד מאוכזבים לראות שהירדנים במהלך 19 השנים מאז נפל היישוב הרסו אותו עד לייסוד ומה שנשאר היה בור המים בלבד שהיה בסמוך לביתם שנהרס.

 

סוף הדרך בית הקברות של כנרת

רחל נפטרה ב- כ”א באייר תשמ”ו (30/5/1986) ונקברה בבית הקברות של כנרת. מנפרד נפטר בכ”ד בניסן תשמ”ט (29/4/1989) ונקבר בסמוך לרחל.

 

הנה כי כן, סיפור של משפחה שהחלה דרכה בארץ לפני כ 80 שנה כעולים חדשים ומצאו את מקום מגוריהם בכפר העברי נווה יעקב הנמצא כיום תחת לבתי השכונה בפסגת זאב צפון. עוד חלק קטן של פסיפס אנושי מעניין הקשור להיסטוריה של האזור שלנו.

 

תודות

לתמר סטולר מקבוצת כנרת שהסכימה לשתף ולספר את קורות המשפחה שהייתה בין המתיישבים בנווה יעקב שמצפון לירושלים.

מנפרד אשנר סיכם את קורות חייו ביומן אישי שחלק מפרטיו משוקעים בשורות למעלה והוצגו לי על ידי תמר. התמונות גם הם מהארכיון המשפחתי.{joscommentenable}

עדכון אחרון ( שבת, 23 אוקטובר 2010 22:24 )
 

דרך אלון - חלק ב'

דוא הדפסה PDF

בגיליון הקודם הזכרנו את חלקה הדרומי של דרך אלון בקטע שבין מעלה אדומים ועד סמוך ליישוב מעלה מכמש. הניבט בחלונות הבתים הצופים מזרחה בפסגת זאב. ברשימה הפעם נציין את המשך הדרך. מהיישוב מעלה מכמש הנמצא במרחק רבע שעה נסיעה מזרחה מפסגת זאב לאורך דרך אלון בואכה היישוב כוכב השחר שגם הוא מצוי על ציר דרך אלון (המספרים מפנים לאתרים המצוינים במפה).

נווה ארז
כקילומטר צפונה עם הכביש נגיע לפניה מערבה (שמאלה) ושם גם שלט המפנה לנווה ארז. המקום מהווה שכונת בת של הישוב מעלה מכמש. זהו יישוב קטן שהקימו קבוצת חברים חילונים ודתיים, אוהבי טבע ומדבר. הם הקימו יישוב הדוגל בעקרונות סביבתיים.  כאשר נפל בלבנון תא”ל ארז גרשטיין בי”ב באדר תשנ”ט (28/2/1999) שהיה מפקד יחידת הקישור בלבנון ומפקדו של אחד החברים במקום, החליטו חברי הגרעין לקרוא למקום על שמו.

(6) היישוב מעלה מכמש ומצפה דני
נסיעה קילומטר צפונה תביא אותנו לכניסה ליישוב מעלה מכמש. היישוב עלה לקרקע בשנת 1981, כאחד מקבוצות היישובים שנועדו להקיף את ירושלים בחגורת יישובים במרחק של כ 20 ק”מ מהעיר. מקום היישוב סמוך למקום מכמש המקראית בו התרחש הקרב המפורסם של יהונתן ונושא כליו כנגד צבא פלשתים (שמואל א, יג-יד). היישוב ממוקם בגובה שש מאות מטרים מעל לפני הים. האזור התפרסם גם בחיטה המשובחת, אותה הביאו כסולת המשובחת ביותר לבית המקדש (משנה, מנחות ח א). כיום היישוב מונה כ 300 משפחות והוא נמצא בתנופת פיתוח גדולה. ממזרח לדרך בסמוך ליישוב, נקודת היאחזות חדשה בשם: מצפה דני, על שם דניאל פריי, חבר היישוב מעלה מכמש שנרצח על ידי מחבלים בחודש אלול תשנ”ה. במקום מתגוררות כ 30 משפחות. מומלץ לעלות למקום ולערוך תצפית. המבט מזרחה בשעות אחר הצהרים הוא מהיפים שניתן לראות בסביבה לאזור מזרח השומרון.

(7) נחל מכוך
נחל מכוך הוא נחל שעושה דרכו מאזור הכפר דיר דבון וביתין במערב וזורם מזרחה ונשפך לכיוון בקעת הירדן. הוא יוצא לבקעה באזור עיינות דיוק ונועימה שמצפון ליריחו. נחל זה היה עשיר ביותר בפעילות מסתור ומילוט בעיקר בתקופה הרומית מימי מרד בר כוכבא. מהדרך ניתן לראות שרידי מבנה שהוא חלק ממכלול המנזר ח’לת א-דנביה שהיה במקום ונמצא בצידו השני של הרכס אותו אנחנו רואים. מנזר זה היה חלק ממכלול המנזרים הידוע במדבר יהודה מהתקופה הביזנטית. מצפון לכביש נתגלו בסקרים אתרים בני תקופות שונות ויש מי שרוצה לזהות באחת מהן את ה”עי” המפורסמת כל כך מתקופת התנחלות בני ישראל בארץ.
נסיעה של ארבעה קילומטרים צפונה תביא אותנו לצומת מרכזית חשובה על דרך אלון הלא היא צומת רימונים.

(8) צומת רימונים
מאזור צומת רימונים תצפית נפלאה על האזור כולו, כאן ניתן לראות את אזור ההר ממערב המתאפיין בגידולי הזית הבולטים למרחוק וככל שמתקדמים מזרחה מתקדם המעבר לגידולי פלחה. ניתן מכאן לראות יפה את הכפר רמון הנמצא קילומטר וחצי מערבית לצומת. מקור השם רמון הוא כנראה הישוב המקראי ‘סלע הרימון’ הנזכר בסיפור מלחמת שבט בנימין בשאר שבטי ישראל לאחר מעשה פילגש בגבעה (שופטים כ מד-מח). יש הרוצים לזהות כאן את בקעת בית רימון הנזכר עם כינוס הסנהדרין לעיבור השנה לאחר מרד בר-כוכבא. בצומת זו נפגשת הדרך שלנו עם הדרך המגיעה מאזור גופנא הדרך היא חשובה כדרך המקשרת את אזור ההר מצפון לירושלים עם אזור יריחו וודאי שירתה את הכוהנים באזור יריחו בימי הבית השני. בתקופה העות’מאנית קיבלה הדרך את הכינוי “טאריק אבו ג’ורג’ “. מכאן ניתן לערוך תצפית יפה לכוון מערב ודרום מערב. זו הנקודה האחרונה בדרך צפונה ממנה ניתן לצפות לכיוון ירושלים. את התצפית סוגר באופק רכס הר הצופים והר הזיתים, בו בולט למדי גוש הבתים של פסגת זאב.

(9) היישוב רימונים וחורבת אל-כיליה
היישוב רימונים עלה לקרקע בשנת 1977 בתור היאחזות נח”ל, כיום הוא מונה 130 משפחות. היישוב רימונים נקרא כך על שם יישוב מתקופת המקרא בשם: ‘סלע הרימון’ אליו נסו אנשי בנימין לאחר האירוע של ‘פילגש בגבעה’  (שופטים כ מב-מח).
בתוך הישוב עצמו שרידים של מנזר מהתקופה הביזנטית שנזכרו על ידי החוקר הצרפתי בן המאה הי”ט ויקטור גרן ושנחפרו על ידי קצין המטה לארכיאולוגיה לשעבר יצחק מגן. אזור זה שולט על סביבתו לפני הירידה החדה לכיוון בקעת יריחו ומכאן חשיבות הבנייה לאורך התקופות השונות.
מהיישוב רימונים בדרכנו לכוכב השחר אנחנו חוצים את ערוץ נחל ווחיתה. זהו נחל מצוקי היורד בתלילות ממורדות הר בעל חצור ומתחבר ליובלים של נחל ייטב (עוג’א), תוך כדי יצירת קניון עמוק ומרשים. יופיו של הנחל בחשיפת סלעי קירטון וגיר בצלעות ההר בגוונים שונים. בערוץ צומחת צמחיה מגוונת ובעונת הפריחה (בסתיו בעוד כחודש לערך) ניתן לראות פריחה של חלמוניות, צבעונים, איריס הגלבוע ועוד. במצוקים מערות רבות המשמשות את הרועים באזור.

(10) היישוב כוכב השחר וקובת א-נג’מה
הישוב כוכב השחר נמצא על גדתו הדרומית של נחל ייטב ולרגלי הגבעה המתנשאת בשם קובת א-נג’מה (=כיפת הכוכב). היישוב מונה כיום כ 250 משפחות.
קובת א-נג’מה הוא הורסט (בלט שהתרומם יחסית לסביבתו) הבולט מעל פני סביבתו וממנו תצפית יפה על כל האזור ובעיקר לכיוון נחל ייטב (עוג’א). במורדות המערביים של הגבעה מצויים שרידים של קבר שייחה סית זהרה. מראש הגבעה תצפית נפלאה בעיקר לכיוון הבקעה מזרחה, ממנה גם ניתן לראות את ירושלים מדרום מערב ואת ראש הסרטבא מצפון מזרח.  

(11) עין סמיה ונחל ייטב (עוג’א)
בקעת עין סמיה מושקת ממעין מרכזי ששפיעתו מגיעה לכדי 7,750 מ”ק ביממה. הבקעה המרווחת והמושקת משכה אליה תושבים בתקופות שונות. החל מהתקופה הכנענית אנחנו עדים ליישוב שהיה כאן. אנחנו מוצאים כאן יישוב מהתקופה הכנענית המוקדמת ומאז ועד לתקופה הצלבנית הבקעה הייתה מיושבת כנראה ברציפות. מצפון למעין מתנשא תל מרג’מה הנקרא כך אולי על שם ערמות האבנים הגדולות הפזורות סביב. שטח התל כ 30 דונם והוא ממוקם באזור מבודד בסמוך למעיין מרכזי. בין הראשונים שסקרו את האזור היה גרן שהוזכר למעלה, בשנות השמונים של המאה ה 19 שביקש לזהות במקום את נערן. אנשי קרן המחקר הבריטי סקרו את האזור וציינו את טחנות הקמח, ואת ריבוי שרידי הקברים במקום. הארכיאולוג האמריקאי המפורסם אולבריט בשנת 1922 הציע לזהות את המקום עם העיר בשם ‘אפרים’ וזאת מתוך אזכור עיר בשם כזה בקשר עם אבשלום: ‘ויהי לשנתיים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם אפרים’ (שמואל ב, יג כג). קלאי לעומת זאת שלל את זיהוי המקום בשם אפרים, ולדעתו האזכורים השונים מכוונים לאזור שבט אפרים והיישוב עפרה. קלאי מציע לזהות את האתר עם בעל שלישה הנזכר פעם אחת בלבד במקורות במעשי אלישע: ‘ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלוהים לחם ביכורים, עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו ויאמר תן לעם ויאכלו’ (מלכים ב, ד מב). לדעת קלאי יש לחפש את ‘בעל שלישה’ באזור זה בהסתמך על חבל הארץ בו מסתובב שאול בחיפוש האתונות (שמואל א, ט ד). עלו במחקר הצעות נוספות. הרב יואל בן נון מזהה את תוואי פלישתו של סנחריב המוזכר בישעיהו י’ באזור זה, ומנסה להציע את זיהוי העי הנזכר במסע, כאן במקום. במחקר מקיף, מסכם ד”ר יואל אליצור את הדעות השונות הנקוטות ומציע את הזיהוי שלו לראות כאן ישוב בשם גבעון. לדעתו היו כמה מקומות בשם זה וחרבת מרג’מה היא אחת מהן.
כפי שראינו זיהוי המקום מצוי במחלוקת בין חוקרים שונים, דבר המעיד על אי הודאות בזיהוי מחד, ועל חשיבות המקום מאידך. אין ספק שחורבת מרג’מה, מעט צפונית לכוכב השחר, מעל לבקעה הפוריה היתה למרות מיקומה הנידח אחד המרכזים העירוניים החשובים ביותר בתקופת המלוכה בתחומי נחלת אפרים. מתוך מאה ותשעים אתרים מתקופת הברזל II רק שישה עשר עולים בגודלם על עשרים דונם ומעלה, רק שניים מצויים ברצועת ספר המדבר חורבת מרג’מה היא אחת מהן.
שריד בולט נוסף בבקעה פוריה זו היא טחנת הקמח. טחנה זו שימשה לטחינת גרגירי חיטה לקמח ויש מי שמציין שהיא מהתקופה הרומית, למרות שקשה להוכיח זאת. טחנה זו היא מן הבודדות, המופעלת באמצעות מים הקיימות באזור זה. בהמשך הדרך עוברים בסמוך למחצבות כוכב השחר אותם נראה ממזרח לדרך.

סיכום עם מוסר השכל
דרך אלון היא כאמור דרך חשובה שעוברת בספר המדבר של שומרון. הנסיעה בדרך עוברת בסמוך לאתרי נוף והיסטוריה וכולם זמינים ללא פקקים וזיהום אויר. מומלץ לנסות, לראות ולזכור.
על רקע הסיפור על דרך הנקראת על שמו ראוי להזכיר כי יגאל אלון היה זה שניסח את המשפט המוכר והקולע לגבי ההיכרות שלנו עם עברינו: “עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל” כדאי לזכור את המימרה, היא נכונה בכלל ובהיכרות שלנו עם חבל ארץ זה בתקופה זו בפרט.

 

דרך אלון - חלק א'

דוא הדפסה PDF

בימים אלה של דיונים מדיניים על גבולות הארץ בכלל ובסביבות ירושלים בפרט, ננסה להציג צד נוסף של נושא הגבולות והפעם את התוכנית המכונה תוכנית אלון. מבלי להיכנס לפולמוס הפוליטי והשלכותיו רצוי להכיר מעט מההיסטוריה של התוכנית ולהתמקד  במיקומה הגיאוגרפי. נציג כאן מעט רקע לנושא תוך הדגשת הצד המזרחי של התוכנית הנמצאת עשר דקות נסיעה מזרחה לפסגת זאב ובמבט מזרחה מהשכונה ניתן לראות גם את הדרך וגם חלק מהיישובים שיוזכרו בהמשך.
בהצגת האזור נדגיש את ההיבטים ההיסטוריים והארכיאולוגיים של אתרים אותם ניתן לראות לצד הדרך ואליהם ניתן לצפות ולהגיע בקלות רבה תוך כדי נסיעה בתוואי המזרחי של 'דרך אלון', בין אזור מעלה אדומים בדרום לאזור היישוב רימונים בצפון. פריצת הדרך הסתיימה במהלך 1976 ואז ניתן היה לסייר לאורכה ולהגיע לאתרים שעד אז היו רחוקים וקשים להגעה.
תוכנית אלון ומשמעותה
תוכנית אלון התגבשה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ומטרתה הייתה ליצור הפרדה בין האזור המאוכלס בצפיפות יחסית על ידי יישובים ערביים בגב ההר ביהודה ושומרון, לבין האזור המאוכלס בישובים יהודיים הנמצאים מחוץ לאזור זה. כשבקעת הירדן ומורדות ההר המזרחיים תוכננו להיות בשליטת מדינת ישראל. התוכנית קרויה על שמו של יגאל אלון ז"ל, מי שהיה מפקד הפלמ"ח, סגן ראש הממשלה, שר הקליטה ושר העבודה בממשלת לוי אשכול וסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות בממשלת גולדה מאיר. אלון הגיש לראשונה את  תוכניתו לעיון הממשלה מיד לאחר תום הקרבות ביולי 1967 והכניס בה שינויים מסוימים עד לספטמבר 1970. עקרי התוכנית היו הגבולות הבאים:
הגבול המזרחי: נהר הירדן והקו החוצה את ים המלח לכל אורכו והגבול המנדטורי לאורך הערבה.
לאורך הירדן: רצועה ברוחב חמש עשרה קילומטר לאורך הירדן תצורף לישראל, באזור הדרום רצועה זו תגיע לרוחב של כ 25 ק"מ.
אזור יריחו: באזור יריחו יהיה פרוזדור כניסה בן מספר קילומטרים מהגדה המזרחית של הירדן לגדה המערבית, שיהיה בריבונות של מדינת ירדן.
תוכנית זו הוצעה תוך התייחסות לשיקולים טופוגרפיים, דמוגרפיים ואסטרטגיים. אלון ראה בתוכנית זו שילוב של הגשמת חלום שלמות הארץ מבחינה אסטרטגית מחד ושמירת אופיה היהודי של מדינת ישראל מאידך. הוא אמר שעל ידי כך ארץ ישראל שלמה מבחינה אסטרטגית ומקימים מדינה יהודית מבחינה דמוגרפית.

יגאל אלון
מסיבות של מדיניות חוץ ופנים כאחד, לא אושרה התוכנית מעולם על ידי מליאת הממשלה, עם זאת היא שימשה כבסיס הבלעדי לגבי פריסת ההתיישבות היהודית מ 1967 ועד 1977. תוכנית זו הובאה לידיעת ממשלות זרות ביניהן גם שליטי ירדן, כמבטאת את כוונותיה של ממשלת ישראל.
במציאות הפוליטית רק חלקו הצפוני של דרך אלון בא לידי ביטוי. כיום מוגשות תוכניות מתאר ליישום תוכנית אלון במלואה, כלומר סלילת המשכו של כביש אלון שיחצה את מדבר יהודה דרומה עד אזור ערד, כביש זה יקרא כביש מספר שמונים חוצה מדבר יהודה. לכביש זה קיימים מתנגדים רבים כיוון שבסלילתו תיפגע קשות שמורת מדבר יהודה.
תוואי הדרך ואופי האזור בו הוא עובר
לפני שנתאר את האתרים שניתן לבקר בהם לאורך הדרך נתאר באופן כללי את תוואי הדרך. דרך אלון היא דרך אורך המתפרסת לאורך ספר ה'מדבר המזרחי' ולמעשה היא עוברת בגבול המערבי של המדבר המזרחי (מדבר שומרון). כיום הכביש ממוספר במספר 458 במערך הכבישים הארצי. דרך זו כונתה בעבר 'דרך ארץ המרדפים'. יש המכנים אזור זה מדבר שומרון ויש הרואים בו דווקא אזור ספר ולא מדבר ממש. בין אם כך ובין אם אחרת, אין ספק שהכביש עובר באזור שבו המאפיין החקלאי הוא מעבר בין גידולי המטע ממערב לאזור המרעה במזרח. זהו האזור שבו שולט בצורה ברורה גידול הדגנים. בגלל התנאים הטופוגרפיים הדרך עושה דרכה במעלות ובמורדות תוך כדי חציית נחלים היורדים מגב ההר לכיוון בקעת הירדן. דרך אלון מתחילה בדרום במפגש עם כביש ירושלים יריחו לכיוון ים המלח באזור כפר אדומים, בסמוך לחאן השומרוני הטוב ומוזיאון הפסיפסים שבו, עליו הרחבנו באחד הגיליונות הקודמים. בצפון, הדרך עוברת באזור היישוב מעלה אפרים. אורך קטע זה הוא כ 45 ק"מ ובחלקו הדרומי נעסוק ברשימה זו. מאזור כפר אדומים הדרך עושה דרכה צפונה, עוברת בסמוך לישוב אלון, יורדת לכיוון ערוץ נחל פרת באזור מעין פועם. הדרך חוצה את הנחל ומטפסת לכוון  הישוב מעלה מכמש.
מהיישוב מעלה מכמש הדרך ממשיכה צפונה, ויורדת תוך כדי כך לכיוון הכביש המגיע ממערב מירושלים (457). כאן אנחנו נמצאים באגן הניקוז של נחל מכוך. משם הדרך ממשיכה לכוון צפון. טיפוס של עוד שלושה קילומטר תוך חציית נחל מכוך מביאה אותנו לצומת רימונים.
אתרים מרכזיים לאורך דרך אלון
מכאן נסקור את האתרים המרכזיים הנמצאים לאורך תוואי הדרך אותו ציינו בפרק הקודם, ושיש בהם עניין למסייר באזור. סקירת האתרים תעשה מדרום לצפון.
(1) מעלה אדומים
מעלה אדומים הוא המעלה היחיד בין ירושלים ויריחו למי שעושה את דרכו ממערב למזרח. מראש המעלה (שגובהו 300 מ' מעל לפני הים) תצפית נפלאה על כל האזור. גבעה בולטת זו בסמיכות לדרך ראשית הקנתה לו את חשיבותה. ולכן בעבר, בתקופת המקרא, ציינו כאן את הגבול שבין שבט יהודה ובנימין: 'ועלה הגבול…וצפונה פונה אל הגילגל אשר-נוכח למעלה אדומים אשר מנגב לנחל…' (יהושע טו ז). בפסוק זה נזכר גם אזור המעלה וגם ה'נחל', שהוא ללא ספק נחל פרת (קלט) הבולט בנוף מצפון שהיה קו הגבול בין השבטים. בתקופות קדומות נבנו כאן תחנות משמר מפני פורעי דרכים. השם מעלה אדומים (=טלעת אדם) מקורו בצבע האדום של הסלעים המטמורפיים מתצורת חתרורים הנמצאים מסביב, אולם מקורות שונים קושרים את השם בדם שנשפך באזור על ידי שודדים שהתנכלו לעוברי האורח. הנוצרים רואים במקום את האזור בו התרחש האירוע עם ה'שומרוני הטוב' הנזכר במקורות הנוצריים.  השרידים הנמצאים במקום כיום חלקם מהתקופה הצלבנית. מומלץ לעלות לראש הגבעה ולערוך תצפית היקפית. וגם להיכנס למוזיאון הפסיפסים הנמצא בסמוך, מדרום לכביש.
(2) היישוב אלון
שניים וחצי קילומטרים צפונית למעלה אדומים ממוקם היישוב אלון, על דרך אלון מעט מזרחית לכפר אדומים. היישוב עלה לקרקע בחודש אדר תש"ן (באפריל 1990). ומונה כ – 130 משפחות. היישוב מעורב (דתיים וחילוניים) ומשתייך למועצה האזורית מטה בנימין. במקום מוסדות חינוך לגיל הרך, מפעל פלסטיק, ואתר תיירות 'ארץ בראשית'. מהיישוב אלון ממשיכים צפונה בדרך מפותל היורדת לעבר ערוץ נחל פרת שם ממוקם המעין עין מבוע.
(3) עין מבוע (עין פואר)
עין מבוע, הוא מעין פועם ואחד משלושת המעיינות הגדולים של נחל פרת. מעין זה הוא מעין קרסטי, שנוצר בעקבות המסת הסלע על ידי המים ויצירת חלל תת קרקעי ממנו נובע המעין. בגלל צורת הנביעה המיוחדת בפעימות ובספיקה לא קבועה לאורך השנה, ניתן לראות בתקופות מסוימות של השנה שפיעה משתנה של מים ומכאן שם המעין 'עין פועם'. מקורות המים של המעין הם מהרי יהודה הסמוכים. מי המעיין נוצלו בתקופה הרומית ונאספו באמה, יחד עם מי עין פרת הנמצא ממערב, והוזרמו למבצר קיפרוס הנמצא מעל לבקעת יריחו.
ניתן לראות את שרידי האמה ממזרח למעין בסמוך לערוץ הנחל. בתקופה הביזנטית שכן במקום מנזר קטן. שממנו לא ניתן כיום לראות כל שריד.  בתקופת המנדט התקינו מעל המעין מתקן משאבות על מנת להעביר את המים לירושלים. את שרידי מתקן המשאבה ניתן לראות על מקום הנביעה.
המנהל האזרחי ביו"ש ורשות הטבע והגנים החליטה בשנת תשס"ט (2009) לפתח את המעיין לציבור הרחב ולהקם בו פינות פיקניק, שירותים ותחנת מידע, כיתות לימוד ומרכז שירות למבקר ובכך להפוך את המקום למוקד בילוי ונופש נעים לכלל המבקרים במקום. במהלך עבודות הפיתוח התגלו במקום שרידי כנסייה ושרידים של מכלול חדרים מהתקופה הביזנטית (מאות רביעית חמישית לספירה). ניתן לראות כיום חלק מהמכלול ששוחזר על שלל פסיפסיו.
(4) שרידי דרך ישראלית וחורבת שילחה
כשלושה קילומטרים מצפון לעין מבוע על הדרך מגיעים לפניה מזרחה (ימינה) לכיוון בסיס של משמר הגבול. הדרך הסלולה כיום עוברת על יסודות של דרך קדומה שקישרה את ספר המדבר ואזור הכפר מכמש עם בקעת הירדן באזור יריחו. יש שרוצים לזהות כאן את הדרך הנזכרת במלחמת ישראל ופלשתים כ"…דרך הגבול הנשקף על-גי הצבועים המדברה" (שמואל א, יג יח). באזור הבסיס הצבאי נחפר מכלול יישובי קטן (חורבת שילחה), שכנראה נתן שרותי דרך לעוברים באזור בתקופת המקרא. האתר ממוקם על שלוחת הר, סביבה נראים שרידי מדרגות חקלאיות קדומות וכן גדרות צאן וכן שרידי מבנה ריבועי שנחפר, שכלל חצר מרכזית, יחידת ארבעת מרחבים (בית טיפוסי לתקופת המקרא) וחדרים לאורך קירות חיצוניים של הבניין. הדרך בסמוך למבנה נסללה שוב במהלך מאי 1948 על ידי חיילי הלגיון הירדני, כדי לקשר את אזור יריחו עם אזור רמאללה. דרך זו קיבלה את הכינוי: 'דרך אבו הינדי' שמקורו כנראה בשם שבט בדואי 'ערב אבו הינדי' שישב באזור במאה ה 19.
מצפה חגית
קילומטר נוסף במעלה ההר יביא אותנו לנקודת התיישבות קטנה, מצפה חגית.
מצפה חגית הינה שכונת בת של הישוב כפר אדומים.  מצפה חגית נקראת על שמה של חגית זביצקי ז"ל, בת כפר אדומים, שנרצחה עם חברתה ליאת קסטיאל בנחל פרת בשנת 1998. כשנה לאחר הרצח הוקמה מצפה חגית על ידי משפחת בן דור שחשו צורך לעשות מעשה לאחר הרצח מחד, ומאידך לתרום לרצף היישובים היהודי על כביש אלון מאידך. במקום מתגוררות כחמש משפחות בישוב המוגדר כישוב אקולוגי.
(5) א-זחלק
ממשיכים בדרך אלון צפונה עד לראש ההר שאליו עולה דרך עפר טובה (בנ.צ 1824:1417) על גבעה המתנשאת לגובה 596 מ' מעל לפני הים מצוי שריד של מבנה התבודדות נוצרי מהתקופה הביזנטית הצופה על נחל פרת ועל שרידי הדרך לכוון יריחו. זהו אתר אחד מיני רבים שהיה מאוכלס בתקופה הביזנטית בנזירים מתבודדים שרצו להיות במקום שקט ומבודד, אך לא רחוקים מאוד ממקום יישוב מרכזי כמו ירושלים. זהו אתר תצפית יפה ממנו נשקפים נופי המדבר ממזרח ואזור ירושלים, פסגת זאב ומעלה אדומים במערב.
בגיליון הבא נסקור את האתרים הבאים עד לאזור כוכב השחר.

לקריאה נוספת
על תוכנית אלון באופן כללי ניתן לקרוא בנספח למפת תוכנית אלון שיצאה  על ידי יד טבנקין: תכנית אלון, להבהרת תולדות התכנית ועיקריה,  ירושלים 1984.
א' אליצור (עורך), בנימין, אלבום בנימין, ללא ציון מקום הוצאה, תשס"ג.{joscommentenable}

עדכון אחרון ( חמישי, 02 ספטמבר 2010 22:15 )
 

ארץ זבת חלב ובשר - על ענף החלב בנוה יעקב ועטרות

דוא הדפסה PDF

היישובים עטרות ונווה יעקב שהיו מצפון לירושלים מראשית המאה העשרים ועד לעזיבתם במהלך מלחמת העצמאות בשנת תש”ח (1948) התפרנסו מענפים כלכליים שונים, גידול עצי פרי ולול, חציבת אבן, אירוח ילדים ומשפחות בימי הקיץ ועוד. הענף המרכזי של שני היישובים המבודדים היה ענף החלב עליו נרחיב בשורות הבאות.

נתוני פתיחה של האזור
הבעיה המרכזית של היישובים באזור ההר היתה בעיית המים ומשום כך המתיישבים לא יכלו להתבסס על ענפים חקלאיים הצורכים כמות מים גדולה, אשר על כן, הם התבססו על ענפים שאינם ‘זוללי מים’. ענף אחד כזה הוא ענף החלב המתבסס על גידול פרות. הפרות צריכות מזון כחציר אותו ניתן היה לספק בימי החורף ביציאה למרעה ובימי הקיץ תגברו בעזרת חציר שהביאו מאזורים אחרים.

ראשית ענף החלב באזור
ראשית פיתוח הענף היה בעטרות בראשית שנות העשרים. כפי שמספר חיים גבתי, מי שלימים היה  שר החקלאות במדינת ישראל (בשנות השישים של המאה העשרים). הוא ציין שראשית ענף הרפת בארץ עבר גלגולים שונים. בתחילת הדרך גידלו פרות ערביות אך תנובת החלב שלהם היתה נמוכה (600-100 ליטר בשנה), הן הוחלפו בפרות מבירות ודמשק שהתנובה שלהן הייתה גדולה יותר (כ 2,000 ליטר בשנה), אך הפרות הללו היו רגישות יותר ונפגעו ממחלות. במהלך תרפ”ג (1923) יצאו משלחות מטעם מחלקת ההתיישבות והמרכז החקלאי להולנד ושם רכשו כמה עשרות פרות. מחשש שהן לא יתאקלמו באקלים העמק החם הועברו חלקן למשקים ההררים בקרית ענבים ועטרות, תנובת הפרות ההולנדיות הגיע ל 3,000 ליטר בשנה.

משק החלב בעטרות
דניאל צימר, אחד מהמתיישבים הוותיקים בעטרות שגם כתב חוברת צנועה על תולדות המקום, מציין את הגעתן של הפרות ההולנדיות לעטרות והפיכת הענף לענף משקי משמעותי ביותר. שמם של הפרות ההולנדיות בעטרות יצא למרחק  ורבו ההזמנות לחלבן. הענף של יצור החלב ידע עליות ומורדות לאורך השנים וישנן תכתובות בין גורמי ההנהגה השונים בדבר כדאיות הענף באזור זה. היו לא פעם מקרים של מחלת הפה והטלפיים שהווטרינר של המקום חשש שהופצו במים שהגיעו מהכפרים הערביים סביב. כשנתגלתה המחלה היו סוגרים את המשק כדי שהמחלה לא תתפשט לרפתות אחרות או משקים אחרים. סה”כ היו בעטרות 174 פרות ביניהן 37 עגלות. בסופו של דבר תנובת החלב הגיעה לשיא בשנת 1939 כשכל הרפתות במושב הניבו 735,800 ליטר בשנה, תנובת החלב לפרה הגיע לכדי 5,250 ליטר בשנה בעוד שבקריית ענבים השכנה הגיעו למעט פחות מ-  4,900 ליטר. טיב החלב היה משובח ואחוז השומן שבו גבוה יחסית לרפתות אחרות.

הרפת בנווה יעקב ובעיית חליבה בשבת
בנווה יעקב הסמוכה לעטרות היה משק חלב אך הוא היה מצומצם יותר וגם אין פרטים מדויקים כפי שיש על משק החלב של עטרות. למספר משפחות היה רפתות עם פרות משובחות. ברינקר ממייסדי המקום מדווח על כך שבשנת תרפ”ו (1926), הוקמו בכפר רפתות ולולים אחדים מעצים ופחים, כי לא היתה אפשרות לבניני אבן. ומוסיף “שבלילות נשמע כבר קול “קריאת הגבר”, געית הפרה והעז מהלולים והרפתות שהשתיקו מעט את יללת התנים...תושבי הכפר יכלו כבר לשתות חלב מן הפרה ומן העז שלהם...”.
למתיישבים בנווה יעקב היתה בעיה רצינית בתפעול הרפת בגלל בעיית החליבה בשבת. ענף החלב היה אחד מענפי הכלכלה החשובים במקום אך בעיית החליבה בשבת בראשית הדרך לא נפתרה. לשם כך פנו בשאלה לרב קוק כיצד לנהוג. הרב קוק פסק שיש לחלוב בשבת בעזרת נוכרי. חליפת המכתבים הראשונה אבדה, אך תשובת יוחנן בושביץ תושב נווה יעקב שהיו לו מספר פרות לא אחרה לבוא. הוא כתב לרב קוק (ביום ג’ לפרשת ניצבים תרצ”ד [1934]) שגזרה זו קשה: “אי אפשר למשל שפה בכפר עברי יחלוב לנו, שמתחילים לבנות משק חדש, ערבי ביום השבת, אנחנו מקווים ובטוחים שעל ידי וכוח עם הרבנות העליונה בעצמו פתרון ימצא, גם אנו בטוחים שהרבנות העליון יעזור לבנות משקים דתיים וחרדים ולכונן אותם בארץ ישראל, בביטחון שהרבנות העליונה תראה את המצב והקושי בבניין משקים דתיים...”.
המצוקה של יושבי נווה יעקב עולה במכתבו של בושביץ  בו הוא מציג לרב בעיה רצינית של הרפתנים במקום שאינם מעוניינים להכניס לתחום היישוב ערבים מהכפרים סביב, מסיבות ביטחוניות ואולי גם אידיאולוגיות. הרב לא קיבל את הטענה הזאת ובסופו של דבר קיבלו את הכרעתו וחלבו בנווה יעקב בעזרת נוכרים בשבת.

הובלת החלב לירושלים וחלוקתו
הבעיה המרכזית בהפיכת ענף הרפת לענף כלכלי מבוסס היה בהובלת התוצרת לירושלים. ברינקר שהוזכר למעלה, מציין שההובלה לא היתה מסודרת. “היו גם אחרים שהחלו להספיק מעט תוצרת העירה. אם כי סבלו הרבה מטלטולי הנסיעה וההובלה שלא היו מסודרים כראוי.
ר’ אברהם היימן שהיה מפעיל האוטובוס במקום (אוטובוס מספר 16) היה דואג להעברת תוצרת החלב לירושלים ברכב ההסעה שלו.
בעטרות, נהג האוטובוס (מספר 17) יענקל גולדברגר היה ממונה על הובלת האנשים והתוצרת החקלאית לירושלים. בשנת תרצ”ח (1938) נראה האוטובוס של עטרות לפני צאת השבת נוסע ברחובות מאה שערים, בדרכו למחלבת תנובה לשווק את החלב של שבת ולשוב לעטרות לפני חשיכה. אנשי מאה שערים הוציא פשקוויל המגנה את חילול השבת:
“נחשכו עינינו לראות בעוה”ר (בעונותינו הרבים) איך ביום שבת קודש זה עבר ברחוב מאה שערים האוטובוס מס’ 17 המוביל חלב תנובה מקלנדי’ לירושלם כשהיה טעון כדים ויהודים נוסעים לעיני כל ישראל היוצאים מבתי הכנסת. מה נורא ואיום, אשר גם בשעה שדם ישראל נשפך כמים וכל היישוב נמצא במצור ובמצוק ירהבו רשעים כאלה לחלל שבת בפרהסי’ בלב ירושלם באפן מבהיל.
...מחלב תנובה זו ותוצרתה ניזונית ירושלם, ידעו תושבי ירושלם מה הם אוכלים ולמי הם תומכים.
אבל לא כלפי רשעים אלה עיקר הבעתנו בזה פנוי’, כי קלנדי’ קבוצה ציונית היא ותנובה היא ח’(חברה) להמצאת תוצרת הקבוצות הציונית היא, זהו דרכם של הציונים וכל מפעליהם. ידוע כי לזאת פניהם מועדות לעקור את תוה”ק [תורתנו הקדושה] ולהסית ולהדיח את ישראל, ולא דבר חדש הוא, צביון חיי הקבוצות, היישוב שיסדו הציונים בארץ ישראל, אוי לעיניים שכך רואות...”.

שיווק החלב ויסוד תנובה ירושלים (1927)
עם גידול כמות החלב היה צורך בשיווק נכון ומאורגן שלו. המשקים עטרות, וקריית ענבים היו המשקים הגדולים יותר ואליהם הצטרפו משקים קטנים יותר כמו נווה יעקב ומוצא. רותי שפיגל מנהלת הארכיון בקרית ענבים ריכזה מזיכרונותיו של יוסי בן אברהם, שהיה מוותיקי קריית ענבים וממייסדי תנובה בירושלים ומנהלו, את סיפור הקמת תנובה.
“בירושלים היו רגילות עקרות הבית לקנות חלב עיזים מרועים ערביים שחיו בכפרים סביב. הרועה היה מגיע עם עדר העיזים שלו העירה, עובר מבית לבית, היה חולב את העז ומוכר ישירות לעקרת הבית שהייתה יוצאת עם הכלי שלה למילוי החלב. אנו החלטנו למכור את החלב שלנו בירושלים. החברים בחרו בי ובבן ציון פלאי כדי לבצע את מכירת החלב. היינו עוברים מבית לבית ומספרים לתושבים שהנה אנו חלוצים, עובדים קשה למחייתנו ויש לנו תוצרת חלב יהודי. אומנם ביקשנו גרוש נוסף על כל רוטל [2.5 ק”ג], עוד 30 גרוש בחודש, אבל תקבלו מאתנו חלב משובח. היו כאלה שנענו לבקשתנו והיו כאלה שלא נענו, כי היו צריכים לשלם גרוש נוסף. חלקם אף תרצו זאת בחוסר דבקותנו בדת ואמרו: “אתם גויים! אתם לא מתפללים, אתם נוסעים בשבת, אתם לא חשובים עבורנו, לגבינו אין הבדל ביניכם לבין הערבים”. משווקי החלב היו הולכים בירושלים לבתי האמידים בעיר כמו פקידי הסוכנות וראשי היישוב העברי ביניהם היה בן גוריון והציעו את תנובתם אך הללו התנגדו בגלל היוקר היחסי של התוצרת.
בן אברהם מספר שבאותו הזמן היה גם ישוב יהודי בעטרות (קלנדיה) ואף הם היו צריכים למכור את תוצרת החלב שלהם בירושלים. נפגשנו אתם והחלטנו ליצור מחלבה שבה נרכז את כל החלב ונמכור אותו במשותף בירושלים, בראשית הדרך השיווק נעשה דרך ‘המשביר’, אך לאחר ברור העניין הסתבר שטוב שתהיה לחלוקת החלב יחידה נפרדת, וכך מספר יוסי בן אברהם יסדנו את “תנובה” בירושלים ולאחר זמן קצר הפך להיות מנהלה.
כיוון שהיו עודפי חלב הם החלו ליצר גם גבינות שמנת ולבן. בראשית שנות השלושים עלה עניין נוסף והוא סידור התחרות עם משקי עמק יזרעאל שם החלו גם כן לייצר חלב וחיפשו שווקים לשיווק והחלה תחרות עם משקי ההר, כדי למנוע תחרות זו הוקם הקואופרטיב “תנובה” שניתב את התוצרת לשווקים וקבע מכסות לשיווק שקבעו          מ- 4/10/1929 -  1,200 ליטר ליום מעטרות          ו- 600 מקרית ענבים.

סוף ענף החלב ואכילת בשר הפרות
ענף הרפת שגשג, ידע עליות ומורדות עד לימי מלחמת העצמאות. בימי המלחמה היה קושי בהחזקת הענף גם משום שלא היתה אספקה סדירה של מזון לרפת וגם משום שבמהלך הקרבות נפגעו לא פעם פרות. בתכתובות של מפקדים במקום עולות לא פעם הצעות לפיקוד בירושלים לפנות את הבקר מחוסר יכולת לטפל בו. שמוליק הרם, המפקד האחרון של עטרות מציין במכתב למפקדו בירושלים שכמות המים שקיימת ביישוב היא כ 1,000 קוב ובעלי החיים מנצלים  כ 11 קוב מים ממנו ליום.
במהלך השבועות האחרונים שמוליק ציין (בראיון שערכתי עימו) שפרות שנפגעו במהלך הקרבות נשחטו (חלקם) על ידי רב ונאכלו על ידי שומרי כשרות וחלק אחר שלא הקפיד בנושאי שחיטה אכל ללא הכשר. בכל מקרה זה היה פתרון טוב לבעיית הרעב מחד ולבעיית סילוק הבהמה הפגועה שלא היה מה לעשות איתה מאידך.

שחיטת עגל בנווה יעקב
בנווה יעקב, במהלך מלחמת העצמאות, היוזמה באה מהחיילים והתושבים שרעבו למזון כפי שמציין אברהם גת שהיה אחד החיילים שלחמו במקום:
“כדי לפתור את בעיית הרעב הוחלט בשלב מסוים לשחוט עגל מאחד הרפתות ובכך לגוון מעט את סל המזון המצומצם שהיה במקום”.
גת שהיה עד לפעילות סביב הנושא בכך שהעביר הוראות והנחיות במכשיר הקשר לירושלים מציין שהבעיה המרכזית הייתה שלא היה בנמצא שוחט שיבצע את השחיטה בצורה ראויה על פי הדין. בתכתובת שהעביר אברהם בקשר לירושלים לחבר רבנים שיפסוק מה לעשות, הוחלט לבחור עגל צעיר תוך הנחיה שהאיש שיבצע את השחיטה יהיה רפתן מקומי שמכיר את עולם הפרות מקרוב. בסופו של דבר לאחר העברת שדרים הלוך וחזור העגל נשחט ולתושבי המקום ולחיילים היתה ארוחה עשירה יחסית שכללה מרק ובשר ששבועות רבים לא זכרו כמותם במקום.

סופן של הרפתות במלחמת העצמאות שנהרסו, נשדדו וחוסלו עם עזיבת התושבים את היישובים עם כיבושם על ידי הערבים.

הנה כי כן, כשאנו כיום לוגמים להנאתנו חלב תנובה, ראוי לזכור שראשיתו של ענף זה לפני כ 80 שנה  באזור שלנו. התאגיד הענק “תנובה” התחיל כאן מיוזמה של חקלאים קשי יום, ציונים גאים ובטוחים בהצלחתם שהראו לכל המפקפקים שניתן להיאחז בארץ קשה זו וגם להצליח.

תודות
לרותי דנון בת עטרות ומנהלת ארכיון למורשת עטרות וכן למירה שפיגל מהארכיון של קריית ענבים שספקו מידע בחפץ לב על משקי החלב של עטרות וקריית ענבים.

לקריאה נוספת
ארכיון קריית ענבים,  תיק 12.03.03
ד”נ, ברינקר, הכפר העברי נווה יעקב, תרפ”ד-תרצ”ט, ירושלים תרצ”ט.
ר’ דנון, עטרות, מושב ראשון בהרי יהודה, (אריאל 178-177), תשס”ז, עמ’ 71-62.
י’ שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש”ח, שערים לחקר ירושלים, תשס”ט.
{joscommentenable}

עדכון אחרון ( שישי, 20 אוגוסט 2010 07:06 )
 
עמוד 10 מ- 15

חפשו אותנו...

Facebook

מבזקים